חוק גיוס וראש ממשלה אדיש: בערב מרתיח וטראגי יאיר שרקי ניסח את הזעזוע במשפט אחד

טיימינג איז אוורית'ינג, משמע - העיתוי הוא הכל, ואם מישהו היה זקוק להוכחה נוספת שכך הוא, הרי שהיא הגיעה בשעת לילה מאוחרת יחסית, כלומר - מאוחרת יחסית לאקטואליה - אחרי שמהדורות החדשות המרכזיות והארוכות כמלחמה, מקפלות את המסך ומעבירות את המקל לריאליטי התורן.

שלושה חיילי שריון נפלו ברצועת עזה, בנסיבות שעדיין נחקרות. רצה הגורל וה"הותר לפרסום" שאליו לא מתרגלים לעולם, הכה בשלושה בתים בדיוק ברגע שבו פסח נתניהו על שלושה סעיפים, אותם תיקן "בכתב ידו" כפי שהטעימו הפרשנים כאילו היה מדובר לא רק בפוליטיקאי חלקלק אלא בסופר סת"ם, לאמור: הא לך הדיו והקסת, תקן את הטיוטה אשר הניח אדלשטיין לפניך.

מדובר בסיטואציה פוליטית שאפשר לשפוך עליה עכשיו אור באלפי מילים, אבל אפשר גם לזקק במילה אחת: "איכס". וה"איכס" הזה, הונח בפתח האולפן של "אברי ושרקי" בערך בשעה 23:00 בלילה.

תכף נעבור לאופן שבו טיפלו השניים בסיפור המרכזי של הערב, אבל קודם כל כמה מילים על האכסנייה. עלי להודות שאני מחבב את התכנית הזאת. נכון שלעיתים היא נופלת לתהומות של הגיגנות רוויה חשיבות עצמית מבית מדרשו של אברי גלעד, אבל רוב הזמן שורה עליה רוח טובה, מיינסטרים במובן הטוב של המילה, במפגש בין מי שהיה יכול להיות מר טלוויזיה, אי שם לפני שלושים שנה, לבין מי שעוד יהיה כזה.

הנה דווקא התכנית הזאת שמייצגת לעיתים קרובות קצוות משויפים (מדי) לעומת משדרי האקטואליה הרושפים - מחמש עם רפי רשף, דרך שש עם עודד בן עמי ועד למהדורה המוקדמת בואכה המהדורה המרכזית - דווקא היא זאת שסיפקה אמש אמירה ברורה שעלתה מכל מסך שעדיין פתוח בשעה שכזאת. אמירה? יותר נכון זעקה: איכס, נמאסתם.

תאמרו שהיה זה כדור שהתגלגל על קו השער, ותצדקו בתיאור המצב. אבל לפעמים צריך לדעת גם איך לדחוק כדור שכזה פנימה, אל הרשת, וזה בדיוק מה שיאיר שרקי ואברי גלעד היטיבו לעשות.

במרכז אולפנם של השניים יושב פאנל מאוזן יחסית: ג'וש בריינר, כתב המשטרה של "הארץ" משמאל, שרה העצני, יו"ר "ישראל שלי" מימין, ובתווך ג'קי לוי - כיפה על ראשו ומרכז עד ימין לייט בפיו.

שרקי היה הראשון לזהות את מה שהפך לבון-טון של כל הפרשנים מאותו רגע והלאה: "כל המעורבים בשיחות (בין נתניהו, אדלשטיין והחרדים. נ.ק) ידעו על מה שקרה בעזה" פסק, ובכך מסגר את האירוע בצורה המגעילה אך הנכונה ביותר: ראש ממשלה ויו"ר הוועדה הכי חשובה שלו, יושבים עם נציגי ציבור של משתמטים מגיוס ודנים איך להרחיב את מעגל המשתמטים, בשעה ששלושה צוותים עושים את דרכם לשלושה בתים כדי למסור להם את המרה שבידיעות.

בלתי נתפס, בלתי נסבל ובלתי נסלח: כמה נלעגת הייתה ההודעה הרשמית מטעם ראש הממשלה שביכה את מות החיילים שביד אחת שלח למלחמה, בעוד ידו האחרת בוחשת בקלחת הקומבינה המצחינה ביותר שניתן להעלות על הדעת.

הפאנל שנדיר שיסכים על משהו, כולו חזית אחת: וגר ג'וש עם שרה ובריינר עם העצני ירבוץ. בריינר מזהה נכון שאחד הנופלים הוא רק בן 19. משמע, התגייס לאחר 7 באוקטובר. כלומר, לו היו החרדים בוחרים שלא לפרוש מעם ישראל הנלחם על חייו, היו יכולים כבר לשרת במקומו.

בריינר מדייק כמובן ועל הדרך מזים את הטענה שלפיה "חוק גיוס אמיתי עכשיו לא יפתור את הבעיה המיידית של צה"ל שזקוק ללוחמים עכשיו". באופן מדהים גם העצני מצטרפת בסיפור על קרוב משפחה שהתגייס הרבה לאחר 7 באוקטובר - וכבר משרת באותו הגדוד שחייליו נפגעו בעזה.

