שתי ילדות וגופת הפשיסט: קראו פרק ראשון מתוך "החברה המקוללת"

לילדה שהייתי.
ולכל האנשים שלימדו אותי להקשיב תמיד לקול הפנימי שלה.

לא קל להשיל מעלייך גופה של אדם מת.
גיליתי זאת בגיל שתים־עשרה, כשפניי קולחות דם, והתחתונים שלי כרוכים סביב הקרסוליים.
גבי היה שקוע בבוץ שעל שפת הלָמבּרוֹ, חלוקי נחל לחצו על עורפי ועל ישבני החשוף, ננעצו בי כציפורניים חדות. גופו הכביד על בטני, מסורבל וחם. עיניו הבוהקות היו ריקות, צחנה נוראית עלתה מפיו, ורוק נזל על סנטרו. רגע לפני שנפל הביט בי בפנים מעוותות מפחד, ידו האחת עוד תחובה בתחתוניו, ואישוניו המורחבים כמו נמסו וזלגו על לחייו.
גופו קרס קדימה, ברכיו לחצו על ירכיי המפושקות, ולפתע הוא לא זז עוד.
"רק רציתי שיפסיק," אמרה מָדָלֶנה ונגעה בראשה, היכן שדם ובוץ נקרשו לפקעת שיער סבוכה. "לא הייתה לי ברירה."
היא התקרבה, שמלתה הדקיקה דבוקה לעורה הרטוב, מבליטה את קווי גופה הרזה והדרוך. "אני באה," היא אמרה. "תישארי שם."
בלאו הכי לא הצלחתי לזוז. גופי הפך לדבר־מה מרוחק ונשכח, כמו שן שנפלה. כל שהרגשתי היה טעמו של הדם על שפתיי, נשמתי רק בקושי.
מדלנה כרעה לצדי, אבני הגדה חרקו תחת ברכיה החשופות, גרביה היו ספוגי מים, ונעל אחת נשמטה מכף רגלה. היא התחילה לדחוף את גופו הכבד בשתי הידיים, במרפקים, במצח. אך על אף המאמץ הרב, לא הצליחה להזיז אותו.
כשאתה מת, הגוף שוקל יותר. כמו החתול ההוא בחצר של נוֹאֶה, ששכב מלוכלך באדמה עם המעיים בחוץ, ואלפי זבובים כירסמו את אפו ועיניו. קברנו אותו יחד מאחורי לול האווזים.
"אני לא מצליחה לבד," אמרה מדלנה, זיעה נטפה משערותיה הרטובות. "את צריכה לעזור לי."
קולה הידהד בראשי, חזק יותר ויותר. בקושי רב חילצתי זרוע אחת מתחת לגוף הכבד, ואז גם את השנייה. לחצתי את כפות ידיי כנגד חזהו בניסיון לדחוף אותו. קשתות הגשר התנוססו מעלינו, ופיסת שמיים מעוננים. חלוקי נחל רטובים, חלקלקים, נחו תחתינו, ושאון הנהר סביב.
"את צריכה לדחוף בבת אחת."
עשיתי כפי שהורתה לי. ריח מי הקולון שלו חילחל אל נשימותיי.
מדלנה הביטה בי ואמרה, "עכשיו."
דחפנו יחד. צעקתי מרוב מאמץ, עיקלתי את גופי, ולפתע הוא נפל ממני על גבו בקול חבטה, עיניו פעורות ופיו פתוח, מכנסיו מופשלים. אבזם החגורה קירקש על אבני הנהר.
מיד כשנחלצתי ממנו, הסתובבתי על הצד, ירקתי רוק אדום ושיפשפתי את אפי ושפתיי בכף ידי. רציתי לסלק מעליי את הריח שלו. הרגשתי שאין לי אוויר, חיבקתי את ירכיי וניסיתי לנשום. הגומי של התחתונים שלי נתלש, הבד השתפשף ונקרע. בעטתי ברגליי בזעם כדי להיחלץ מהם וכיסיתי את עצמי בחצאית שהייתה מגולגלת עד לגובה הטבור. בטני הייתה קרה, וכל גופי בער מכאב.
מדלנה התרוממה וניקתה את הבוץ מרגליה. "את בסדר?" שאלה.
נשכתי את שפתי התחתונה בהנהון. הגוש בגרוני עמד כמו סכר על סף קריסה. אולם לא בכיתי, כפי שהיא עצמה לימדה אותי. בכי זה לעלובים.
מדלנה מחתה ממצחה את השיער שדבק בו. היו לה עיניים קטנות ומבט נוקשה. היא הצביעה על הגופה. "לא נצליח לסחוב אותו," אמרה וליקקה את הדם מתחת לאפה. "נצטרך להחביא אותו כאן."
קמתי והתקרבתי אליה. בקושי עמדתי על הרגליים, סוליות נעלי העור שלי החליקו. תפסתי בכף ידה והידקתי את אצבעותיי סביב המפרק. ריחו של הנהר עמד באוויר. מדלנה רעדה, אולם לא מפחד. דבר לא הפחיד אותה. לא הכלב של אדון טרֶסוֹלדי, עם החניכיים הנפוחים והקצף מהפה, ולא רגלי השטן שמבצבצות מתוך האח בסיפור ההוא שמספרים המבוגרים. היא לא פחדה מדם או ממלחמות.
היא רעדה מפני שנרטבה לגמרי כאשר תפס בשערותיה וגרר אותה לאורך הגדה. היא בעטה ברגליה וצעקה בכל כוחה. על מנת להשתיק אותה, הוא שיקע את ראשה במים וזימזם לעצמו שיר בקול צרוד, כמו ברדיו: דברי איתי על אהבה, מַריוּ, אַת כל חיי...
