הרשת לא געשה כך כבר מזמן. אם אנו חיים בזמנים שבהם האייטמים הלוהטים של היום הם קרחוני המחר, הרי ש"קולדפליי-גייט" זוכה לחיי מדף נדירים וממשיכה להכות גלים: בכל רגע צצה פרשנות חדשה, בכל יום מתבהרים עוד פרטים. עליו, עליה, על האישה שהתפקעה מצחוק לצידם.
אפילו תיאוריות קונספירציה כבר נשמעו: היא זאת שכביכול פיתתה אותו דווקא כשידעה שהם מצולמים. למה? כדי להיתפס ולהפוך ממאהבת לאישה החוקית. או: הוא זה שבכלל יזם את האירוע מאחר שלא יכול היה לעמוד בנטל של לספר לאשתו - והאישה היא - מה אתם יודעים - היא בכלל זאת שארגנה את האירוע בשירות חברתה... אין רגע דל, העולם כולו כעדנה-קרנבל...
זה קצת מוזר, תודו, שבשנת 2025 אנחנו נוברים עד צוואר בפרשה שהיא, ובכן, בסך הכל רומן מחוץ לנישואים. אולי לא משהו להקל בו ראש, אבל בטח לא אירוע נדיר. אמנם השניים אינם אנונימיים לחלוטין, אבל הם גם אינם "ידוענים", אלא בחוגים מסוימים של אצולה מקומית. אז למה אנחנו מתייחסים אליהם כאילו ראינו את בראד פיט ואנג'לינה ג'ולי מתחבקים מחדש?
זאת ועוד: הרשת שלנו כבר הראתה לנו הכל - אלימות, פורנוגרפיה, תאונות דרכים, הוצאות להורג ואסונות טבע: מצונאמי ועד להתפרצות של הרי געש. אז מה יש בו בכל זאת בסיפור הזה שמושך את רובנו כפרפרים לפנס רחוב, גורם לנו לצפות שוב ושוב ברגע ההוא שבו מבינים השניים שנתפסו בעדשת המצלמה: היא מפנה את גבה למצלמה ומליטה את פניה בידיה והוא - רגע, לאן הוא נעלם? הרגע היה כאן, נשבע.
לקריאה נוספת על קולדפליי-גייט
נחשף: זה מה שאמר המנכ"ל הבוגד כשגילה שהוא מצולם בקולדפליי
"מדברים רק עם אלוהים": הבוגדת מקולדפליי־גייט נשואה לשושלת מיליארדרים
הבגידה בהופעת קולדפליי: מי היא האישה השנייה שצוחקת לידם?
"אתם זוג אמיתי?": תגובה ראשונה של כריס מרטין לפרשת הבגידה
"המנכ"ל הבוגד" מההופעה של קולדפליי היה מעורב גם בחברה ישראלית
ההסבר האפשרי הראשון הוא שבעידן של תכניות ריאליטי מוגזמות, שכחנו כבר שהסיפורים הגדולים באמת הם סיפורים מהחיים. מתי בפעם האחרונה צפיתם בגמר שאינו "גדול"? כולל אותו שעון אווילי שמונה את השעות לקראתו, כאילו היה אירוע הרה גורל ולא תחרות בין סיר עם קציצות דגים למרק עם קובה. מתי בפעם האחרונה נחשפתם לתיעוד שאינו "מצמרר"? מתי שמעתם משהו מצחיק שהוא פחות מ"פיפי"? ומתי צפיתם בפרק שהפרומו שלו מכריז ש"דבר כזה עוד לא היה בתולדות ה... (השלימו את החסר)"?
אפילו במדינה כשלנו, שמספקת סיפורי חיים מרגשים (בשנתיים האחרונות בעיקר סיפורי גבורה עצובים) קל לשכוח שהדרמות האמיתיות קורות בחיים, לא בתכניות מתוסרטות וערוכות באופן מגמתי, בהן מועלה ויכוח שקצת התלהט בין שי כרם לרותי ברודו לדרגה של מערכה רב זירתית. אז הנה לכם: לא מבוים מזה ולא מצונזר מזה: פיסת חיים בפרצוף. הרומן הרומנטי שהיה באמת, ילדי השכנים שבגרו והיו לאנשים באמצע החיים.
