מירנדה ג'וליי חוזרת: קראו פרק ראשון מתוך "על ארבע"

סליחה שאני מטריד אותך, כך נפתח הפתק. איזו פתיחה מעולה. בבקשה, תטריד אותי! תטריד אותי! חיכיתי כל חיי לפתק כזה שיטריד אותי.

סליחה שאני מטריד אותך, אבל נראה שמישהו השתמש בעדשת טלפוטו כדי לצלם תמונות מבעד לחלונות שלך שפונים לרחוב. אם זה היה מישהו שאת מכירה, אז סליחה על אי-ההבנה. אבל אם לא — יש לי את פרטי היצרן/הדגם/לוחית הרישוי של כלי הרכב שלו.
 בריאן (מהבית השכן)
 ומספר הטלפון שלו

לא באמת צריך עדשת טלפוטו, כי יש לנו חלונות ענקיים בחזית הבית, בלי וילונות. לפעמים אני נעצרת לפני שאני נכנסת פנימה, וצופה בסאם ובהאריס כשהם שקועים בתמימות בעיסוקיהם. האריס מסביר לסאם משהו שאני לא יכולה לשמוע, או מניף את סאם באוויר. אני מתמלאת בכזאת תחושת חמימות כלפיהם. נסי לזכור את התחושה הזאת, אני אומרת לעצמי. מקרוב מדובר באותם האנשים שאת רואה מכאן.
ידענו מיד מי מהשכנים הוא בריאן. השכן מהאף-בי-איי. אם יש משהו אחד שלמדנו מבריאן, זה שלהיות באף-בי-איי זה לא סוד כמו להיות בסי-איי-איי. הוא לובש את אפוד האף-בי-איי שלו (החסין לכדורים?) עם האותיות FBI עליו, הרבה יותר משסביר ללבוש. זה כמו שמישהו מקבוצת הדודג'רס ילבש את מדי הבייסבול שלו כשהוא משקה את הדשא. כל השכנים יגלגלו עיניים: הבנו, בנאדם, אתה משחק בדודג'רס.
אז הדבר הראשון שהאריס עשה אחרי שהקראתי את הפתק היה לגחך ולומר שברור שהשכן מהאף-בי-איי "תפס" מישהו עם "טלפוטו". והדבר השני שהאריס עשה היה שום דבר. הוא היה עסוק ולא חשב שזה מצדיק התייחסות נוספת.
"אבל זה קצת קריפי, לא?"
"אנשים מצלמים היום כל דבר," הוא אמר ויצא מהחדר.
"בכל זאת, אתה חושב שאני צריכה להתקשר אליו?"
אבל האריס לא שמע אותי.
"להתקשר למי?" נשמע הקול של סאם.
עמדתי שם עם הפתק ביד ועם תחושת הנטישה הקטנה והמשונה הזאת שמתעוררת מיליון פעם ביום כשנמצאים בחיק המשפחה. יכולתי לבכות, אבל לָמה? זה לא שאני צריכה לחפור בכל עניין קטן עם בעלי. בשביל זה יש חברוֹת. האריס ואני רשמיים יותר זה עם זה, כמו שני דיפלומטים שכל אחד מהם לא בטוח אם חברו הרעיל לו את המשקה; לנצח צמאים אבל לנצח מחכים שהאחר ילגום את הלגימה הראשונה.
אחריךָ.
לא, לא, תתחילי את!
לא, אני מתעקשת, קודם אתה.
ההליכה הזאת על ביצים נשמעת אולי מעיקה, אבל הייתי די משוכנעת שאנחנו נהיה אלה שיצחקו אחרונים. כשכל היתר יֵצאו זה לזה מכל החורים, אנחנו רק נתחיל לפרוח ונחגוג את ירח הדבש שלנו. כנראה כשנהיה בני שישים.
החברה שלי קאסי אומרת תמיד, "אני אוהבת אותךָ!" כשהיא מנתקת שיחה עם בעלה. בכל פעם שאני שומעת את זה אני מובכת למוות בשמה.
אבל אני באמת אוהבת אותו, היא אומרת.
הרגע סיפרת כמה אומללה ותקועה את מרגישה.
ואז היא צוחקת מין צחוק כזה כאילו כל העניין לא תלוי בה. אני לא מצפה שהיא תהיה כנה עם בעלה, אבל לפחות שתגיד לי את האמת! אף פעם אי-אפשר להבין מערכות יחסים של אנשים אחרים. פעם ביקשתי מהחברה הכי טובה שלי, ג'ורדי, שתקליט לי שיחה אקראית בינה לבין בת הזוג שלה, מֶל. ג'ורדי היא פסלת מבריקה שיודעת לבנות תיאוריה משכנעת סביב כל נושא, אבל בשיחה הזאת היא בקושי אמרה מילה בזמן שבת הזוג שלה נשאה נאום על הטמטום של איזו תוכנית טלוויזיה פופולרית. רק מדי פעם ג'ורדי מלמלה שאלה כלשהי, אבל היא בעיקר צחקקה בתגובה לדברים שמֶל אמרה. חשבתי שזה יביך אותה, אבל זה לא הביך אותה.
"אני מתה על הביטחון העצמי שיש למל. אני אוהבת אנשים דעתנים. כמוך."
זה כל כך החמיא לי, שפתאום היחסים ביניהן נראו לי חמודים.
"התוכנית הזאת באמת בעייתית," אמרתי, "מֶל קלעה בול."
החברוֹת שלי תמיד חולקות איתי רסיסי חיים כאלה — צילומי מסך של הודעות מיניות, מיילים שהן שלחו לאמהות שלהן — כי אני תמיד משתוקקת לדעת איך זה להיות אנשים אחרים. מה כולנו עושים? מה לעזאזל קורה כאן על כדור הארץ? מובן שכל הממצאים האלה אף פעם לא מצטברים באמת לדבר-מה משמעותי. זה כמו ניסיון ללחוץ לעשן את היד. איזו יד?