"אנחנו צריכות למצוא ענפים," היא אמרה. "גדולים ועבים," הוסיפה בלי להסיר את עיניה מהגוף הדומם, מצבור של חומר ונקבים שרגעים ספורים לפני כן היו האיש ששיתק את ידיי באחיזתו ודחף את לשונו אל פי. עדיין הרגשתי אותה בין שיניי, כמו גם את אצבעותיו ונשימותיו על עורי. רציתי רק לשכב לישון. שם, בין האבנים ורעש המים, אך מדלנה נגעה בכתפי ואמרה שעלינו להזדרז.
גילגלנו את הגופה אל גדת הנהר, גררנו אותה אל מתחת לאחד מעמודי הגשר, והשארנו אותה שם זרוקה כנגד הקיר הלח. הוא שכב כשמרפקיו כלפי חוץ, אצבעותיו נוקשות ופיו פעור. דבר בפניו לא הזכיר עוד את הנער שהיה פעם: אלגנטי ויהיר, עם מכנסיים מגוהצים ומכפלת ישרה, סיכת הפַסקֶס הפשיסטי ודגל הטריקולור על דש הבגד, הנער שהחליק את שערותיו במסרק קטן ואמר בצחוק מלגלג: אַתֶּן כלום, אף אחד.
אספנו ענפים שנסחפו אל הגדה ונתקעו בין קיני הברווזים ותעלות הביוב. ערמנו אותם על הגופה ששכבה בתוך המים והוספנו אבנים ושורשי עץ, מפני שאפילו הגאות לא היה בכוחה להעלים אותו.
"אנחנו צריכות לסגור לו את העיניים," אמרה מדלנה כאשר הניחה את האבן האחרונה, גודלה כאגרוף. "ככה עושים עם מתים. ראיתי את זה פעם."
"אני לא רוצה לגעת בו."
"בסדר, אני אעשה את זה." היא הניחה את כף ידה על פניו החיוורות וסגרה את עפעפיו באגודל ואמה.
כשעיניו עצומות והפה פתוח, מכוסה אבנים וענפים, הוא נראה כמי שנתקף חלום בלהות ואינו מצליח להתעורר.
יישרנו כל אחת את החצאית והגרביים שלה. מדלנה חלצה את הנעל שעוד נותרה על רגלה ותחבה אותה לכיס. אני עשיתי אותו הדבר עם התחתונים שלי — פיסת בד מלוכלכת בבוץ שאספתי מהאדמה.
"אני צריכה ללכת עכשיו," היא אמרה.
"ומתי נתראה?"
"בקרוב."
צעדתי בכיוון הבית, הגרביים התחככו בקול צורמני בתוך נעליי, וחשבתי על מה שהיה לפני שהכול התחיל. פחות משעה קודם לכן החצאית שלי הייתה יבשה ומגוהצת, ואני רכנתי מעל המעקה של פּוֹנטֶה דֵי לְאוֹני כדי להתבונן בה מרחוק. כל שידעתי עליה זה שהיא מביאה מזל רע. טרם גיליתי שיש בכוחה לקבוע את גורלו של אדם במילה בודדת, אם יחיה או ימות, אם יחזור הביתה בגרביים רטובים או ישכב לנצח כשפניו בתוך מי הנהר.

קראו לה 'מקוללת', איש לא אהב אותה.
די היה להגות את שמה כדי לזמֵן את המזל הרע. היא הייתה מכשפה, כזו שתדביק לך קללת מוות. השטן שכן בתוכה, ונאסר עליי לדבר איתה.
נהגתי להתבונן בה מרחוק בימי ראשון, כאשר אמא הכריחה אותי לנעול את הנעליים שפצעו בעקביי, עם הגרבונים המגרדים והשמלה היפה שאסור היה לי ללכלך. זיעה זלגה במורד עורפי, וירכיי השתפשפו והאדימו.
המקוללת שיחקה על גדת נהר הלמברו עם חבריה, שני נערים שהכרתי רק בשמם: פיליפּוֹ קוֹלוֹמבּוֹ, שידיו ורגליו נראו כמו כרעי עוף, ומָתֵאוֹ פוֹסָטי, שכתפיו וחזהו הזכירו בשר בקר מבריק משומן, כזה שמוכרים בשוק שברחוב סן פרנצ'סקו. שניהם לבשו מכנסיים קצרים מעל ברכיים שרוטות כהלכה. היא הייתה קטנה יותר, וגם בת, אך הם היו מוכנים לעצור בגופם קליעים למענה, כמו חיילים בשדה קרב, ועוד להצהיר בפני האל: "נתתי את חיי בשמחה".
היא תחבה את שולי חצאיתה המטונפת בתוך חגורה גברית שלחצה על מותניה, וכפות רגליה היחפות לא נרתעו מלהט הסלעים. נערה לעולם אינה צריכה לחשוף את רגליה. אבל שלה היו חשופות, ואף מוכתמות בבוץ עד לגובה הירכיים.
היו לה גלדים שנראו כמו פצעים מוזנחים של כלב רחוב. היא צחקה והחזיקה דג שניסה לחמוק מבין אצבעותיה. שני הבנים מחאו לה כפיים ורקעו ברגליהם בתוך הנהר, מתיזים מים עכורים לכל עבר, ואני התבוננתי בהם ממרומי הגשר בדרך למיסה של השעה אחת־עשרה, זו שאמא כינתה 'המיסה של המכובדים'.
אבא התקדם לפנינו בצעד מהיר בלי להביט לאחור. הוא חבש כובע שחשף רק מעט מעורפו, הידיים מאחורי הגב, האחת אוחזת בשנייה.
אמא שלי משכה אותי ואמרה, "אנחנו מאחרים." היא הצביעה אל מעבר למעקה הגשר וסיננה, "ילדי רחוב."
