מבין כל השבחים שמיד יורעפו כאן על "שודדי האוצר האבוד", סדרת הדוקו המאוד-מבדרת של כאן 11, המעלה הבולטת היא האומץ. תארו לעצמכם לתאר את סוגת היצירה שלכם כ"דוקו פשע ארכיאולוגי", ולהאמין שיהיו מי שישבו מול הטלוויזיה בסוף יום ארוך ויאמרו לעצמם "מאבק על פיסות עור בנות אלפיים שנה? זה מה שאני זקוק לו בחיים שלי".
למען האמת, זו הייתה גם הגישה שלי כלפיה בתחילת הדרך: שילוב של חשדנות וחוסר אמון. אלא שבפעם המי יודע כמה, הוכח שהיכולת לזהות סיפור טוב והכישרון לספר אותו גדולים מכל נושא או תחום. בנוסף, בפעם המי יודע כמה, הוכח עד כמה התאגיד הוא גוף שאין לו תחליף. אין עוד אכסניה שבה יצירה כזו הייתה יכולה להתקיים.
ייתכן שלא הייתם מודעים לכך (אני לא הייתי), אבל על פי החוק, אם מצאתם בחצר הבית שלכם או במהלך טיול מטבע עתיק, חתיכה של פסיפס, חרס או כל שריד ארכיאולוגי בעל ערך שנוצר משנת 1,700 ולפניה - אסור לכם להחזיק בו. חוק העתיקות קובע שהוא שייך למדינת ישראל. באופן טבעי עולה השאלה למה עתיקות בנות 300 או 200 שנה לא זכאיות להגנה הזו, אבל את התשובות לכך נשאיר לפעם אחרת.
החלק החשוב בסיפור הזה הוא - לא תאמינו - שהחוק הזה לא ממש מכובד. בכל יום מתרחשים בישראל מקרי שוד עתיקות. מדובר בפריטים ששוויים נע בין מאות אלפי למיליוני שקלים, וסביבם התפתחה מערכת שלמה שמתפרנסת מהם: שודדים, מתווכים, אספנים, אפילו ארכיאולוגים "אידיאולוגים".
צביקה בינדר, יוצר ובמאי הסדרה, בחר לבחון את התופעה הזאת מנקודת המבט של היחידה למניעת שוד ברשות העתיקות. גוף שתפקידו לאכוף את חוק העתיקות, אבל גם כזה שהאהבה והנחישות לשמר את אוצרותיה ההיסטוריים של ישראל בתוך שטחה, ניכרים בכל אחד ואחד מחבריה.
הבולט מכולם הוא המנהל שלה, אמיר גנור. אדם שעצם השיח על מגילות, כדים או פפירוסים מוציא ממנו תשוקה והתלהבות ששמורים בדרך כלל לילדים שגילו לראשונה גלידה. עם תקציב מצחיק של שישה מיליון שקל בשנה, גנור נדרש להיאבק בחוליות מיומנות של שודדי עתיקות, לאתר פריטים שנגנבו ועומדים להיעלם בשוק החופשי ולהבדיל בין זיופים איכותיים לעתיקות אותנטיות.
כדי להבין את גודל האתגר של היחידה, צריך להבין את המורכבות של שוד העתיקות. רבות מהן מפוזרות באזורים מדבריים, בתוך מערות החבויות בתוך מצוקים תלולים, מקומות שבהם צעד לא נכון משמעותו נפילה מגובה של עשרות מטרים אל התהום. אלא שהשודדים הם בני המקום - אלה שמכירים כל סלע, שביל וטריק - מיומנים ונטולי פחד, ובמקרים רבים מקדימים את המדינה בהרבה באיתור עתיקות. אז הקונפליקט ברור: היחידה הצנועה והנחושה מול הגנבים המיומנים וחסרי הפחד, אבל זה עדיין לא מספיק. נדרש בידור. לכאן נכנס אורי גבריאל.
גבריאל, שמזוהה עם גילום דמויות קשוחות מעולם הפשיעה בקולנוע הישראלי (ולא רק הישראלי כמובן), הוא ליהוק מבריק לתפקיד הקריין שמתווך עבורנו את המציאות בסיפור. הטקסטים שנכתבו עבורו שנונים וכיפיים, והשילוב שלהם עם הטון והסגנון הייחודיים שלו, הופכים את סיפור המרדף של היחידה בעקבות השודדים והפריטים יקרי הערך שבידיהם, לישראלי במובן הטוב של המילה.
זה לא ש"שודדי האוצר האבוד" לא תהיה מבדרת גם עבור קהלים בינלאומיים, אבל החספוס של גבריאל והקריצות הקטנות לתופעות ונורמות מוכרות לכל מי שגדל כאן, משדרגים את החוויה משמעותית. בינדר משתמש ביכולת הסיפורית של גבריאל כדי לבנות נרטיב לכל פרק, עם שמות מוגזמים של מבצעים ומטרות, שמוצגים בגרפיקות עשויות היטב.