הנחתי את הפתק של השכן על שולחן הכתיבה שלי. גם אני הייתי עסוקה, נכון, אבל לי תמיד יש זמן לדאגות. למעשה, אני חושבת שעוד לפני הופעת הפתק, כבר חששתי שמישהו ישתמש בעדשת טלפוטו כדי לצלם מבעד לחלונות שלנו. "חששתי" זאת לא המילה הנכונה — יותר נכון קיוויתי. קיוויתי שזה יקרה ושזה קרה וקורה מאז שנולדתי, או משהו כזה. אם לא האיש הזה שמצלם מבעד לחלונות, אז אלוהים, או ההורים שלי, או ההורים האמיתיים שלי, שהם בעצם רק ההורים שלי, או האני האמיתי שלי, שרק מחכה לרגע הנכון כדי לתפוס את מקומי ולהושיב אותי על הספסל. רק בבקשה, שיהיה מישהו שאכפת לו מספיק ממני כדי להשגיח עלי. וכך, מאחר שהייתי עסוקה מדי בהתמוגגות מהעמדה שבה אני נמצאת — כמו כשהקראש שלך עונה סוף-סוף להודעה ששלחת, ואת רוצה להתענג על זה שהכדור נמצא לרגע במגרש שלך — חלפו להם יומיים עד שהתקשרתי לבריאן
השכן.
"קצת מצחיק להתקשר למישהו שגר בבית השכן," אמרתי. "יכולתי פשוט לפתוח את החלון."
"אני לא בבית כרגע."
"אוקיי."
הוא אמר שהאיש חנה מעבר לפינה, ושהוא לא צילם אף בית אחר.
"אולי הוא רק התפעל מהבית שלכם," הציע בריאן.
זה לא מצא חן בעיני. כלומר, מדובר בבית נחמד, אבל עם כל הכבוד. לא העברתי את היומיים האחרונים בלא-להתקשר אליו, רק כי הבית שלנו יפה.
"אני דמות קצת ציבורית," אמרתי, מגזימה מעט עם הצניעות המזויפת. צניעות מזויפת היא מסוג הדברים שקשה לדייק במינון שלהם, כמו להתיז קצפת ממכל. הוא אמר שזאת הסיבה שהוא דאג, בגלל המוניטין שלי. עניתי בענווה, "טוב, תודה, זה ממש נחמד לדעת שאתה פוקח עין."
"זאת ההגדרה של התפקיד שלי," אמר בריאן.
"נכון," אמרתי והתעשַתּי. אני לא שֵם שכולם מכירים. לא אכנס לפרטים המייגעים סביב מה שאני עושה, אבל דמיינו לעצמכם אישה שזכתה בגיל צעיר להצלחה בכמה תחומים, והמשיכה בעקביות רבה, כשהיא חגה תמיד סביב אותן תמות מרכזיות במעין שיכרון חושים אקסטטי, ובתחושת ביטחון שנובעת מהידיעה שאין שום דרך אחרת — כל חייה יהיו השיחה האחת הזאת עם אלוהים. אולי "אלוהים" זאת לא המילה הנכונה. היקום. הרובד הנסתר. אני עובדת בחניה המקורה שלנו שהוסבה לסטודיו. רגל אחת של שולחן הכתיבה שלי קצרה מהאחרות, וכל יום בחמש-עשרה השנים האחרונות התכוונתי לתחוב משהו מתחתיה. אבל כל יום העבודה שלי דחופה מדי — אני תמיד נמצאת בנקודת מפנה קריטית; הכול תמיד עומד להתגלות. בחמש בערב אני חייבת להוריד הילוך במודע, לפני שאחזור הביתה, כמו האסטרונאוט באז אולדרין שנערך לפרוק את מדיח הכלים מיד אחרי שהוא נוחת מהירח. אל תדברי על הירח, אני מזכירה לעצמי. תשאלי את כולם איך היה היום שלהם.