אפשר להמשיך ללהג עוד ועוד, אבל נדמה שהנקודה ברורה. קיבלנו דרמה בשידור חי, התרסקות מטוס בלי נספים - רק שאפילו זה לא מסביר את העניין החריג, בלשון המעטה, שעוררה ה"קולדפליי-גייט" הזאת. אז מה כן?
כמו טקס פגאני
למרות שהצילום, מטבע הדברים, קצת מטושטש, אי אפשר שלא להתרשם מכך שהזוג המאוהב (או הבוגדני, אנחנו לא שופטים) נראה ממש, אבל ממש טוב. זה לא יופי מאיים של דוגמני על או כוכבי קולנוע, זה גם לא כאילו-יופי דוחה של בוטוקס ושפתיים מנופחות מסיליקון (כלומר, עד כמה שאפשר לשפוט), אלא יופי כזה שהלוואי על כולנו.
הוא בשיער מאפיר אך מלא, בלי טיפת שומן מיותר, עצמות לחיים גבוהות וחיוך שנראה היישר מתמונת הפרופיל באתר החברה שניהל עד לפני יומיים. היא מצידה בבלונד זוהר, גופייה מחמיאה שמדגישה את מה שצריך וחושפת כתפיים דקיקות. שוב - לא דוגמנים ולא שחקני קולנוע, אלא "מנוולים" מהזן הכי גרוע שיש: אלה שהיינו יכולים להיות אילו רק לא היינו מקריחים, משמינים ומזדקנים בטרם עת.
שאלו כל פרסומאי והוא יאמר לכם שהחוכמה אינה לשווק מודל יופי בלתי מושג, אלא את זה שאנו נוטים להאמין שנוכל להגיע אליו - עם קצת דיאטה, קצת אימונים, עם התאורה הנכונה, האיפור הסביר, התסרוקת המחמיאה וזווית הצילום הנכונה - והשניים האלה נראים כמו פרסומת למלון ספא, לא מאיימים על אף אחד ביופיים ובכל זאת מצליחים לתסכל 90% מאתנו.
אז הנה לכם עוד הסבר אפשרי: המצלמה אוהבת אנשים שנראים טוב, בטח אם הם כבר לא ילדים בני עשרים. האם זה הסבר מספק? ובכן, אפילו אני שכרגע גמרתי לשטוח אותו בפניכם, אודה שלא ממש. אם כך, מה כן?
אין דבר שמתסכל בוגרי טקס סיום במכללה אזורית כלשהי, יותר מטקס סיום הלימודים של אוניברסיטת רייכמן, המרכז הבין תחומי שכינויו בציבור "המרכז לבני טחונים". רגע לפני שיעוט עלי חבר הנאמנים של המוסד לכלותני (או לפחות לסנוור אותי בתכשיטיהם), אבהיר שאני יודע שמדובר במוסד מכובד, בעל כוונות טובות, פרופסורים רציניים, תכניות שנועדו להרחיב ולגוון את מעגל הסטודנטים ועוד. ועדיין, המקום הזה משמש גם כאתר למינגלינג של ילדי המאיון העליון.
מה הקשר בין קולדפליי-גייט לאקדמיה הישראלית? ובכן, אולי שמופע של קולדפליי למוזיקה העכשווית הוא מה שרייכמן לאקדמיה. איך לומר את זה בעדינות? לא תמצאו שם יותר מדי עניים. קולדפליי עושה מוזיקה טובה (עד כמה שאני כבר מבין), אבל החווייה היא מיינסטרימית, סאחית, לבנה, אפילו קצת חנונית. אריק איינשטיין פינת משינה, מתי כספי פוגש את אהוד מנור (ולמען הסר ספק, כל ארבעת השמות האחרונים אהובים עלי מאוד).
