תל אביב, 2013
.1
בדרך אגב, באותו הטון שבו נועם ביקש ממני תוספת מתבשיל העוף ההודי שהכנתי לארוחת הערב, שאל אותי עד כמה אני רצינית לגבי מערכת היחסים שלנו. כבר הכרתי כמובן את המלכודות הללו שגברים מציבים לי כמה שבועות לתוך תחילת הקשר. הכרתי אותן כי תמיד נפלתי לתוכן, וגם הפעם דרכתי על ערמת העלים היבשים והרגבים שחשבתי לאדמה, שלא היתה אלא יריעת בד מוסווית, מכסה פתח של בור.
"אני רצינית," אמרתי, "אני יודעת שבהתחלה אמרתי שאני רוצה משהו קליל ולא מחייב, אבל זאת היתה טעות. כבר דיברנו על זה. אני רצינית עכשיו."
"כן," אמר, שקט, "אני לא יודע אם אני אותו הדבר."
הנפילה לבור היתה קשה משום שהיתה קצרה ומפתיעה. החבטה היתה כואבת, אפילו לא התחלתי לשער עד כמה. השיחה הזאת התנגנה לי שוב ושוב בראש כמו רגע של פספוס מכריע, ששינה לי את כל החיים. האיש ההוא שנשמט מידי, ואני נשמטתי אל הבור.
בסולם זיגלשיפר, שהמצאנו אני ואודליה, החברה הכי טובה שלי מילדות, הפרידה הזאת היתה עשר עגול, זיגלשיפר מושלם. הייתי המומה, לא האמנתי שנועם מסוגל לעשות לי דבר כזה.
2.
באותה ארוחת ערב הוא אמר דברים קשים. אמר שהוא רוצה לשכב עם אחרות. אמר שהוא מדמיין אותי שוכבת עם אחרים ולא אכפת לו. שמרתי על קור רוח, כי הוא איכשהו הצליח לומר את כל הדברים האלה באותו קול חם, סמיך ומתוק כמשקה סחלבּ, שבו הוא דיבר תמיד. זה היה כמו לדבר עם קנדי נחמד שמתעקש להיות חביב בכל הנסיבות. פעם בנעוריי, בביקורת הדרכונים בטורונטו, בגלל איזו אי־הבנה שקשורה לדרכון הישראלי, נשלחתי עם אמא לחקירה צולבת במחלקת ההגירה שבקצה נמל התעופה. החוקרת לא חדלה לחייך לרגע, גם כשהיה ברור שהיא מתכוונת, בסוף אותה שיחה, לגרש אותנו מאדמות קנדה. מעולם לא ראיתי שוב קשיחות כה מוחלטת מובעת בחיוך חם עד לאותה שיחה עם נועם.
הוא הגיע להתארח אצלי לסוף השבוע, ולא נראָה שהוא מתכוון ללכת לשומקום בתום השיחה הזאת. סיימנו לאכול, ואחר כך לבשתי שמלה יפה. יצאנו לפאב הקבוע שלי, "סבסטיאן", שעמד על הגבול של אלנבי עם שכונת נווה שאנן. ניסיתי לא ליפול להלך רוח מדוכדך. הסתובבתי בין כל הקבועים שהכרתי, חצי מתעלמת מנועם, ופיטפטתי עד כמה שיכולתי עם אחרים. כשחזרנו אליי לדירה שכבנו פעמיים, ואחר כך שוב בבוקר במקלחת. אחרי המקלחת נשברתי ובכיתי מכל הדברים שאמר אמש. הוא חיבק אותי על המיטה. "לא אכפת לך שאני אשכב עם אחרים," ייבבתי. הוא החזיק אותי ושתק.
