הפעוט הכחוש על שער הדיילי אקספרס הוריד, לפחות חלקית, את מסך ההדחקה וההכחשה של התקשורת הישראלית: לא רחוק מאיתנו, וממש לא במנותק מאיתנו, בני אדם גוועים מרעב. פעוט כחוש, עור ועצמות, שלא עשה שום דבר לאף אחד ב-7 באוקטובר, או לפני כן או אחרי כן. אבל הוא גווע, בזמן שהמלחמה נמשכת, בזמן שמנגנוני הסיוע קורסים, בזמן שהמערכת הרפואית ברצועה לא מתפקדת. יש לו בכלל סיכוי? "בשם הרחמים, תעצרו את זה עכשיו", נכתב על שער העיתון השמרני.
התמונות האלה, שמציפות את העולם, הכריחו את שלושת ערוצי החדשות הגדולים לעסוק בזה אמש במהדורות, אחרי שנמנעו לאורך רוב המלחמה - כמו כמעט כל התקשורת הישראלית - מלסקר את הצד השני שלה. דליפת התכתבות וואטסאפ פנימית מביכה של חדשות 12, כלי התקשורת החזק והמשפיע בישראל - שהדגישה עד כמה חזק הרצון לא להישיר מבט לאסון ההומניטרי ברצועה, בוודאי האיצה את התהליך. אבל כך או כך, גם אם בחוסר רצון, העיניים החלו להיפקח. "זה המצב, אנחנו צריכים לדעת את המצב לאשורו", סיכמה יונית לוי.
מבחינות רבות זה מאוחר מדי: ההימנעות מלהבין כמה נוראה המלחמה אפשרה את התמשכותה, את המשך הפקרת החטופים במנהרות, את מותם הנמנע של יותר מדי חיילים בתאונות שחיקה, ואת מותם של אזרחים בלתי מעורבים רבים מאוד. ועדיין, עוד אפשר להציל את מי שניתן מהגורל הזה.
היות שצה"ל לא מאפשר לעיתונאים ישראלים או זרים כניסה סדירה לרצועה (סוכנות הידיעות הצרפתית דיווחה אתמול כי נציגים שלה ברצועה גוועים מרעב בעצמם), ומתוך התנגדות עקרונית לכל אינפורמציה שיוצאת מהרצועה, הערוצים מציבים סימני שאלה והסתייגויות (באחד הערוצים הופיע הכתובת "האם יש רעב בעזה?" כאילו יש באמת ספק) ומעדיפים זווית נוחות יותר. בעיקר: מה אומרים בעולם, גם בכלי תקשורת "שאי אפשר לטעון שנסחפים אחרי תעמולה של חמאס".
אלה ניסוחים שמעידים על מודעות לעומק ההכחשה בציבור הישראלי ולשלל התירוצים שמספקים בממשלה ובמערכת הביטחון (רועי שרון דיווח בכאן 11 כי סרטון שהפיצו בצה"ל של מחבלים אוכלים במנהרות, ברקע הדיווחים על הרעב, הוא בכלל מלפני שנה; אלעד שמחיוף ציין אף הוא כי מדובר בתגובה כושלת). אלא שלא הכול מלחמה של נראטיבים. תינוקות גוועים, למשל, הם לא כלי של תעמולה. הם פשוט תינוקות שגוועים. צריך להציל אותם לא מפני שזה מה שאומרים בפוקס ניוז או בעיתון ימני בבריטניה על ישראל והמלחמה, אלא פשוט כי זה מה שצריך לעשות. ועוד דבר: העובדה שהעיתונות הישראלית הייתה צריכה שגופי התקשורת הימניים ביותר בעולם יצביעו על הרעב ברצועה לפני שגם כאן יגיע הסיפור הזה אל המסך היא דבר להתבייש בו.
אלעד שמחיוף ציין כי בחלק מהערוצים בעולם הוסיפו לדיווחים מעזה את האזהרה "תמונות קשות לצפייה", וכך עשתה גם יונית לוי בעצמה בהקדמה לכתבה שלו. ברשת 13, תמונת הפעוט הגווע על שער העיתון טושטשה מאוד, ואכן, קשה להביט בה ובעדויות הקשות (אוהד חמו: "אנשים ברצועה לא אוכלים ימים שלמים"). הן מזעזעות במובן העמוק ביותר של המילה, והגיע הזמן שנביט בהן ישירות כדי שנבין לא רק מה שקורה שם, אלא גם מה קרה לנו: בזעמנו על הטבח, ישראל גזרה על עצמה קהות חושים וקיבלה בברכה סיסמאות נבובות כמו "אין חפים מפשע". הדה-הומניזציה פרחה. ישראל בחרה - ובוחרת עדיין - בעיוורון מרצון, עד כדי כך שגם תמונות כאלה מתקשות לחדור את חומת שיוויון הנפש.
אנחנו צריכים להביט בהן, עכשיו, לפני הכול. לפני ההתבזות הפוליטית בכנסת ובממשלה, לפני הפגנות בכביש 4. לא יכול להיות דבר חשוב יותר מפעוט שגווע ברעב. "אנחנו לא צריכים להסתכל מעבר לתצוגת הזוועות ברצועה. רמות המוות וההרס לא דומות לשום דבר שראינו בתקופה האחרונה. התת-תזונה נמצאת בעלייה חדה, הרעב דופק על כל דלת", אמר מזכ"ל האו"ם גוטרש.
צדק העיתון הבריטי. בשם הרחמים, תעצרו את זה עכשיו.