בריאן השכן תהה אם אני מכירה מישהו שרוצה לקנות טנדר.
"זה F-150 שנת 2013. אני עובר דירה ונפטר מרוב החפצים שלי."
"אה! לאן אתה עובר?"
"לא יכול לחשוף את היעד הבא שלי," אמר בריאן, ואני התנצלתי ששאלתי.
"אני משערת שהרבה דברים בחיים שלך הם סודיים ביותר."
"כן," הוא כמעט לחש. "אבל אהבתי את השכונה הזאת. את כל העצים ויללות זאבי הערבות בלילה."
"גם אני אוהבת את זה. יש כל כך הרבה זאבי ערבות! נשמע שעשרות."
"יותר."
"מאות, אתה חושב?"
"כן."
נפלה עלינו שתיקה ולא רציתי להיות זאת שתפר אותה — נדמה שהוא, כסוכן אף-בי-איי, יֵדע מתי היא מוצתה. אבל היא פשוט נמשכה ונמשכה עד שהתחלתי לחייך לעצמי, מתעוותת קצת ממבוכה, ועדיין, השתיקה נמשכה והעצבנות חלפה, ועכשיו חשבתי עליה כעל יצירה משותפת שלנו, מין מנגינה שאנחנו מאלתרים, ואז גם ההרגשה הזאת נגמרה ועצב בלתי מוסבר הציף אותי. דמעות עלו בעיני, וכשהשתיקה הופרה לבסוף, זה היה כי משכתי באף והוא אמר שוב "כן", בהשלמה. ואז, כאילו דבר לא קרה (ואכן, דבר לא קרה) הוא חזר לדבר על הטיפוס עם הטלפוטו.
"רשמתי את המספר של לוחית הרישוי שלו, ליתר ביטחון. אני יכול לסמס לך אותו כשאגיע הביתה."
"בטח," אמרתי. "זה יהיה מעולה."
ידעתי שעדיף לא לספר להאריס על השיחה הזאת. הוא רק ירים גבה ויחייך בלאות: מה, לך היתה אינטראקציה אינטימית משונה עם אדם זר? איך זה ייתכן?
אני משתדלת לשמור את רוב החלקים של האישיות שלי מאוחסנים בקפידה במקום מרוחק. בבית אני ממוקדת בהנעת גלגלי משק הבית, כדי שנוכל ליהנות מחיים רגועים ובריאים בלי אסונות או מחלות. זה כרוך בתכנון מתמיד. למשל, כל סוף-שבוע אני מכינה לסאם שבעה ואפלים בלגיים עם אקסטרה ביצים, שאותם אפשר להפשיר במהלך השבוע ולהכין מהם ארוחת בוקר עתירת חלבון. אבל תכנון מוקדם כזה יכול להיות מאולץ, נטול כיף — אז אני מנסה לאזן את המצב עם משהו ספונטני, אולי משחק בוקר שאני ממציאה או תוספת מפתיעה לוואפל הבלגי. אם תשאלו את האריס, אני פשוט מנסה לרוב לשלוט בהכול. מי מבינינו צודק? שנינו, אבל אני מעריצה את תפיסת העולם הסטואית המיושנת של האריס. הוא אפילו מתלבש בסגנון של פעם, כמו סתת או בעל מלאכה כלשהו. "מלח הארץ" הוא תיאור שמישהו עשוי לייחס לו, בעוד שאף אחד לא היה אומר עלי שאני מלח הארץ. לא שאני אדם רע, אבל מבין שנינו אני ללא ספק הגרועה יותר. לעתים קרובות אני ממש נושכת את הלשון שלי — מחזיקה אותה בעדינות בין השיניים — וסופרת עד חמישים. עד אז הדחף להגיד משהו מיותר חולף בדרך כלל.
הייתי במיטה כשבריאן סימס לי בנוגע למכונית של הצלם עם הטלפוטו.