אחר כך קמנו והלכנו לים. העמדתי פנים שזה סוף השבוע שדמיינתי שיהיה. כשהגענו לחוף, כבר התחלתי לחוש שהנשימה שלי מתהדקת מחרדה. אף פעם לא הרגשתי באמת בנוח בעירום חלקי, שמש וחול. תמיד הרגשתי שהחוויה הזאת מצמצמת אותי לגוף נורא ומגושם, גוש קוטג' רוטט מצלוליטיס וחיוורון ושערות שחורות שהתפספסו בגילוח. בעוד כל יתר הרוחצים שכבו סביב, חלקלקים, שזופים ונינוחים, ושום דאגה לא הטרידה את נפשם אל מול הגלים, המחשבות שלי רצו בתוך ראשי כמו אסיר בכלאו, נחנקות תחת אור השמש המסנוורת. התפרקדתי על המגבת וניסיתי לעצום עיניים ולא לחשוב על כלום, גם לא על נועם. אבל הוא שכב על צדו, גופו הנפלא מתוח רענן על המגבת, והתבונן בי. לבסוף התלוצץ שהחזה שלי משתטח כשאני שוכבת על הגב ונשפך לצדדים, ואגב כך פיצח ענבים בין שיניו והמיץ שלהם נטף לו במורד הצוואר. היתה לו זקפה והוא התחנן שאפסיק. שאפסיק מה? תמהתי. שוב שכבנו כשחזרנו מן הים. התחלתי לפקפק בסברה שאנחנו באמת נפרדים, כי לא הפסקנו להזדיין. זה לא נראָה אמיתי. לבסוף בדלת הבטיח שידבר איתי בקרוב. אבל לא התקשר שוב.
3.
דייטינג זה כמו הליכה במבוך. על קירותיו תלויות תמונות כמו בגלריה או במוזיאון. את חולפת על פני התמונות ומתחילה לדמיין את עצמך בתוכן. התמונות הולכות ומציירות לך מי זה האדם שמולו את נמצאת, או מי את יכולה להיות איתו.
ואז את מגיעה לחדר האחרון, שאין בו עוד מעברים. זהו חדר שיש בו רק פתח אחד, הפתח שממנו נכנסת. החדר שהוא המבוי הסתום, הפרידה. ברגע הראשון את בשוק. כבר התחלת להאמין שפיצחת את המבוך המזדיין הזה. את יכולה לבכות. את יכולה לדפוק את עצמך כנגד הקיר. את יכולה לשבת על הרצפה כמו ילדה ולסרב לזוז משם. אבל כמו ילדה, את גם תביני בסוף שאת לא יכולה להישאר. שאת מוכרחה לצאת. אחרת תגוועי ברעב שם. זה יכול לקחת שבועיים וזה יכול לקחת שנתיים, אבל את מוכרחה לצאת.
ואם חשבת שאותו חדר אחרון, אותו מבוי סתום, הוא השלב הגרוע מכול, ולפחות הוא מאחורייך, אז הנה החדשות הרעות: הוא לא. השלב הגרוע ביותר הוא ההליכה בחזרה, הליכה שפופה ואבלה במסדרון ההוא שפסעת בו בתחילה. את רואה את אותן תמונות שראית קודם, אבל הן מנופצות. הזכוכית של מסגרתן עשויה מרסיסים מטים לנפול והציורים קרועים, מתגוללים על הרצפה כמו אשפה. בכל זאת את מסתכלת על השברים בניסיון להבין למה. מה השתבש. במה טעית. במה הוא טעה. חיבוטי נפש עקרים שאין לך מנוס מלעבור כי יש רק דרך אחת החוצה, דרך המסדרון.
4.
ידעתי איך הכול התחיל עם נועם ואיפה. התמונה הזאת עדיין היתה מצוירת בבהירות יחסית. ישבתי עם אודליה ב"אוליבר" עם שתי שקיות מלאות בבולבולים מפלסטיק וכמה דגלוני קישוט. המקום עוד היה ריק. זה היה דאנס בר מוארך, עם ספות מחיקוי עור, תאורה כחלחלה ורחבת ריקודים בדיוק במרכז. האוליבר היה בשולי פרוור, בסמוך לרכבת, בחרנו בו כדי שכולן יוכלו להגיע בקלות.
ישבנו בשולחן פינתי עגול, מעוצב כמו שולחן דיינר אמריקאי. אודליה נראתה מתוחה. "נו, תראי מה הבאת," אמרה לי.
פישפשתי בשקיות והתחלתי להוציא אחד אחרי השני: משרוקיות בולבול, בולבול קליעה למטרה, קשיות בולבול לשתייה, הינומה ובירית מתחרה לבנה עם בולבולים קטנים לכלה, קשתות לשיער שמזדקרים מהם צמד בולבולים מהבהבים לכל אחת מהבנות.
"מאיפה מצאת את כל הבולבולים האלה?" התגלגלה מצחוק.
"יש לי שיטות," אמרתי. מן הסתם, הלכתי לחנות הסקס הכי קרובה וביקשתי מהמוכר את ערכת האביזרים ל"מסיבת רווקות".
