ביסאן טיבי היא קולנוענית צעירה שמבינה היטב את החשיבות של לוקיישן. היא נולדה, גדלה ועדיין חיה בכפר הדו-לאומי נווה שלום, סמל נדיר של דו-קיום בין יהודים וערבים. "זה ניסוי שיש בו יתרונות וחסרונות, אבל החיים המשותפים בו הם מתוך רצון לשיוויון", היא אומרת. "שום דבר אף פעם לא בא על חשבון מישהו אחר. אתה לא תראה שכונה עם כבישים מרוצפים ובצידה שכונה עם כבישי כורכור, ולא תראה רחוב שיש בו ביטחון אישי בצד רחוב שכל הזמן שומעים בו יריות. המקום הזה הוא הצלחה, גם אם לא מוחלטת".
החיים בנוה שלום הראו לה שאפשר לעשות את הדברים אחרת וטוב יותר, והעצימו את ההלם שלה כשביקרה ברחוב בטן אל-הווא במזרח ירושלים, שהוא מעין תמונת תשליל של המציאות שהכירה קרוב לבית. במקום אידיאל אוטופי - מיקרו-קוסמוס של חוסר השיוויון בחברה הישראלית. היא פגשה בו מתנחלים יהודים החיים במה שהיה בית של משפחה פלסטינית שגורשה ממנו לטובתם, ומשפחה פלסטינית נוספת שעומדת בפני גירוש יחד עם מאות מן התושבים הערבים. כל זאת כמובן לטובת הקמת עוד ועוד התנחלויות, ובגיבוי מלא של החוק הישראלי.
טיבי מיקמה את המצלמה שלה ברחוב ועקבה אחר הפלסטינים שעומדים בפני גירוש. התוצאה היא סרטה הארוך הראשון, "רחוב אחד בסילוואן", דוקו שיערוך בסוף השבוע את הבכורה שלו במסגרת התחרות הרשמית של פסטיבל ירושלים.
"תראה, אגיד לך את האמת - תמיד רציתי שהסרט הארוך הראשון שלי יהיה עלילתי ולא תיעודי, לא עניין אותי בהכרח לעשות דוקו", היא מתוודה בריאיון לקראת הבכורה בעיר הבירה. "אבל אז קראתי את הסיפור על הסוגיה המשפטית של סילוואן וזה סיקרן אותי. הלכתי לבקר במקום בזמן הקורונה, ומה שגיליתי בו פשוט הדהים אותי. הסיפור ריתק אותי, והתחלתי לנסוע לשם כל הזמן. יש ברחוב גם משהו מאוד קולנועי - רואים ממנו את הר הבית, וברחובות עצמם יש ציורי קיר. לא ידעתי לאיזה כיוון בדיוק אני הולכת - הסרט התפתח מעצמו. התחלתי אותו בגיל 21, וגם כאישה וגם כיוצרת לא כל כך ידעתי מה אני עושה, אז גם אני התפתחתי, ואני מרגישה שצמחתי כקולנוענית בזמן העשייה שלו. זה לא סרט קלאסי - הוא חוויה, הוא נקודת מבט. בואו איתי, תיכנסו לסילוואן במשך 52 דקות, ותרגישו מה זה".
מה היית רוצה שהקהל ייקח מהחוויה הזו?
"אני חושבת שסילוואן היא נורת אזהרה. הסיפור המסוים הזה מראה לאן אנחנו עוד יכולים להידרדר. יש תחושה של הקצנה. אנחנו, הפלסטינים של 48', חוששים שאולי אנחנו הבאים בתור".
מבחינת הטיהור האתני?
"מהבחינה שהכל נהיה יותר משוגע ומטורלל, ומה שמתחיל ברחוב קטן אחד מחלחל ומתגלגל. מהבחינה של כל מה שקורה פה. אתה רואה שמתחילים לפטר אנשים מהעבודה בגלל משהו שכתבו, ואתה רואה שאנשים מלכתחילה מצנזרים את עצמם לפני שהם כותבים משהו בפייסבוק או אומרים מילה ברחוב. התחושה היא שהקיצוניות גדלה והמרחב שיש לנו כערבים הולך ומצטמצם, ואין לנו לגיטימציה. הייתי רוצה שאנשים יסתכלו במה שקורה בסילוואן ויגידו - בואו נפסיק עם זה, בוא נעצור את הטרללת".