אבא שלי, לעומתה, לא אמר דבר. הוא לא אהב לדחוק בנו, אבל ידעתי טוב מאוד, ואמא אף יותר, שאם לא נצמצם את הפער ונאחר חלילה לתפילה, יהיה זה יום של שתיקות רועמות, של דלתות נטרקות ושיניים מהודקות בכעס סביב המקטרת מאחורי עיתון סוף השבוע.
התקשיתי להסיט את המבט מהילדים ששיחקו למטה, הילדים שלא דמו לי ושהעזתי לִצפות בהם רק בחשאי.
אולם ביום ההוא, לראשונה מזה זמן רב, נעצה בי אותה ילדה מקוללת את עיניה הבוהקות והשחורות. ואז חייכה.
החסרתי פעימה, צימצמתי את עיניי ורצתי בכיוון אבא שלי, שצעד במעלה הרחוב המוביל אל הדוּאוֹמוֹ. הלכתי לצדו והוא אפילו לא שם לב. מעט המכוניות שחלפו דחקו אותנו הצדה, אל חנויות הבדים והקונדיטוריות שהדיפו ניחוח חם של וניל. על חלון אחת החנויות נכתב: 'מגש מאפים בחמש לירות'.
מכוניתו השחורה של רוֹבּרטוֹ קוֹלוֹמבּוֹ חלפה על פנינו. הוא עבד בעירייה ו"הכיר אנשים בדרגים הגבוהים", כפי שנהג אבא לומר בטון רציני. לאדון קולומבו היו שני בנים, ואת שניהם נהגה גברת קולומבו לסרק בקפידה עם שביל באמצע, ולנעול להם מגפיים שחורים עד הברך. אומרים שכאשר הזקנות מהכנסייה סיפרו לאדון קולומבו שבנו הצעיר מכלה את יומו על גדת הנהר, ברגליים יחפות ובחברת המקוללת, הוא שבר עליו בקבוק של שמן קיקיון והצליף בשוט בישבנו עד שנעשה אדום.
בימי ראשון שלאחר מכן ראיתי את מתאו והמקוללת משחקים לבד: פיליפו ישב עם משפחתו בכנסייה, במרחק־מה מאביו, בחולצה מכופתרת עד הצוואר ונעלי מוקסינים נקיות. עמוק בלב שמחתי. אולם אז, יום אחד, חזר פיליפו להתפלש בבוץ. הוריו ואחיו הגדול התרווחו לאורך הספסל בכנסייה על מנת להסיח את הדעת מהמקום הריק שנותר ביניהם.
אדון קולומבו התקרב במכוניתו המבריקה, חזיתה כמו כריש עם שיניים חדות. הוא החנה אותה בחזית הדואומו ונכנס מיד פנימה, כמי שחושש להרוס את הנעליים אם חלילה ירבה ללכת.
אבי עיווה את שפתיו, כמו בעת שסילק שאריות טבק מבין שיניו. "זה הסוף שלנו. הזוועות האלה יהיו הסוף שלנו." אין דבר ששנא יותר ממכוניות. "כולם רוצים למהר," אמר. "זו הסיבה שאף אחד כבר לא הולך עם כובע." ובכל זאת, כאשר פגש באדון קולומבו, בירך אותו בחן ונגע קלות בכובע הלבֶד האפור שלו.
בתוך הכנסייה התפוגג באחת החום המעיק שהגיע טרם זמנו, והוחלף בצחנת קטורת שעלתה אל הראש והחליקה עד לכפות הרגליים. תחושה שמזכירה פחד מהחושך. אמא אחזה בידי, ואני הלכתי רק על פס השיש הלבן, שהרי פסלו המוזהב של ישו עמד תחת המזבח ונעץ בי את עיניו. הוא היה שולח אותי היישר אל הגיהינום אילו דרכתי בטעות על פסי השיש השחור.
במעבר המרכזי הידהדה חרש תפילתן של הזקנות שמילמלו בגב כפוף ופה לח מרוֹק, מטפחות הראש מכסות על אוזניהן. הוריי ואני נהגנו לשבת בשורות הראשונות והתבקשתי לשמור על השקט, למעֵט הרגעים שבהם נדרשתי להשיב 'אמן' או להודות באשמת חטאיי. הכומר הטיף בדבר העוונות שיגזרו עלינו גיהינום, ואני חשבתי על הדגים עם הבטן הכסופה, על הילדים שמשחקים יחפים בנהר ועל מבטה של המקוללת.
אמא דיקלמה את 'תפילת האדון' כשפניה בכפות ידיה, קצות האצבעות נוגעים בעפעפיים. בחנתי מסמר שבלט ממשטח העץ תחת רגליי, וכאשר הכומר הרים באוויר את לחם הקודש, כרעתי ברך כמו הנשים הזקנות.
חיפשתי ברגלי את המסמר ונשענתי עליו עם כל משקל גופי. שילבתי את כפות הידיים על שפתיי, תחבתי את מפרקי האצבעות בין השיניים, גירדתי בחוזקה את הברך על המסמר ואמרתי ברכת 'הלל'.
שיפשפתי במרץ עד שהכאב פילח את עורפי כלהב חלק ובוער.
רציתי שיהיו לי ברכיים פצועות כמו של הילדים ששיחקו בנהר. רציתי כל כך להרגיש את המים בין אצבעות הרגליים ולחשוף קרסוליים מרוחים בבוץ. רציתי שגם לי הם ימחאו כף וירקעו ברגליהם.

המקוללת התהלכה ברחובות העיר, גוררת את סנדליה המרופטים על אבני הריצוף, הסנטר כלפי מעלה, בליווי שני בנים גדולים ממנה. נשות העיירה חשקו שיניים, סיננו "שאלוהים יעזור לנו" ומיהרו להצטלב. הגברים, לעומת זאת, ירקו על הרצפה. היא מצדה צחקה בקול והוציאה לשון, לאחר מכן קדה קידה כמי שהעלבונות הללו מסיבים לה כבוד.