זאת היתה סובארו האצ'בק שחורה, מספר לוחית 6GPX752.

תודה! כתבתי

אין בעיה. עדכני אם תרצי להריץ בדיקה על הלוחית. אני לא מורשה לעשות את זה, אבל יכול להפנות אותך למישהו שכן. צייני לפנייך: הצלם הוא זכר לבן או ממוצא אסיאתי, גובה ממוצע או מעל הממוצע, כרס קטנה, מזוקן. הוא היה שם ביום שבת בסביבות ארבע אחר הצהריים.

יום שבת. קמתי מהמיטה ובדקתי ביומן שבמחשב. (זה מסוג הדברים שאת יכולה לעשות בקלות כשאת לא חולקת מיטה עם בעלך. הוא נוחר. אני מתעוררת בקלות.) ביום שבת, בשעה שלוש אחר הצהריים, האריס הסיע את סאם לפליידייט, ככה שבארבע הייתי לבד. אה, כן — כמו בת טובה התקשרתי להורים שלי, אבל הם לא היו בבית אז התחלתי לשלוח הודעות לחברות בניו יורק, על הביקור המתקרב שלי. בדיוק חגגתי ארבעים וחמש, והטיול הזה היה המתנה שלי לעצמי. תכננתי לראות הצגות ותערוכות אמנות ולהתארח במלון נחמד בִּמקום אצל חברים, דבר שבדרך כלל הוא בזבוז כסף בעיני, אבל קיבלתי סכום כסף לא צפוי — יצרנית ויסקי רכשה את הזכויות למשפט שכתבתי לפני שנים, בשביל קמפיין פרסום עולמי. המשפט היה על hand jobs, להביא ביד, אבל מחוץ להקשרו הוא התאים גם לוויסקי. עשרים אלף דולר.
ג'ורדי סברה שחשוב שאנהג בכסף הזה בקלות דעת. ויסקי בא, ויסקי הולך.
"זה מה שאַת היית עושה?"
"לא, אני הייתי מתפטרת מאף-טי-סי ומתמסרת לחלוטין לאמנות שלי." אף-טי-סי הוא משרד פרסום. מיד הצעתי לג'ורדי את הכסף — "זה מענק!" אמרתי. אבל היא הניחה יד על כל אחת משתי כתפי והישירה אלי מבט.
"תחשבי. מה את הכי רוצה בעולם?" היא אמרה וניערה אותי באופן שגרם לי לצחקק.
"אההה... רעיון טוב לפרויקט הבא שלי?"
"אז תעשי ההפך ממה שבדרך כלל היית עושה. תבזבזי על יופי!"
בעיניים של פסלת, יופי הוא תמה מהותית, לא התפנקות שטחית. איזה מזל יש לי, נכון? שהחברה הכי טובה שלי היא כזאת?
הזמנתי חדר במלון קרלייל, ואז, בשבת בארבע, שלחתי תמונות סלפי בעירום לכל החברות שלי בניו יורק. אנחנו שולחות תמונות כאלה באופן קבוע, לצד תמונות של הילדים וחיות המחמד שלנו — בימינו זה פשוט חלק מלשמור על קשר. זכרתי שהיה לי קשה למצוא את הזווית הנכונה, וזה קצת הציק לי. פעם לא התקשיתי כל כך לצלם סלפי עירום הגון. אולי איכות האור משתנה; התחממות גלובלית.
חזרתי למיטה ושלחתי הודעה לבריאן השכן.

איך הייתי מריצה בדיקה של לוחית הרישוי, אילו רציתי?

בזמן שחיכיתי לתגובה ממנו נגעתי בעצמי. דמיינתי את הצלם המזוקן עם הכרס הקטנה מאונן בסובארו האצ'בק השחורה שלו, כשהגוף העירום שלי זוהר על המסך הקטן של המצלמה שלו. גמרתי פעמיים, בפעם השנייה לצליל טפיחות הכרס הקטנה שלו, שנחבטה בבטן שלי. ניגבתי אצבעות על הטישרט שלי ובדקתי את הטלפון.

תתקשרי לטים יון 5151-555-(323). הוא שוטר/בלש בדימוס. הוא בטח יסכים להריץ לך את לוחית הרישוי תמורת תשלום

היה מאוחר מדי להתקשר אליו, אז שלחתי הודעה ונרדמתי, כשאני מדמיינת את טים יוּן מריץ את הלוחית.
יוּן כמו כיווּן. הוא רץ אל עבר שמש הצהריים. יוּן כמו ישנוּן. הוא רץ אל השמש ופיהק בקצה העולם. ואז דהר חזרה, כשהוא אוחז בכל יד לוחית עגולה ולבנה. "שאמשיך להריץ את אלה?" יון צעק כשהתקרב.
"כן, אל תפסיק. תוכל להריץ אותן לנצח?"
"אוכל לנסות," הוא התנשף כשחלף על פני בריצה. צפיתי בו שוקע ונעלם באופק, ואז הפניתי את מבטי מערבה, והמתנתי שיקיף את כדור הארץ ויפציע שוב לנגד עיני.
טים יון חזר אלי רק אחרי חודשים, ועד אז כבר גיליתי מיהו הצלם עם הטלפוטו.

"על ארבע" / מירנדה ג'וליי. מאנגלית: שפרה קורנפלד. 375 עמודים. פן הוצאה לאור וידיעות ספרים.