זה לא בדיוק מופע רוק אלא יותר מסיבה שמגיעים אליה במכונית יקרה, כשגופיית מעצבים זרוקה ברישול מכוון על גוף שעוצב בחדר הכושר, חושפת קעקוע שמראה לכל העולם שאתה בועט, מורד - למרות שהמרד האחרון שלך היה כשהחזרת מנה במסעדה. פה לא מתים ממנות יתר, אפילו לא משתכרים והולכים מכות. מילא שזה לא פאנק, אבל זה אפילו לא וודסטוק. כאלה היו גם האנשים שנתפסו בעדשת המצלמה: עשירים, שבעים, הטופ של הרבע הטוב של הכדור, הפינה הצפון-מערבית של מפת העולם.
הידיעה שהגירושים יעלו להם עשרות מיליוני דולרים שימחה מיליונים שיעבדו כל החיים מבלי לצבור אפילו מאות אלפים. אף אחד לא חשב יותר מדי שגם אחרי הגירושים יישארו להם עשרות מיליונים ושהם ימשיכו לייצר כסף חדש מחומר הגלם הכי טוב שיש: כסף ישן. העיקר שה"אשכנזים" (בהשאלה כמובן) נדפקו!
רק שעם כל הכבוד לשנאת העשירים והקנאה במצליחנים, בין אם בשם הווייתנו הבינונית או בשם דור ההורים, אפילו זה לא הסבר מספק. ואם גם לא זה, אז מה כן?
הנה הסבר אחר: בסופו של דבר כולנו בוגדים. גם מי שעטה ארשת פני תם עת צפה בסרטון ביחד עם בן או בת הזוג. לא כולנו מנהלים פרשיות אהבים "מהצד", אבל כולנו היינו שם, אולי עודנו, אם לא בגוף אז ודאי עם הראש. תאמרו שלפנטז אינו אומר שאתם בוגדים ואני אהיה הראשון להסכים, אבל כל גבר שהשהה את מבטו שנייה אחת יתרה על הרגליים של החברה היפה שלה, או כל אישה שהביטה חליפות בקוביות בבטן של ההוא שמתאמן ובכרס של בעלה, חשים, אל מול הסרט, רגשות אשמה.
נזכיר שלא תמיד מדובר ברומן: נניח שמישהו יזם דרינק עם קולגה נחמדה, אפילו אם זה נגמר בכוס משקה אגב דיבורים שמערפלים קצת את המצב בינו לבין אשתו, נניח שהתכוון רק לפלרטט קלות ולחזור הביתה דלוק מהשילוב בין תשוקה לאשמה. עדיין, הפחד הכי גדול שלו הוא להיתפס.
מעטים מאיתנו ייתפסו בעדשה של קולדפליי. אצל הרוב זה יקרה בהתקלות עם מכר משותף, נניח חבר חסר טאקט מהמילואים או גרוע מכך - חברה שלה שראתה בדיוק איך לחשת משהו באוזן והיא התגלגלה מצחוק ואחר כך מוללה קצוות שיער בידה... די במראית עין כדי לסבך (המשל בלשון זכר אבל מיועד לשני המינים) חיי נישואים שהם בסך הכל טובים, שלא לדבר על משפחה וילדים.
כלומר, העובדה שהשניים נתפסו בעין המצלמה, כמוה כטקס פגאני של הקרבת קורבן אדם ערב יציאה למלחמה. הופכים אותם לבובות וודו, תוקעים בהם סיכות, חובטים בהם ומבקרים אותם בפומבי, כדי למרק את חטאינו-שלנו. אם מישהו או מישהו לא מבינים על מה אני מדבר, סימן שהם יושבים עכשיו ליד בת או בן הזוג שלהם. זה בסדר, אל תודו בכלום, אבל כשתצחצחו שיניים בלילה לבד מול המראה, תיזכרו שצפיתם בסרטון שחולל את פרשת קולדפליי-גייט כאילו היה סרט אימה. העובדה שזה היה עלול להיות כמעט כל אחד מאיתנו, גם היא מספקת הסבר חלקי בלבד לטירוף שחוללה הפרשה. אז אם אפילו לא זה ההסבר - מה עוד יש שם?
