בוכה על החטופים, מאתגר את קהילתו ונותן תקווה - אי אפשר לא להתרגש מיגאל גואטה

על פי דיווחי התקשורת הגיעו אמש כ-60 אלף מאזרחי ישראל לכיכר החטופים בתל אביב, בדרישה להשבתם בעסקה מיידית. על פי דיווחי אותם כלי תקשורת, צפויים להגיע היום כמספר הזה של ישראלים לקריאת מגילת "איכה" ברחבת הכותל המערבי בירושלים.

כמה מבין אלה שהפגינו אמש בתל אביב יגיעו גם לירושלים? כמה מבין אלה שמתפללים עתה בירושלים נכח אמש בהפגנה בתל-אביב?

אפשר לנהל משא ומתן כמו בין הקדוש ברוך הוא לאברהם ערב השמדת סדום ועמורה, אבל נדמה כי הנקודה ברורה: ספק אם ימצאו אפילו עשרה צדיקים שמחברים בין האסון הלאומי שאירע לפני כאלפיים שנה לבין האסון הלאומי המתהווה מול עינינו בכל יום קצת, ובכל פריים שמתעד את גוויעתו ברעב של מי ששורד כבר קרוב לשנתיים בשבי.

בין זה לזה, בין אלה לאלה, הבליחה בכל זאת - ודווקא בערב ט' באב, קרן אור אחת מבעד לענני השבטים שחזרנו להיות: קוראים לו יגאל גואטה, לשעבר חבר כנסת מטעם ש"ס והיום איש תקשורת בתאגיד, שהגיע לפגישה אישית אצל רוני קובן בתאגיד.

תכף נגיע לתוכן - ועלי להזהיר מראש שהוא יהיה אופטימי, למרות הקושי לנסח משפט שוחר טוב נוכח שחור החדשות, אבל קודם כל אי אפשר בלי להתייחס לאימוץ הפטנט שרשום על שם "קשת 12" על ידי התאגיד: מעין גילוי עריות שכולו פמפום עצמי: איש תאגיד השידור, ערוץ כאן 11, מראיין איש תאגיד אחר, שמחלק את זמנו בין כאן 11 בטלוויזיה (תכנית אירוח בערב שבת, מוזמנים לנסות אם נמאס לכם מאופירה ולוינסון), לבין רשת ב'.

ולמרות הסלידה מהנוהל הזה, אי אפשר שלא להתרגש מגואטה, בעיקר כי במושגי החשיבה השבטית שהשתלטו על השיח הציבורי-פוליטי, הוא מעין בעל חיים שלא אמור להתקיים. הוא חרדי, בוגר ישיבה ספרדית, ממשפחה של עשרה אחים ואחיות, מעריץ של אריה דרעי בעברו - וזוכר לו את חסד נעוריו גם היום, מכיר בחשיבות ערך לימוד התורה (אפרופו חוק הגיוס) ברמה שמחייבת, לדעתו, פטור מגיוס למי שממיתים עצמם באוהלה של תורה.

מהצד השני, זה יגאל גואטה שמרד בש"ס על רקע השתתפותו בחתונת אחיינו הגיי, זה גואטה שבוכה כשהוא נזכר בביקורו בימי המלחמה הראשונים בבסיס "שורה", בו שירת בנו: "אנשים הגיעו לשם בפירורים" או כשהוא מבכה את גורלה של משפחת ביבס, מתנצל על הדמעות ומסביר: "בחיים לא קרה לי שבכיתי בדמעות על ילדים שאני לא מכיר אותם בכלל".

זה גואטה שחושב שהחרדים היו צריכים לפרוש מהממשלה לא על חוקי גיוס כי אם על ביטול מצוות פדיון שבויים,

זה גואטה שחושב שהעובדה שנתניהו ("אלוף העולם בגניבת דעת הבריות" כהגדרתו) לא הלך הביתה ב-8 באוקטובר היא "אך ורק באשמת הצד השני" (כלומר האופוזיציה), או שתוהה אם אין גבול לזלזול של האיש באינטליגנציה של מצביעיו המזרחים.

זה גואטה שאומר על הגיבור שלו, אריה דרעי, ש"קהה ליבו" ומבכה את מותה של ש"ס כתנועה חברתית שהיו לה יומרות לעצב מחדש את יחסי הכוחות בין פריפריה (גיאוגרפית וחברתית) למרכז.

נוכח האותנטיות ויכולות הניסוח של גואטה עצמו, קובן - מראיין מוכשר עד מאוד - נותר כמעט מחוסר עבודה. תפקידו הוא רק לנתב את המעיין הנובע לפניו דרך תחנות חייו: ההלם של רצח אחיו הגדול בידי מחבלים שחדרו לקריית שמונה ומתיחת הקו שהוא עושה בין המחדל הביטחוני ההוא לזה שפקד אותנו ב-7 באוקטובר. אחר כך למהפך שעשה מילד בעייתי לתלמיד ישיבה מצטיין - וכך הלאה.

"מה אתה חושב כשאתה שומע 'נמות ולא נתגייס'?" שואל קובן - וגואטה משיב: "שימותו".
"עד כדי כך?" תוהה קובן, וגואטה מסביר: "אתה רוצה למות ולא להתגייס? תמות".

אפרופו ט' באב, גואטה היה מהראשונים שהזהירו מפני התפוררות האחדות שליכדה פה את השורות אחרי 7 באוקטובר. מדוע? מתעניין קובן - וגואטה מסביר שהאחדות הייתה בין מי שמתפרנסים מזריעת פירוד ושנאה, כמו מי למשל? כמו חלק מנבחרי הציבור שפלגנותם-אומנותם.

הוא צופה במי שהיו עמיתיו לכנסת מקדמים למשל את חוקי ההפיכה המשטרית, בשעה בחיילים נופלים (פורץ שוב בבכי) ושואל: "אין לב לאנשים האלה?"

מי שמכיר את פועלו החברתי והתקשורתי של גואטה, לא שמע אמש משהו שלא הכיר, אבל גם אם כך הוא - על כמה ממופעי התקשורת של סוף השבוע הזה אפשר לומר שהם עוררו תקווה, בעיקר על רקע ט' באב?

אם יש סיכוי לאחדות עם ישראל, לא כמושג חלול, סיסמה יפה שאין מאחוריה כלום ושום דבר, אלא לאחדות במובן של ליבון סוגיות ליבה בחברה הישראלית מתוך הידברות ומתן כבוד גם למי שדעתו הפוכה, גואטה הוא הפנים של הסיכוי הזה. צפיתי בו ולרגע אחד, מבין דמעותיו, נפלט לי חיוך אופטימי: אולי בכל זאת עוד לא אבדה תקוותנו.