מחפשים המלצות או רוצים להמליץ על סדרות חדשות? רוצים סתם לדבר על טלוויזיה? הצטרפו לקבוצה שלנו בפייסבוק, שידור חופר
מה לראות החודש בטלוויזיה: כל הסדרות השוות שעולות בקרוב
יתרון גדול נוסף בארסנל הבידורי של "שודדי האוצר האבוד" היא הטיפוסים בסיפור הזה. כל כך ביזאריים עד שגם הליהוק הטוב ביותר לא יכול היה לשחזר אותם. בין היתר, תמצאו כאן את סעיד אל-עמלה, שודד עתיקות מקצועי שנשכר על ידי גנור כדי לעזור לו להבין את אופי הפעולה של השודדים, ולהתחקות אחר עקבותיהם. אל-עמלה, אדם שאינו יודע קרוא וכתוב, מבין בארכיאולוגיה יותר מפרופסורים לתחום. שנים ארוכות של עבודת כפיים ורגליים, העניקו לו את היכולת להבחין בשניות האם המטבע שבידיו הוא רומי, ביזנטי או אחר. הוא כל כך טוב עד שבמסגרת השחזור שנערך לצורך הצילומים - הוא מצא סתם, על הדרך, שלושה מטבעות נדירים.
היכולת של בינדר להבין את הפוטנציאל של הטיפוסים האלה ולאפשר לנו להתוודע אליהם, הופכת את "שודדי האוצר האבוד" למשעשעת לא פחות משהיא מותחת. לאורך הדרך היא מציגה את לני וולף, סוחר עתיקות שעלה לישראל לפני 50 שנה ו"עדיין לא החליט אם הוא רוצה להישאר", אבל בינתיים משקיע את זמנו בקשרים עם מי שיכולים להביא אליו אוצרות היסטוריים אדירים.
אי אפשר להמציא את וולף: יהודי סקוטי קטן עם כובע גדול ומבטא שנשמע משום מה דווקא רוסי, מדבר יידיש וערבית, ומצליח לספק את הרושם כבר מהרגע הראשון שאסור לסמוך על שום דבר שיוצא לו מהפה. וישנם גם סוכנים סמויים בעלי אלף פנים, שמנסים להסתוות בתוך קבוצות השודדים והמתווכים, בלשים וחוקרים, כל אחד צבעוני וייחודי בדרכו.
הערך הבידורי הגבוה של "שודדי האוצר האבוד" מכסה על אמת כואבת, שפורצת שוב ושוב מבין הסיפורים שנחשפים בחמשת פרקי הסדרה (הערב, חמישי, משודר הפרק האחרון). חלק ניכר מהאוצרות התרבותיים של ישראל נגנבו מתחת לאף של המדינה, וייתכן שעמם נפגעה היכולת לבסס את מה שקרה ליישוב היהודי לפני אלפי שנים, להכיר את הסיפורים של מי שחיו כאן ואת הדומה והשונה בינם לבינינו כיום.
אלא שבמקביל לכל אלה, הדבקות במטרה והאהבה של גנור למקצוע ולהיסטוריה, מייצרים כל הזמן את התחושה שלא הכל אבוד. שיום יבוא ויתגשם חלומו הגדול למצוא מגילה גנוזה שלמה ומלאה, שתהיה אמנם יקרה מאוד כלכלית, אבל עוד הרבה יותר מכך - תרבותית והיסטורית.
קשה מאוד לספר סיפור כמו "שודדי האוצר האבוד" ללא עבודת עריכה מעולה, שקושרת בין הסיפורים השונים, מייצרת קונטקסט והבנה של איפה אנחנו בתוך המרדף, ומשלבת הרבה מאוד חומרי אילוסטרציה וארכיון שמאפשרים להתחבר למה שהוא בבסיסו סיפור די טכני: אנשים שמסננים חול במערות כדי למצוא שאריות יקרות של פריטים מתקופות קדומות. ההצלחה להפוך ארכיאולוגיה, על כל האיטיות וההקפדה שבה, לסיפור מתח מבדר היא הישג שבאמת קשה להפריז בגודלו.
עם אורך כולל של כשעתיים וחצי, "שודדי האוצר האבוד" היא בינג' שחולף כל כך מהר, עד שקשה להאמין שהוא כבר נגמר. בדרך היא מצליחה לספר סיפור מורכב, מותח, לא פעם מתסכל, אבל אף פעם לא כזה שמכביד על הצופים. זאת יצירה שחוסר המוכנות אליה הוא אחד המאפיינים הכי נדרשים כדי ליהנות ממנה בצורה מיטבית. נותר רק לקוות שגנור יגלה בקרוב ממצאים מרתקים חדשים, ולו כדי שיהיה תירוץ לעונה שנייה של כל הטוב הזה.
הפרק החמישי והאחרון של "שודדי האוצר האבוד" משודר הערב (חמישי) ב-22:03 בכאן 11, כאן בוקס ויוטיוב.