פיצי היתה אמורה להגיע רק בעוד חצי שעה. קיווינו שהאחרות יגיעו קודם. בינתיים התקרב אלינו אחראי המשמרת ועבר עם אודליה על כל מה שסגרה איתם מראש; השניצלונים והצ'יפס, בקבוקי השתייה השונים, וכל הדברים שנקבל בזמן הזה, כשעוד פותחים את המועדון. אודליה הינהנה, וברגע שהלך, אמרה לי, "זה מקום ממש מסודר. גם גיסתי עשתה פה. הם מטפלים בהכול. את רק צריכה לבוא ולהשתכר."
הסכמתי איתה. בשלב התכנונים התלבטנו אם לעשות אירוע יותר אינטימי, שמזמין שיחות נפש. אבל שתינו הורדנו את הרעיון מהר מהפרק. העדפנו לתקוע כמה שוטים של טקילה ולספר בדיחות גסות על פני התפלשות ברגשות. פיצי הבהירה לנו שלא אכפת לה, שהיא משחררת. וממילא, השיקול העיקרי היה שרוב החברות צריכות לחזור הביתה לילדים בסוף הדבר הזה, אז זה היה צריך להיות קצר ולעניין. קוויקי.
האחמ"ש, ששתינו סיכמנו שהוא חתיך, חזר והעמיס על השולחן כמויות אלכוהול מעוררות תדהמה; וודקה, ערק, טקילה, יין, שמפניה, בירות ועוד משקאות אנרגיה ומיצים. "אם חסר לכן משהו, תגידו," אמר והסתלק.
מזגתי לעצמי וודקה רדבול. לא שתיתי את זה מאז הצבא. האמת, אחרי שחיתנתי את חברותיי אחת אחרי השנייה, כבר מאסתי במעמד האמוציונלי והבומבסטי של האירועים האלו. לא רציתי לכתוב עוד ברכות משתפכות, לחשוב על רעיונות להפעלות ולסרטונים או מה שזה לא יהיה. די. אפילו שזאת פיצי. אפילו שהיא מתרגשת. אפילו שאני אמורה לרצות לעשות לה הכי טוב. באמת שאני רוצה. אבל כבר טוב לה. מה זה קשור אליי?
כמה חברות הגיעו. הן מיד החלו לדבר על גני ילדים, תזונת תינוקות ודילים על צעצועים. חילקתי להן את הבולבולים כמו מורת ריתמיקה שמחלקת רעשנים ותופי מרים. כולן מזגו לעצמן משקאות. אני לא דיברתי הרבה, ויצאתי כל הזמן לסיגריות. גם כשפיצי כבר הגיעה, וכולן בירכו אותה בהתרגשות, הרעיפו עליה מתנות, ואני הלבשתי אותה בהינומה ובבירית עם בולבולים, לא אמרתי הרבה מילים, והשתמשתי בעיקר במחוות.
שיחקנו משחקים. אודליה שאלה מבעוד מועד את הבעל המיועד של פיצי כל מיני שאלות עליה, ועתה פיצי נאלצה לענות עליהן גם כן. אודליה השוותה בין התשובות, לקול צחוקן של הבנות. השאלות היו: מה האוכל האהוב על פיצי? מה תוכנית הטלוויזיה האהובה עליה? אם פיצי היתה זורקת בגד שלך, מה הוא היה? איך אתה ופיצי הכרתם? אלו לא היו שאלות קשות, אך פיצי טעתה ברובן. היא קצת נלחצה מזה. "אולי זה סימן רע?" שאלה את הבנות, שמיד הזכירו לה שגם הן טעו כל הזמן במשחק הזה.
ניסיתי לאותת לאודליה שהגיע הזמן לחתוך ולעבור למשהו אחר. החלטנו לשחק "נבר", זה קצר ומהיר. כל מי שענתה כן על שאלה היתה צריכה לשתות צ'ייסר. ליתר ביטחון, מילאנו את הצ'ייסרים במשקה מדולל, כדי שאף אחת לא תתעלף.
אני הקראתי את השאלות.
"האם זייפת אורגזמה?"
כל הבנות הורידו שוט.
"האם שכבת עם מישהו ללא אמצעי הגנה?"
האימהות התלוצצו מיד שיש להן הוכחות.
"האם אכלת משהו מגוף של בחור?"
"האם שכבת עם מישהו בים?"
"האם שכבת עם מישהו בכלי רכב ממונע?"
"האם שכבת עם מישהו בחו"ל?"
"האם שכבת עם בחור לא נימול?"
"האם שכבת עם מישהו ומאז שכחת את השם שלו?"
