לא, זאת לא הרגישות המפורסמת שלי לאוכל הודי, ואפילו לא הנטייה שלי להתנפח כמו בלון בכל טיול במזרח - זאת דווקא הצפת השת"פ בפרק ששודר אתמול שעשתה לי כאבי בטן עזים. כלומר, אתמול היה ללא ספק הקש ששבר את גבה של הפרה הקדושה, ובמקרה הזה הפרה היא כולנו. אנחנו יודעים שרשת 13 הוא ערוץ שנמצא בקשיים, שלא לומר - נס גלוי, הערוץ שכבר נקבע לו מועד הלוויה כל כך הרבה פעמים, ועדיין מרים יד בכל פעם שבאים לסגור עליו את הארון ומראה סימני חיים. אבל מה יהיה עם הפרסומות הסמויות בעונה הזאת?
אני מבין שאת ההצלחה של העונה ברייטינג ובשיח ברשתות חייבים למנף, אבל האם אפשר לעשות זאת בדרך שפחות תרגיש כאילו אנחנו צופים בפרקים שנתפרו כולם כדי לשרת פרסומת אחת גדולה? הכלנו כבר "משימת" בגדים חדשים לדיירים, "משימת" טיפולי פנים ולק ג'ל, אוטו ממותג שהפך לפרס בהפתעה ועוד שלל שטויות - אבל הפרק סביב הודו, שנתפר בגסות כדי לסדר חסות של חברת ביטוח נסיעות? וואלה, עשיתם חשק להישאר בארץ ולקבל כיסא כתר בבריכה.
טוב, סליחה, עלתה לי הדרורע. אני לוקח נשימה עמוקה מהאף ומוציא מהפה כדי לרדת לגלי הדלתא שלי. רגע, מה? מעדכנים אותי פה שבהודו דרורה הוא בכלל מאסטר זן עם שפם מודבק (מישהו בהפקה השתעשע סביב החיבה של האיש לפיסות שיער מודבקות) שצריך להשליט שלום ושלווה בבית. לא פלא שהפרק הזה היה, כעיקרון, שעה וחצי של כל הדיירים מטיחים אחד בשני עלבונות, בעודם לובשים שרוואלים מחרידים ויושבים על שטיחים ופופים - שבמפתיע לא שודכו גם כן לאיזו חסות מפסטיבל בומבמלה כלשהו.
לתת לדרור לחלק את הבית לקאסטות (עליונה ותחתונה) זה רעיון גאוני, כי גם ככה כבר חודשיים שהאיש עוסק בחיבור ופירוק קבוצות בין דיירי הבית. בכובעו, שלא לומר - בטורבנו, החדש, הוא ניסה לעשות מעשה ולהראות שהוא מחלק את הדיירים לקאסטות לא לפי חבורות אלא לפי משתנים שונים שהוא לא חייב להסביר, שזה הרבה מילים כדי לומר: חברויות. אלוהים או בודהה, כמה שאני נהנה מחוסר הרגישות החברתית של הצמד שני ויוכי - שתי נשים שיצליחו להיכנס לוויכוח מלא תשוקה גם עם פרה, בין אם היא קדושה או מוגשת להן בצלחת בצורת סטייק.
מצד אחד, שני היא לא דיירת שקל לחבב. בערך שבוע לתוך העונה כבר הבנו שהשרירים שלה בכלל לא עשויים מחלבונים, אלא שריון עבה של ממש שהיא השתילה מתחת לעור. מצד שני, היא באמת לא מצליחה לעשות שום דבר בניגוד למה שהיא מאמינה בו, גם כשזה בפירוש לא משרת אותה. זה בלט במיוחד בוויכוח שלה עם דרור על כך שהוא שם אותה בקאסטה העליונה - דווקא למרות שהיא יודעת שהוא בכלל לא אוהב אותה. אם זאת הייתה כל דיירת אחרת, היה אפשר להגיד שהיא באמת מחפשת את זמן המסך הזה - אבל שני מרגישה כמו מישהי שלא יודעת לשחק מספיק טוב בשביל לחשוב על התוכנית הגאונית הזאת.