הנקודה האחרונה היא כל כך סאחית ומובנת מאליה, עד שנסתפק בלרפרף עליה בקלילות, רק כדי לצאת ידי חובה: שום דבר שאנו עושים אינו אנונימי עוד. כל דבר סופו להתגלות.
ניחא הליכה משותפת, חיבוק וריקוד בצוותא שהופעה של אחת מהלהקות הפופולריות והמצולמות בעולם - זה באמת אידיוטי. רק שאפילו פגישה בבית מלון שאליה מגיעים בשתי מכוניות נפרדות ומשלמים תמורת החדר במזומן, היא כבר לא אנונימית בעידן שבו יש מצלמות אבטחה בכל פינה ובעידן שבו כל האקר בן 13 יכול לפרוץ בקלות לכל טלפון. מי שרוצה שלא להסגיר מידע כבר לא מנסה להצפין אותו אלא לעשות עליו מניפולציה. "חבר שמבין" סיפר לי מדוע מלוניות בבתי חולים הן כל כך פופולריות בקרב בוגדים: "נניח שיצאת מהלובי של הילטון ונתקלת במכר שישאל אותך מה אתה עושה שם, הרי שתתחיל לגמגם בתוך שנייה. אבל אם הוא פגש אותך ליד המלונית של בית החולים, הוא אפילו לא ישאל - אלא יניח שבאת לבקר דודה קשישה או עמית לעבודה".
כמובן שגם ההשתאות שלנו מול אובדן הפרטיות, לכשעצמה, אינה יכולה לספק הסבר חותך, מקיף ומניח את הדעת לעובדה ש"קולדפליי-גייט" פשוט הפנטה מאות מיליוני צופי סביב העולם. אז מה בכל זאת יש פה? ובכן, התלכדות של סיבות שיוצרות שלם גדול בהרבה מסך חלקיו.
דרמה מהחיים
שער בוולה מ-30 מטר לחיבור, ראיתם? ראיתם! שער ניצחון דרמטי בתוספת הזמן, חוויתם? בוודאי שכן! ומה על שער מכריע במשחק גמר גביע? ברור! אבל - וכאן מגיע ההסבר לתופעת קולדפליי-גייט: כמה פעמים ראיתם שער בוולה מ-30 מטר לחיבורים, שהביא ניצחון בדקה האחרונה של תוספת הזמן בדרבי שהוא גם גמר גביע? ספק אם מישהו מאיתנו ראה - וגם אם היה בר מזל עד כדי כך, הרי שמדובר בחוויה שינצור לאורך חיים שלמים.
זה בדיוק מה שהיה הסרטון הזה: דרמה מהחיים בתוך שיאים של התרגשות מפלסטיק נוסח משדרי הריאליטי. שני כוכבים ראשיים שנראים מצוין, אבל לא גדולים מהחיים. תבוסת המליינים, כזאת שמוכיחה שגם צרות של עשירים הן קודם כל צרות. התכתבות עם אחד הפחדים הגדולים שלנו - להיתפס בוגדים (גם אם רק במחשבה), ברמה שגרמה לנו להזיע בכורסה - ולקינוח: האפשרות לצקצק בשפתיים נוכח העובדה שאנו מצויים בעידן שעליו לא חלה עוד צנעת הפרט.
כל אלה ביחד התלכדו למה שנקרא בעולם העסקים "הסערה המושלמת", רגע שבו כל מה שעלול היה להשתבש, אכן השתבש - ובגדול. זאת הסיבה שאנחנו מוכנים לראות את הסרטון שבמרכז פרשת קולדפליי-גייט שוב ושוב ושוב, כאילו אנחנו לא יודעים כבר את התשובה לשאלה: "האם הם בוגדים או סתם ביישנים?".