"האם פעם מישהו נכנס לכם באמצע הסקס?"
"האם קשרת פעם מישהו באזיקים?"
כמעט כולן שתו כמה צ'ייסרים פה ושם, וכמה לא שתו בכלל, אבל ביני ובין אודליה, כיסינו יחד את כל השאלות. בשלב הזה כל כך צחקתי שהמשקה החל להישפך לי מהאף. "תביאי לי את זה," אודליה חטפה ממני את הדף, מתנודדת, "איפה היינו. אה, רגע. מעין, זאת שאלה במיוחד בשבילך. האם היית עם בחורה?"
"כן!" רוקנתי עוד כוסית.
אף אחת אחרת לא שתתה.
"מה, אף אחת?" תמהתי כשניגבתי את שפתיי, "אף אחת?"
הן שתקו. הבולבולים המהבהבים האירו מעל ראשי, אורם הצבעוני התחלף על פניי כמו מתלבט איתי מה לחשוב, מה לומר.
פיצי קמה וחיבקה את כתפיי. גם היא היתה שיכורה. "מעיני, זה מה שאני אוהבת בך. כשיש לך תשוקה, את עפה עליה, בלי שום מגבלות. את לא נותנת לזמן, לחלל או למגדר לעצור אותך. הם שקופים בעינייך. את השראה לכולנו!"
הן הרימו כוסות לעברי, למבוכתי. כמובן שהסמקתי. לא תפסתי את עצמי כאדם החופשי והיצרי שהן עשו ממני. ייתכן שהייתי כזאת, אבל המגבלות בכל זאת הדביקו סוף־סוף את קצב המנוסה שלי מהן. אודליה שיגרה אליי חיוך. היא עקבה אחרי העלילה. היא ידעה שזמן ארוך כבר לא יצאתי עם אף אחד.
השולחן לצדנו התמלא בבחורים בתחילת שנות העשרים שלהם, בחולצות צמודות, בשיער מסופר היטב ועם אפטר שייב. כולן צחקו והחביאו את הדף וכמה מאביזרי המסיבה המביכים. הדי־ג'יי בדיוק עלה לרחבה והחל להשמיע ברצף שירים של בריטני ספירס, ביונסה וריאנה, הן קמו לרחבת הריקודים בטלטול פרוע. פיצי היתה ביניהן, מנפנפת בהינומה. הבחורים מהשולחן הסמוך ניסו לדבר איתי, אבל לא הייתי מעוניינת, וכדי להיפטר מהם, נעמדתי בקצה רחבת הריקודים והבטתי בבנות, משועשעת. לא הסכמתי לרקוד, עד שאחת הבנות סוף־סוף הצליחה למשוך אותי לתוך המעגל. לא אהבתי אף אחד מן השירים, ובכל זאת הכרתי את המילים של כולם. תוך זמן קצר הייתי לגמרי בתוך זה, קופצת, מזיעה, מנופפת בשיער. אודליה התקרבה אליי וחיבקה אותי קרוב. ניסיתי לרקוד איתה כך, אבל אי אפשר לקפוץ ולהתנועע צמוד. זה שמור לשירי סלואו, לאהובים, ולא לחברות.
"אני מתה עלייך, מעיני," אמרה אודליה והשעינה עליי את המצח.
"מאמי, את שפוכה," עניתי.
שאלתי אם היא רוצה לצאת איתי לסיגריה. התנתקנו ועזבנו את הרחבה. פסעתי לאורך המסדרון החשוך לכיוון דלת המועדון, כשאודליה אמרה בקול שיכור, "זאת היתה יכולה להיות אני."
נעצתי בה מבט מנחם כשפתחתי את דלתות היציאה האחורית. היא ובן הזוג שלה בשנים האחרונות, ערן, נפרדו רק לפני זמן קצר. הוא חתך את הקשר, בבת אחת, בקושי סיפק הסברים, ואפילו שלח חברים לאסוף את חפציו מדירתם המשותפת. אודליה היתה הרוסה מזה.