ולגבי יוכי - עדיין לא ירדנו לעומקים הנדרשים, וכולי תקווה שלא ניפרד ממנה בקרוב כמו שקורה הרבה פעמים עם דיירי הכניסה השנייה. אבל בניגוד לטיפוסים כמו שון (נשמה, עדיין לא מצאנו צוות חיפוש שיברר איפה נתנאל - אנחנו לא צריכים דייר נעדר נוסף) או רועי (המהפך המהיר ביותר מה"ג'ורה" המסוכנת ביותר בבית להומו מחמד) - יוכי אפוליאון באה לבית כדי לעשות סדר, ובאמת לא מעניין אותה לשמוע כרגע את העבר של מה שקורה בבית ברגעים שלא רואים בערוץ 26. מה שכן, מצחיק שהיא ציינה שהיא באה לבית האח כדי לנוח קצת מהעבודה במשרה מלאה כאמא לשלושה - וישר נכנסה לבית על תקן אמא לתשע עשרה שלא מפסיקה לרדות בדיירים. אבל כל מי שמצליחה לעצבן את כולם בכל כך מעט זמן ובלי לרדת לפסים אישיים (ד"ש למאור ברוכמן) - היא תוספת מבורכת.
מלבד סמים, עוני ואוכל שנוי במחלוקת - הודו ידועה כמקום אליו אנשים הולכים כדי לחפש את עצמם, והפרק נראה ששני דיירים חיפשו וגם מצאו. הראשון הוא חן, שמתחיל לתפוס עוד ועוד זמן מסך ובעיקר לדבר על הטראומה הבלתי נתפסת איתה הוא נכנס לבית. באופן אישי, לא הייתי מכניס ניצול של 7 באוקטובר שאיבד את אביו ורבים מחבריו לבית "האח הגדול" בשום צורה ואופן. יש במות ראויות יותר לספר את הסיפור הזה. אבל מרגע שזה כבר קרה, חן מתנהל בבית בצורה הכי אלגנטית שאפשר - יחסית למי שחוסה בצילו של איסקוב. אתמול שמענו שוב על הקושי שלו ועל הפוסט־טראומה, שנשמע שרק נמצאת בתחילתה, ולא נותר מלבד לאחל לו רק טוב.
הדייר הנוסף שמצא את עצמו הוא יובל - נכון לעכשיו, המנצח שלי לעונה. הווידוי שלו על שנים של חוסר ביטחון אחרי שהסתיימה קריירת הכדורגל קצרת המועד שלו, והסצנה הקטנה והכל כך רגישה שבה סיפר איך היה יורד למספרה שבבית הוריו כדי להפעיל את המכונה כדי שאבא שלו יחשוב שיש לו עבודה — היא הוכחה מדויקת להבדל העצום בינו לבין איסקוב. שניהם כדורגלנים שלא הצליחו להגשים את עצמם ונמצאים בחיפוש עצמי. בעוד איסקוב עסוק בהאדרת הפוטנציאל העצום שהיה לו (ולא רחוק הרגע בו יגיד שמזלו של אמבפה שהוא נאלץ לפרוש), יובל צנוע בהרבה, עסוק בהתבוננות פנימית ובחיפוש עצמי אמיתי.
בזמן שיובל הוא כרגע המועמד שלי לניצחון, מי שמקבלת את העריכה הכי מחמיאה כבר הרבה פרקים היא, ללא ספק, תרצה כהן. שם בצד לרגע את התחקיר שצריך להיעשות על האנגלית שלה, כפי ששמענו אותה במפגש עם ה"רוכל ההודי" - אבל ההצגה שלה כרודפת צדק שמתערבת למען כל אחד, בשילוב המונולוגים שלה בחדר "האח" על פטריוטיות וחשיבות השירות הצבאי, מוכיחים שהיא כאן לקחת את המיליון (מינוס חמישים אלף). בנוסף, געגועיי לימים התמימים והנאיביים של "האח הגדול" בקשת 12 - אז אפילו עובדי הפקה היו נכנסים לבית בלבוש נינג'ות כדי לשמור את הדיירים מבודדים מהעולם - אתמול ראינו שלושה חברים של תרצה נכנסים לבית כחלק מ"יעני" טיול אחרי צבא, מדברים איתה ארוכות ואפילו מעבירים לה מידע מבחוץ ("הדרך שלך נכונה, תמשיכי ככה" וכן הלאה). אם הייתי דייר בבית - זה בדיוק השלב שבו הייתי נכנס לחדר האח כדי להתמרמר.
ציטוטים נבחרים:
"יואו, החדר נראה כמו מצרים וייב" — שירז, נכנסת לחדר "האח" במשימת הודו. לא, אין מה להוסיף.
"את ילדה מיוחדת" — שני לשירז. פרק בסימן יום התרמה לילדים מיוחדים בעוד 3, 2, 1...
"אנחנו אנשים של אמת" — איסקוב שוטח את משנתו בפני דרורע, ושוכח את המשך המשפט: "ומי שמתעסק — מתרסק".