תכף נגיע לחרדים, שהיו הכבש בסולחה שהתקיימה לפתע בין שמאל לימין, אבל קודם כל, מאחר שבטלוויזיה עסקינן, אין אלא לתהות על הפספוס של ג'קי לוי.

לוי מבקש מחבריו להפסיק להיטפל לעיתוי: חוק האי-גיוס, לדבריו, הוא רע בכל עת, גם משאינו מתקיים בצמידות לאירוע כה טראגי כמו נפילת שלושה חיילים. לוי צודק בעיקרון, אבל טועה בפרשנות באופן קצת תמוה לגבי איש תקשורת מנוסה. איך הוא לא מבין שהפריימינג הזה הוא חזות הכל?

שרקי, איש חביב, מסביר לו באריכות שהגם שאין לכאורה קשר בין שני האירועים - המשא ומתן עם החרדים ונפילת שלושת החיילים, הרי שהמציאות שהציבה אותם זה מול זה היא שמכתיבה את הכותרת. לרגע מדהים היה לראות את המפגש הזה בין איש האתמול שמלהג על עקרונות לבין איש השעה שמבין שהמסגור הוא שחשוב.

הפריימינג הזה של שרקי כבר רץ בכתוביות בתחתית המסך בעוד השיח מתנהל באולפן וכל מי שעובר מוסיף עוד קיסם למדורה, למשל דפנה ליאל שמדווחת מהכנסת ומסכמת את דבריה במשפט לא אופייני: "אירוע מאוד לא קל לעיכול".

אם כבר הגענו אל מערכת העיכול, הנה קצת חומר למחשבה: קשת 12, שמאולפן האקטואליה שלה עלתה הזעקה (המוצדקת!) כנגד סיטואציה הזויה שבה ראש ממשלה ששולח חיילים אל מותם עסוק כל כולו בקומבינת ההשתמטות הגדולה, נהגה באופן כמעט זהה בעצמה. הכיצד?

ובכן, לא רק בכנסת ידעו על דבר מותם של שלושת החיילים, אלא גם באולפני הטלוויזיה. למרות זאת נראה היה שקשת 12 מבקשת לגנוב קינוח עם נדב אבוקסיס והדנות (אינטרנשיונל וזרמון) במטבח המנצח של חיים ורותי, בבחינת להספיק עוד מקבץ של פרסומות בטרם יותר לפרסום. כלומר, הפוסלים, במקרה דנן, פסלו במומם הם.

אבל זאת הערת שוליים, יש אחת מהותית ממנה - ופה אני מצטרף למחנה לוי (ג'קי לוי, שניסה לדבר על המהות ולא על המסגור): בהנחה שהחרדים לא רוצים להתגייס, מה הפתרון?

הן גם חוקי הגיוס המוצעים פוטרים מגיוס אלפים מהם, שלא לדבר על צעירות חרדיות (50% מאוכלוסיית המלש"בים) שיזכו לפטור מלא. יתרה מזאת, נניח שהחרדים יתגייסו למסגרות מותאמות לאורח חיים חרדי אדוק שבו אין סטייה מאורח החיים המחמיר שלהם, אלא למטרת פיקוח נפש.

האם זה הצבא שהיינו רוצים לראות, כזה שבו חיילת שתיכנס בטעות לבסיס ש"הוחרד" בשרוול מופשל שחושף, רחמנא ליצלן, מרפקים - תהיה אירוע חמור כמו חדירת מחבל?

לכן אולי מוטב לקרוע את המסכות גם מעל פני כל המזועזעים מהפוליטיקה ולהודות שלא רק שאיש לא רוצה לגייס בכפייה ציבור שלא מאמין במדינת ישראל וערכיה, אלא רובנו גם לא רוצה צה"ל חרדי - כל שאנו רוצים הוא להפריד בין החרדים לבין תקציב המדינה שאותה הם מסרבים לשרת.

זו דרישה מוצדקת, מוסרית וחזקה מספיק כדי שאפשר יהיה להילחם על צדקתה מבלי לקשקש על עייפות הלוחמים ושחיקת המילואימניקים. החרדים לא ימלאו את השורות - כל שניתן הוא לבקש שלפחות לא ירוקנו את הקופה.

שום דבר מהשיח האמיתי הזה לא פלש לאולפן של שרקי ואברי, שלימדו אותנו אמש שיעור מדהים גם על כוחה של הטלוויזיה ובה בעת על רדידות השיח הטלוויזיוני, זה שנזקק לכותרות מפוצצות על חשבון דיון אמיתי באולפן, שנדמה שלא נערך מאז חדלה "לונדון את קירשנבאום" מלהתקיים.

כך נשארנו עם נתניהו, שידו האחת נשלחת לחיבוק למשפחות האבלות וידו האחרת נשלחת אל טיוטת החוק, בניסיון למסד השתמטות מאורגנת ומתוגמלת. או במילים אחרות: זה שטחי מאוד ובה בעת מדויק להפליא.