היה לה שיער שחור קצר, כמו נגזז בסכין קצבים, עיניים כהות ובוהקות כשל חתול ורגליים דקיקות וקלילות. היא הייתה בעיניי היצור היפה ביותר שראיתי מעודי.
הפעם הראשונה שבה דיברה אליי הייתה ארבעה ימים לאחר היום ההוא על הגשר, שבו נפגשו מבטינו.
זה היה ב־6 ביוני 1935, יום חג גֶ'רארדוֹ הקדוש. רחבת הכניסה לכנסייה, חצר הקשתות וכל המרפסות קושטו בסרטים ושרשרות פרחים. אנשים גדשו את המקום כמו בחג הפסחא, נהרו בתהלוכה לראות את גופו של הקדוש. הם הצטלבו מולו ונישקו את האצבעות לפני שהניחו אותן על המשטח ועליו הפסל בבגדיו המוזהבים. לאחר מכן יצאו שוב אל אור הפיאצה המסנוור כדי לנשום אוויר.
פעמוני הכנסייה נאנחו בלאות, והעננים היו תפוּחים מאדֵי חום. תחת שדירת העמודים המקורה שברחבת הפטיו, בצל עצי התות, עמדו דוכנים של סוכריות, צעצועי פח וקליעה למטרה. אדון טרֶסוֹלדי הירקן המתין לקונים בידיים שלובות מאחורי דוכן דובדבנים. הייתה לו הבעת פנים מרושעת וריח של סמרטוט עבש. הוא צעק, "דובדבנים, דובדבנים, שלוש לירטות לשקית," כשכפות ידיו הגדולות שעונות על הדוכן. הבן שלו, נוֹאֶה, אשר פרצי הזעם של אביו ניכרו בפניו, ערם ארגזי עץ כנגד אחד העמודים, שרוולי חולצתו מגולגלים עד לגובה המרפק, כמו המבוגרים, אפילו שהיה גדול ממני בשלוש שנים בלבד. לא ניתנה לו ההזדמנות לסיים את לימודיו בבית הספר. מספרים שמאז ומעולם אביו שנא אותו, את הבן הזה שלו. גם השם שבחר לו, כמו נוח המקראי, מעיד על כך. הוא נולד בנובמבר כאשר הלמברו עלה על גדותיו, מי הנהר געשו, גשרים קרסו ומחסנים הוצפו. כשהגיח לאוויר העולם, הגיר את דמה של אמו והציל רק את עצמו, כמו נוח שבנה תיבה והציל את הבהמות, בעוד ששאר בני האדם נחרבו תחת המבול.
חמסין עיקש פקד את יום חגו של ג'רארדו הקדוש, חום מהסוג שחילק את הנשים לשתי קבוצות מובחנות היטב שאין לערבב ביניהן: אלה שיכלו להרשות לעצמן כפפות לבנות ושמלת משי מנוקדת קלילה עד גובה הברך, ואלה שלבשו את אותו הבגד החורפי לכל הטקסים והחתונות, ללא הבדלי עונות. עוזרות בית למיניהן התהלכו במדים, ושקיות של קניות תלויות להן מהמרפק. הן חלפו בצעד מהיר מצדה השני של המדרכה, רשימת הקניות הדוקה בכף ידן, והציצו מרחוק בדוכני האוכל.
אמא שלי אחזה בידי. היא חבשה כובע קש ורדרד עם סרט שקיפץ על לחייה. בחנות הבדים קנתה אשכולי דובדבנים מבד ושזרה אותם בכובעה עם חוט ברזל דקיק. כך חיפשה אחר קנאתן של הנשים האחרות, במיוחד אלה שהסתובבו בראש חף מכובע, ורק הביטו בדוכן הדובדבנים בלי שיכלו להרשות לעצמן לקנות בו.
אך היא לא הסתפקה במבטי הקנאה של נשות הפועלים, אלא חייכה בנדיבות גם אל בעליהן. אבא שלי עמד ליד דוכן של קליעה למטרה, הז'קט תלוי על כתפו. לצדו, חמוש ברובה צעצוע מול מטרות ממתכת, עמד אדון קוֹלוֹמבּוֹ אשר כולם בירכו בהצדעה פשיסטית, עם היד למעלה והאצבעות מתוחות. אבא החזיק את כובעו בידיו ומולל אותו בציפורניו ללא הרף. אדון קולומבו כיוון את הרובה שירה פקקי שעם אל דמויות המתכת כמי שעומד בזירת קרב אמיתית ולא ביריד חגיגי. הוא לבש חולצת כפתורים שחורה, ואותות כבוד על חזהו. מפעם לפעם ליטף באגודלו את סיכת הדש עם סמל המפלגה הפשיסטית בצבעי טריקולור כדי להיות בטוח שהיא מיושרת.
לא הרחק משם, מול דוכן המאפים שהעלה ניחוחות דבש ופרִיטֶלֶה, עמד אדון פוֹסטי כשאגודליו תחובים בחגורת מכנסיו, לבוש גופייה ישנה שהצהיבה מתחת לבתי השחי. הוא צחק והצביע על דוכן הקליעה למטרה, סביבו התגודדו גברים עם לחיים סמוקות מיין. הוא נהג לומר שאדון קולומבו מצא את עיטוריו בכיסיהם של המתים והעמיד פנים שזכה בהם באיזה קרב לא ידוע, ולמעשה הם לא יותר מפרסים פשוטים או מזכרת מהסבא שלו. קשקושים חסרי ערך. עוד הוא אמר, שאדון קולומבו הוא בסך הכול ילד חסר סבלנות שרוצה לשחק במלחמה, אף שמימיו לא ראה רובה אמיתי. אדון קולומבו מצדו נהג לומר, שכל מה שאדון פוסטי יודע לעשות עם המילים שלו, זה לשתות אותן עם הרבה יין בפונדק בסן־ג'רארדו, ואז להקיא אותן מאחורי טחנות הקמח. כולם הכירו ביריבות ביניהם, גם אנחנו הילדים, מפני שעניינן של משפחות אחרות היה נושא השיחה המועדף סביב השולחן בימי ראשון, כאשר מזמינים חברים לארוחת צהריים, והם נשארים לפטפט בנימוס.