אם אשאל אותך איך המצב התפתח מאז שצילמת את הסרט לפני שנתיים, אני מניח שתגידי לי שהוא גרוע יותר.
"נכון, אין לי הפתעות טובות. ההחלטה על הפינוי של המשפחות כבר התקבלה, אבל הם מגישים ערעורים".
ובכל זאת, יש בסרט לא מעט הומור.
"בלי הומור, הייתי קופצת מבניין. אי אפשר לשרוד בלי הומור. חבר טוב צפה בסרט ואמר לי 'יש בו רגעים של טמטום', וזו אחת המחמאות הכי גדולות שקיבלתי. מי שמכיר אותי מבין עד כמה הממד ההומוריסטי מאפיין אותי".
גיבורי הסרט צפו בו?
"כן, נסעתי לסילוואן להראות להם אותו. היה לי חשוב מאוד שהם יאהבו אותו. בסופו של דבר, תהליך של תיעוד זה עניין של אמון. זה כמו זוגיות - צריך לעבוד בזה. הבטחתי להם שיראו אותם כמו שאני רואה אותם, ולמרבה השמחה הם היו מרוצים מהתוצאה הסופית. זה שימח אותי".
נוסף ל"רחוב אחד בסילוואן", טיבי גם צילמה השנה סרט עלילתי קצר בשם "סילא". הוא התקבל לפסטיבל סרטי הסטודנטים בתל אביב, שהיה אמור להתקיים ביוני אבל נדחה לשלהי אוגוסט בשל המלחמה עם איראן. "אני תסריטאית בלב, ואוהבת לכתוב", היא אומרת. "אני חושבת שהמשך הקריירה שלי יהיה בסדרות ובסרטים עלילתיים ולא בדוקו. אני אוהבת את הקולנוע של הבמאית הלבנונית נדין לבקי. היא משלבת בסרטים שלה את כל מה שמגדיר אותי. בא לי לעשות מותחן נשי מצחיק פרוע כזה".
איך החיים בנווה שלום מאז השבעה באוקטובר?
"זה מקום מורכב מהרבה בחינות. זה מקום שבאים אליו עם הרבה ציפיות, אבל שלום זו מילה גדולה וקצת מופשטת, כי אף אחד כאן לא חווה אף פעם שלום, אז איך אפשר להגדיר מה זה אומר? זה מושג פילוסופי. בגלל שיש ציפיות, יש גם אכזבות. היו רגעים שהייתי שמחה שגדלתי פה ורגעים שהתנכרתי למקום בגלל המתח בין הציפיה לאכזבה. לפחות בזמן המלחמה, הודיתי לאלוהים שאני חיה במקום הזה. הוא מרחב שאני מרגישה בו בטוחה ושייכת. אני מרגישה שאני יכולה להביע את דעתי, ולא שיש לי דברים משוגעים במיוחד לומר. כמי שעוסקת באמנות, אני חושבת שצנזורה עצמית זה אחד הדברים הכי גרועים שיש. משהו במרחב של נווה שלום מאפשר לך רגע לנשום את הכאב ולהרגיש שלא הכל חד צדדי".
נראה לי שכל ראיון עם ישראלי בזמן האחרון מעלה את שאלת ההגירה.
"אם לא היה לי את נווה שלום, כנראה שהייתי עוזבת, אבל יש לי אותו. אני עדיין גרה עם ההורים וקשה לי מאוד להתרחק מהמשפחה, ואני גם פשוט פחדנית".
את מתרגשת מההקרנה בירושלים?
"כן, בטח, עצם המעמד הוא מדהים. אל תפתח לי עין! תכתוב טפו טפו טפו".
"רחוב אחד בסילוואן" יוקרן בפסטיבל הקולנוע ירושלים בשישי 18.7 ב-20:30 ולמחרת בשבת 19.7 ב-12:00. לכרטיסים ראו האתר הרשמי.