נעמדנו מחוץ לדלת הברזל הכבדה. חששתי שתתחיל לבכות, כפי שעשתה לעתים קרובות מאז הפרידה. בניגוד אליי, אודליה לא הלכה לפסיכולוג. לא היה לה כסף לזה, והיא התביישה לבקש מההורים שלה, כמוני. כנראה לא היה להם לתת. לא שהיו עניים כל כך, אבל בכל זאת מדובר בהוצאה גדולה. היו לה בעיות עוד מלפני הנטישה הקשה של החבר ההוא, ערן, ומן הסתם הן התעצמו אחרי הפרידה. בנעורינו היא לקחה תרופות נגד דיכאון, אבל אמרה שזה עשה אותה קהה, שזה הפחית לה מעוצמת החיים. מאז בכל פעם שחוותה משבר כזה או אחר, רמזתי לה אולי לחזור לתרופות, אבל היא לא הסכימה. היא טיפלה בעצמה בסמים, בסדנאות ניו אייג' נוראות או בשניהם בו־זמנית. לפעמים היתה טוענת שאני הפסיכולוגית שלה, מה שכיווץ אותי מיד בתרעומת. לא רציתי לטבוע בתוך עולמה.
אבל כשנעצה בי את העיניים הגדולות שלה, הלחות, לא התאפקתי ושאלתי אותה, "את חושבת עליו הרבה?"
"לא," היא הפתיעה אותי ולקחה עוד שאיפה מהסיגריה, "אני לא חושבת עליו בכלל."
"וואלה," התפלאתי.
"אני חושבת שהגיע הזמן לשכב עם מישהו חדש. בא לי משהו לגמרי קליל."
חייכתי. "יש חבורה של גברברים ליד השולחן שלנו שנראה לי מחפשים משהו כזה בדיוק."
היא ליכסנה אליי מבט. שתינו ידענו שזה לא בא בחשבון. חוצמזה שהיו צעירים מאיתנו בכמה שנים טובות, הם גם ממש לא היו הטיפוס שלה. היא התאהבה בבחורים שהכירה הרבה זמן, חברים טובים, טיפוסים שקטים במכנסי דגמ"ח, שאהבו לטייל בטבע ולפרוט כמה שירים בגיטרה. בחור עם גזייה, בקיצור.
"אנחנו צריכות להוריד את 'קופידון'," אמרה לי, "ככה כולם מכירים."
הנדתי בראשי לשלילה. היא ידעה בדיוק מה אני חושבת על האפליקציות האלה. אף שהיו דבר חדש יחסית, כל מי שהכרתי ניסה אותן. אפילו פיצי הכירה ככה את בעלה המיועד. אבל אני העדפתי לפגוש אנשים בחיים האמיתיים, בפאבים, במסיבות ובדירות של חברים, בחנויות ספרים משומשים דחוסות ובבתי קפה בימים גשומים. אני מודה שכבר זמן־מה זה לא קרה. הלכתי לכל אותם המקומות וחזרתי מהם לבד, כאילו אני רוח רפאים.
"זאת הדרך היחידה," אודליה המשיכה להפציר, "זה כמו גט טקסי, אי אפשר לעצור מונית עכשיו בלי האפליקציה. לפני שבועיים נתקעתי עם גיסתי על אבן גבירול כי הלכה לנו הקליטה. חצי שעה אף מונית לא עצרה לנו. פחדתי עליה, היא בחודש שמיני. בסוף נכנסנו לבית קפה, והיא צילצלה לאחי שיבוא לאסוף אותנו."
"נשמע שאת ממש בעניין," טפחתי על שכמה, "לכי על זה."
"את חייבת לעשות את זה איתי."
"אני ממש לא חייבת כלום."
היא שוב נעצה בי מבט מתחנן שהכרתי היטב. כשנכנס לה רעיון לראש, היא לא הרפתה ממנו ולא בחלה באמצעים כולל נדנוד, תחנונים, שכנועים, פסיכולוגיה הפוכה, מסרים תת־הכרתיים, ולפעמים אם יש צורך, סמים.
"אודליה..."
"מעיני..."
"זה לא ילך לך," אמרתי, אם כי 80% מהפעמים נכנעתי לשיגעונות שלה, וב20% הנותרים היא פשוט התבייתה על משהו אחר.
"למה את צריכה אותי?" התבכיינתי, "תורידי קופידון ותעשי מסיבת בולבולים. מה אני קשורה?"
"כי גם את לבד!" ענתה.
פתחתי פה לענות לה, להתרעם. זה היה כל כך בוטה, הצורה שבה אמרה את זה. אבל סגרתי אותו בחזרה, כי האמת היתה שאהבתי את הבוטות שלה. זאת הסיבה שכמעט אף פעם לא רבנו. הצבעתי על הדלת ואמרתי, "השיחה נגמרה עכשיו. שנחזור?"
"אינסוף שיברונות לב קטנים" / מיכל פיטובסקי. 290 עמודים. כנרת-זמורה.