"את יכולה לקנות לי דובדבנים?" משכתי בידה של אמי והצבעתי על הדוכן של אדון טרסולדי.
"את יודעת טוב מאוד מה שאבא שלך אמר."
אבא שלך. כל דבר שלא מצא חן בעיניה, מיד הפך לעניין של מישהו אחר. "אבא שלך אמר שהשנה לא נצא לחופשה", או "אבא שלך רוצה להעסיק רק עוזרת אחת". כך הפכתי לבת 'שלךָ' בכל פעם שעשיתי משהו לא בסדר, כמו מתנה שאיש לא רוצה, כזו שמחפשים להחביא עמוק בארון, היכן שתישכח.
"אני יכולה לפחות להסתכל?"
"על הדובדבנים? בסדר," השיבה אמי והניחה לי. "אבל תתנהגי יפה. לא לגעת בכלום."
היא היטיבה את שערותיה ההדוקות בסיכות תחת הכובע וניגשה אל אבי בדוכן הקליעה למטרה. כאשר הגיעה, הרים אדון קולומבו את רובה הצעצוע ואמר, "את רוצה שאזכה עבורך בפרס, גברת סְטרָדָה?"
כיווצתי את אצבעות רגליי בתוך הנעליים הצרות ואיגרפתי את כפות ידיי. אמא שלי צחקה וכיסתה את פיה בכף היד. אדון קולומבו נגע קלות במותניה, כאילו בטעות. אצבעותיו ליטפו את מרפקה, והוא הסתובב ונעץ בי מבט בגבות מכווצות, כמו מוסוליני בתמונה שתלויה אצלנו בכיתה. ואז חייך. הרגשתי את מבטו על עורי, וכל גופי נדרך. ברחתי משם, המבוכה תקועה בגרוני.
עצרתי במרחק של כמה מטרים מהדוכן של אדון טרסולדי, תילי דובדבנים שחורים ובוהקים משכו את עיניי, אך לא העזתי להתקרב, פחדתי ממנו. נותרתי לעמוד בזרועות שלובות מאחורי הגב בצל גג הכנסייה, ומילותיה של אמי הידהדו בראשי: לא לגעת בכלום.
"מה את עושה? מסתכלת?" התנערתי למשמע הקול הצרוד שנשף בעורפי.
מאחוריי עמדה המקוללת. היא נשענה בגבה על הפרסקו הסדוק של סן־ג'רארדו, כיסי שמלתה המרופטת גדושים חלוקי נחל, והביטה בי.
נשימתי נעתקה, והקרקע תחתיי כמו רעדה לרגע. מעולם לא עמדנו קרובות כל כך.
ריח מי נהר עלה ממנה. הייתה לה צלקת לבנה מתחת לאף שהגיעה עד לעיקול שפתה העליונה, וכתם אדמדם מבריק שירד מהרקה אל הלחי ועד לסנטר.
"מה?" שאלתי וגימגמתי במבוכה, כמו כאשר נדרשתי לדקלם את האלפבית כשהייתי קטנה, והנזירות תיקנו אותי במכות מקל על אצבעותיי.
"הדובדבנים," היא אמרה. "את רוצה?"
"אני לא יכולה. אין לי כסף."
"שקר," אמרה ובחנה אותי בספקנות, אף שהייתה נמוכה ממני. "יש לך בגדים של עשירה. הנעליים שלך מבריקות," אמרה והצביעה בצחוק על כפות רגליי. צחוקה היה וולגרי, והיא לא טרחה להסתירו.
"אז?" מחיתי וניסיתי להרים את סנטרי.
"אז כנראה יש לך כסף לדובדבנים."
"לי אין כלום," אמרתי. "לאבא שלי יש. אבל הוא לא רוצה שאקנה מהם."
"למה?"
השפלתי את מבטי אל נעליי. "הוא לא רוצה וזהו."
"אבל למה?"
"מה זה אכפת לך?"
"אז פשוט תיקחי לך," אמרה ללא מצמוץ.
"איך בדיוק? אמרתי לך שאין לי כסף."
"תיקחי, וזהו."
בביתנו היה פסל של ישו תלוי על הצלב. הוא היה גדול וכהה, וכבר איבד את ניחוח העץ. הוא הדיף ריח של שעווה. אמא ואבא תלו אותו על הקיר בחדר השינה, מעל המיטה, יחד עם כלי למים קדושים ותמונת החתונה שלהם.
בכל פעם שהשאירו את דלת החדר פתוחה, הביטו עיניו של ישו העשוי עץ היישר אל תוך חדרי, וכשזה קרה לא הצלחתי לישון.
"ישו תמיד מסתכל עלייך," הייתה אמי מזהירה, אחרי שחזרה באוזניי על הדברים שעלמה מכובדת צריכה או לא צריכה לעשות. כמו למשל לקחת מהקערית שוקולדים בלי רשות, ואז להשליך את העטיפות המוזהבות לכד שעל שידת המיטה, ולעשות הצגות כשצריך ללכת לישון, או לגעת בין הרגליים, היכן שהגוף רועד. תמיד דמיינתי את עיניו של ישו מביטות בי ועצרתי, אפופת פחד ורגשות אשמה שזחלו עד עקביי. הרגשתי מלוכלכת ולא בסדר מפני שישו עשוי העץ יכול היה להסתכל בתוך הראש שלי ולראות את כל החטאים שלי, גם את אלה ששמרתי בסוד.
ביום שבו המקוללת דיברה איתי ואמרה לי לקחת מהדובדבנים, חשבתי שזה אסור.
העולם שלי הושתת על כללים שאין להפר. הוא הורכב מדברים גדולים, מאיימים ומסוכנים, היכן שטעויות בלתי ניתנות לתיקון עלולות להרוג אותך או לשלוח אותך לכלא. העולם היה עבורי מקום מפחיד, מלא בדברים אסורים, ונדרשתי לצעוד בו בזהירות על קצות האצבעות ולא לגעת בכלום. במיוחד אם אני בת.
הילדונת המחוספסת ההיא הידקה את לסתותיה ואמרה, "תסתכלי ותלמדי."
ואני עשיתי כדבריה, אף שבטני התהפכה בבהלה. תמיד הסתכלתי עליה, אך זה היה שונה כעת. זו היא שביקשה ממני.
היא הסתובבה והלכה אל מחוץ לרחבת הכנסייה המוצלת. שערותיה השחורות בהקו בשמש, והיא הרימה את ידה, כמו שעושים בבית הספר כשיודעים את התשובה. ברגע שהורידה אותה, הגיחו לפתע פיליפו קולומבו עם שערו הבלונדיני החלק ומתאו פוסטי השחרחר והגדול, שלבש גופייה מצהיבה בדיוק כמו של אבא שלו — שני הבנים שרקעו לכבודה והתיזו מים. הם התקרבו לדוכן של אדון טרסולדי, הסתובבו סביבו והתלחששו באופן בולט לעין. מוכר הירקות בדיוק גער בבנו. "בהמה," צעק בחוזקה. "אתה ישן בעמידה!" נואה ספג את העלבונות בשתיקה והוסיף לערום ארגזים ריקים. פיליפו ומתאו עצרו מול דוכן הדובדבנים, ואדון טרסולדי הפסיק לקלל והביט בהם עם זיק של אִיום בעיניו, שנראו כמו שני אגוזים מלוכלכים בעיסה צמיגית.
מתאו שלח יד אל אחת השקיות, תפס דובדבן מהפטוטרת וקירב אותו אל שפתיו בתנועה איטית. כשפיליפו היסס, מתאו תקע לו מרפק בצלעות, והוא התקפל כמו מקל שבור. לאחר מכן תפס דובדבן והכניס אותו אל הפה בתנועה מפוחדת מהירה.
"פרחחים," צעק אדון טרסולדי. הוא הושיט את זרועו אל מתחת לדוכן ושלף מקל ארוך, כזה שמשתמשים בו להסיט את הווילונות, והִכה בעמוד. נואה נבהל למשמע החבטה, וערימת הארגזים קרסה ארצה.
שני הנערים החלו לרוץ בצחוק גדול בין חצאיות הנשים ושרשרות דגלי החג. אדון טרסולדי יצא מאחורי הדוכן והחל לרדוף אחריהם, הכעס סימא את עיניו. הוא נשען על מקלו בצליעה ונופף בו באוויר רק כאשר עצר ונתמך באחד העמודים. בחורף האחרון כרתו את אצבעות אחת מרגליו אחרי שנרדם בשלג עם בקבוק משקה ביד.
דבר לא הפחיד אותי יותר מאשר אצבעותיו השחורות והקצוצות של אדון טרסולדי. אומרים שהאכיל בהן את האווזים בחצר, ומאז הם נעשו גרגרנים.
אדון טרסולדי דידה בין האנשים, ונואה אסף את הארגזים שנפלו. המקוללת חלפה אז על פני הדוכן, הרימה שקית דובדבנים והתרחקה משם בלי לעורר מהומה. היא חצתה את הרחבה המקורה לכיוון הכביש בתמימות של קדושה.
הבטתי בה נעלמת בין ההמון וגיליתי, כמעט בבוז, שלא מַתִּי בו במקום.
אף רעף לא נפל מהגג ומחץ לי את הגולגולת, לא נחנקתי למוות, והלב שלי לא הפסיק לפעום. דיברתי עם הילדה המקוללת, הבטתי היישר בעיניה, ואף שֵד לא התנפל עליי והוציא את נשמתי מבעד לאוזניי.
מוכר הירקות חזר במצח שטוף זיעה, הבחין בחלל הריק שהותירה שקית הדובדבנים שנגנבה וקילל. הוא הביט סביבו וחיפש בכל מקום, אפילו בשמיים מעל, כאילו שהמלאכים אולי לקחו את השקית. הוא רקע בחוזקה ברגלו הבריאה, תפס את נואה בצווארון חולצתו המטונפת והוסיף לקלל, כמו כדי לכסות על קול הסטירות שהחטיף לבנו.
"אפשר לדעת איפה הייתָ?" צעק. נואה הגן על פניו בזרועותיו, אך אביו הוסיף להכות בו. "היה להם שותף ונתת לו לברוח מתחת לאף שלך, עלוב שכמותך!"
אזרתי אומץ והתקרבתי אל הדוכן. "אני ראיתי אותו," אמרתי. נאלצתי לחזור על דבריי, רק אז הסתובב אדון טרסולדי והביט בי, פניו כמו פוקאצ'ה שנשכחה בשמש.
"אַת הבת של אדון סטרדה, אה." הוא הרפה מחולצתו של נואה, שאיבד את שיווי המשקל ונפל. "נו, לאן הוא הלך?"
הצבעתי על הכנסייה, לכיוון החצר הפנימית ואמרתי, "לשם."
לא הוספתי דבר. בכל פעם שאמרתי דבר שקר, כמו נחנקתי בין ההברות.
אדון טרסולדי פנה בצליעה לכיוון החצר הפנימית, ראיתי אותו נעלם תחת צל האַרקדה, וצעדיו לא נשמעו עוד.
נשמתי בכבדות וחיכיתי. חיכיתי שהאדמה תפער את פיה ותבלע אותי, או שיָד ענקית מחוררת במסמר ונוטפת דם תרד מהשמיים ותמחץ אותי.
אך דבר מזה לא קרה. אולי דעתו של ישו הייתה מוסחת, והוא לא שם לב שאמרתי את השקר ההוא. ואולי לא היה זה חטא. ואם האדמה לא נפערה אפילו תחת רגליה של המקוללת, יתכן שגנֵבת דובדבנים מאדון טרסולדי אינה חטא. דיברתי עם המקוללת, אמרתי דבר שקר ונשארתי בחיים. אם כך, המבוגרים הם אלה שסיפרו לי שקרים.
נואה התרומם על רגליו, ניגב את לחיו בשרוול החולצה והביט בי, ניצוץ מוזר בעיניו.
נסוגותי באיטיות לאחור, כמו ילד שמשחק מחבואים ועליו לזוז בלי שיבחינו בו, ורק אז פתחתי בריצה פתאומית. חציתי את הרחבה המקושטת לכיוון הקהל הדליל יותר, והמשכתי לאורך הדרך שהובילה אל גדת הנהר.
ראיתי אותם מרחוק: שלוש דמויות שנראו בבירור על רקע תכול השמיים. הם ישבו על מעקה הגשר מול רחבת הכנסייה הצבועה לבן וממנה הדרך אל רחוב המסעדות.
התקרבתי אליהם. רגליה של המקוללת השתלשלו באוויר מעל המים הכהים, והיא הצביעה על פסלו של ג'רארדו הקדוש, שהושם בסירה ונשלח על פני הנהר. היה זה פסל עשוי עץ, ולצדו הונחה שקית קטנה של דובדבנים. הוא הולבש בבגדי נזיר פרנצ'סקני שכרע ברך על גלימה עשויה מחטי אורן. אבא שלי סיפר לי את האגדה אודותיו, על פלא הגלימה ששימשה לו סירה על מנת שיוכל להביא אוכל לחולים כאשר עלה הנהר על גדותיו, בשנה ההיא שבה הגשר קרס. זו הסיבה שביום חגו הושט פסלו על גבי המים. הדובדבנים שלרגליו סימלו פלא נוסף: הקדוש גרם להם להופיע בחורף, בימי שלג, כאשר אין פירות בנמצא.
על מעקה האבן נחה שקית הדובדבנים הגנובה, הם כבר אכלו יותר ממחציתה.
הבנים ישבו לצדה של המקוללת כמו על המזבח, משני צדדיה של המדונה הקדושה.
המקוללת לעסה בגסות גברית, בפה פתוח ועם הרבה רעש. לאחר מכן לקחה תנופה לאחור וירקה את הגלעין הרחק לעבר המים הכהים. היא הצביעה לעבר פסלו של הקדוש או אל מפל המים המרוחק, היכן שענפים ובוץ התייבשו על גלגל טחנת הקמח, וצחקה. שני הבנים צחקו איתה והתחרו ביניהם מי יורק את הגלעין רחוק יותר, רגליהם משתלשלות מהגשר.
"אני גם רוצה אחד," אמרתי.
שלושתם הסתובבו יחד.
"אתם חייבים לי דובדבן."
מתאו ופיליפו בחנו אותי כאילו הייתי מזון רקוב, לאחר מכן הסתובבו אל המקוללת ששאלה, "ולמה זה?"
"כי עזרתי לך."
"לא עזרת לי."
"כן עזרתי."
"אנחנו לקחנו את הדובדבנים. את הסתכלת וזהו," אמרה.
"זה לא נכון," אמרתי. "אדון טרסולדי חזר לדוכן, ואני שיקרתי לו. אחרת הוא היה מוצא אותך."
"אז גם ילדות עם בגדים יפים יודעות לשקר."
איגרפתי את בד החצאית בכפות ידיי.
"ומה אמרת לו?"
"שהוא רץ לצד השני. לכיוון החצר הפנימית."
"מי?"
"הגנב."
"את חושבת שאני גנבת?" שאלה, ועיניה השחורות כמו חפרו בי בור.
"לקחְת בלי רשות," השבתי. אבל השאלה שלה, פשוטה לכאורה, הרגישה כמו הבעיות ההן בחשבון שמחשבים שוב ושוב בלי להגיע לפתרון, ולבסוף מתחילים אותן מחדש. "לא השארת לו כסף," הוספתי בזהירות ונעצתי מבט בשפתיה המוכתמות במיץ. "זה נקרא לגנוב."
היא גילגלה את הגלעין בתוך פיה וירקה אותו לכף ידה. "את יודעת מה היה פעם במקום החנות של אדון טרסולדי?" שאלה.
הנדתי בראשי לשלילה. מתאו ופיליפו המשיכו לאכול דובדבנים וירקו את הגלעינים אל מי הנהר.
החנות של אדון טרסולדי עמדה בפינת רחוב וִיטוֹריוֹ־עמַנוּאֵלֶה, מול חנות הטבק. נשות השכונה היו קונות אצלו אחרי התפילה. הוא גר בחלקה האחורי של החנות, הייתה לו שם חצר קטנה שבה החזיק כלב חצי קירח עם חניכיים אדומות קשור ברצועה, וכלובים של אווזים ותרנגולות.
המקוללת שיחקה בפטוטרת הדובדבן. "פעם היה שם קַצב. היו לו מתלים לבשר, פורס נקניק וכל מה שצריך. אבל גירשו אותו משם כדי לפתוח חנות של פירות וירקות."
הבעת פניו של מתאו הפכה קודרת, והוא שב להביט במים הכהים.
"למה גירשו אותו?" שאלתי.
"כי אם אתה לא נזהר מהפשיסטים, הם ישאירו אותך בלי תחתונים," השיב מתאו.
למשמע המילים הללו התנשף פיליפו בחדות. הוא הצמיד את אגרופו אל שפתיו ונשך את מפרקי אצבעותיו, כאילו שגנֵבת החנות מהקצב הייתה באשמתו.
המקוללת הינהנה ברשמיות. היא גרפה חופן של דובדבנים, לעסה אותם במהירות ואז ירקה את כל הגלעינים יחד בצליל שהזכיר ברד שניתך באבנים. "את יכולה לעשות את זה?"
"לא יודעת."
"נסי," אמרה כקוראת תיגר, ועשתה לי מקום לידה על חומת האבן.
הנחתי שתי ידיים על המעקה וניסיתי למשוך את עצמי מעלה בתנופה, אך זה היה גבוה מדי, ונפלתי שוב ושוב.
פיליפו שיחק בגבעול דובדבן ברווח שבין שיניו הקדמיות ופרץ בצחוק. "היא לא תצליח." אך היא השתיקה אותו במבט אחד, משכה אותי מבית השחי ועזרה לי לעלות.
היא הניחה את השקית בין ירכיה. "קחי אחד, ואז תירקי את הגלעין הכי רחוק שאת יכולה."
עשיתי כדבריה. הדובדבן היה רך בפי, וטעמו הזכיר אדמה טחובה.
"אם תבלעי אותו, את יכולה למות."
"אני יודעת," אמרתי, מרוכזת בלעיסה, וחיפשתי את הגלעין בשיניי. "אני לא מטומטמת."
"תראי אותי, איך את צריכה לעשות."
בחנתי אותה בקפידה. היא נשענה מעט לאחור, משכה בשפתיה וכיוונה הרחק. ניסיתי לעשות כמוה, אך שעה שהגלעינים שלהם נחתו במים ליד פסלו של ג'רארדו הקדוש ואף פגעו בו, הגלעינים שלי צנחו בלאות על עמודי הגשר.
"אני לא מצליחה."
"את רק צריכה להתאמץ קצת. זה קל," הבטיחה. "נסי שוב."
לעסתי כמו שצריך, ניקיתי היטב את הגלעין מהפרי העסיסי, והרגשתי אותו חלק על הלשון.
"הי, אתם!" צעק מישהו מקצה הגשר.
לחייו של אדון טרסולדי היו סגולות, שרווליו המופשלים
חשפו זרועות שמנות ושעירות. "אתם גנבתם לי את הדובדבנים, ארורים."
המקוללת קפצה בבהלה, אולם אז התנפלה במהירות על שקית הדובדבנים, השליכה אותה אל הנהר וניגבה את פיה בגב כף היד.
אדון טרסולדי התקרב כל כך, עד שיכולתי להרגיש את צחנת פיו. לפתע הבחנתי שאני היחידה שעוד יש לה גלעין בין השיניים.
"זה הייתם אתם, נכון? עבריינים, אני יודע. זה תמיד אתם. לא תעבדו עליי." הוא עמד כעת לפנינו, גדול ומאיים כמו מפלצת מהאגדות. "תפתחו את הפה," אמר. "מיד."
המקוללת מיהרה לפתוח את הפה והוציאה את הלשון. פיליפו ומתאו עשו את אותו הדבר.
רק אני הרגשתי בפי את הגלעין הקשה, ולא היה לי האומץ אפילו לנשום.
אדון טרסולדי נעשה אדום יותר ומרושע יותר, ככל שבחן את פיותיהם הריקים של המקוללת ושל מתאו, שניגבו בלשון את הצבע הסגלגל מהשיניים. אל בנו של אדון קולומבו לא העז להתקרב, שהרי אם יאשים אותו בגנֵבה, ילכלך את שמו של מי שאין להתעסק איתו. לאחר מכן הסתובב אליי.
"ואת? אם לא תגידי לי מי גנב את הדובדבנים, אני אספר לאמא שלך. ואם לא תפתחי מיד את הפה, אני אראה לך מה זה."
המקוללת ושני הבנים התבוננו בי בפליאה מהולה בשעשוע, אולם האֵימה נשכה גם בהם. עיניה של המקוללת נראו כשני חלוקי נחל, ופניה רציניות.
לא רציתי לחשוב על הפחד, אחרת לעולם לא אוכל לבוא איתם לתפוס דגים בנהר.
הצמדתי את הלשון אל שיניי התחתונות, אגרתי מעט רוק ובלעתי את הגלעין.
לקחתי את הסיכון שאמות סגולה ונפוחה מחנק. אולי זה מה שהגיע לי. אך כל שהרגשתי היה גירוד קל בגרון וכאב עמום בחזה, ואחרי זה כלום. הפה שלי היה ריק ויבש, ובדיוק כמו שעשתה המקוללת, פתחתי אותו לרווחה מול פניו של מוכר הירקות שצעק, "נו, לְמה את מחכה?"
הוא בחן אותנו אחד־אחד, באיטיות מטרידה, ואז הסתובב לכיוון הפיאצה כמו בחיפוש אחר עד ראייה שיכול לגזור את דיננו. הייתי משוכנעת שאלמלא זה היה יום חג, הוא היה תולש את עורנו מול כל האנשים, כמו שהיה עושה לעלים של הארטישוק.
זעמו לא שכך כאשר שוב הביט בי. "אל תבטחי בה," אמר והצביע על המקוללת בפנים רעות. "את צריכה להתרחק ממנה. או שגם את תמצאי את עצמך מדממת למוות על הרצפה."

"החברה המקוללת" / באטריצ'ה סלביוני. מאיטלקית: יעל קריצוק. 221 עמודים. כנרת-זמורה.