הצפייה במהדורת חדשות 12 מתנהלת כמעט תמיד בשני רבדים: גלוי וסמוי. הגלוי הוא התיאטרון היומי, על האגו המנופח של הפרסונות שמאיישות את הפאנל, המניירות, הנרטיבים, העקיצות והספינים שהפכו לחלק חשוב בהרבה מהמידע שמגיע אלינו דרך המהדורה. הרובד הסמוי הוא המסקרן הרבה יותר. ברוב המקרים הפענוח שלו מתנהל בדיעבד ובינינו לבין עצמנו: למה אמרו לנו את מה שאמרו? לאן מנסים למשוך אותנו? מה האינטרס ומי מושך בחוטים?
לפני קצת יותר משבוע יצא לפתע הרובד הזה לאור, עם חשיפת ההתכתבויות בקבוצת הכתבים של מערכת החדשות החזקה בישראל. בפרסום של רן בוקר, נחשפנו להודעות של כתבים כמו אילן לוקאץ' ומיכל פעילן, שנאבקים על תפקידם העיתונאי להביא את הנעשה בעזה אל הצופים הישראלים, כפי שצופים בשאר העולם מקבלים מדי יום. לא מפני שהם תומכים ב"הורדת המורל" או בהאדרת הסבל הפלסטיני, אלא פשוט מפני שאין שום דבר עיתונאי בהתעלמות מסיטואציה שמשפיעה בכל רגע ורגע על החיים שלנו כאן.
הניסיון הושתק בפאסיב-אגרסיב אופייני על ידי בכירי חברת החדשות. בתחילה על ידי עורך המהדורה, רון ירון, ולאחר מכן (ובהרבה קלאס) על ידי המנכ"ל, אבי וייס. "חברים תודה!!!", הייתה ההודעה שסגרה את הניסיון לאתגר את המערכת. קו ישר מחבר בין ההתכתבות ההיא לכתבה של אוהד חמו ששודרה אתמול (שני) במהדורה.
הכתבה, שהוצגה כ"קולות שמעולם לא שמעתם מהאזור שבו צה"ל לא פעל בעזה", איימה לשבור לרגע את החומה שנבנתה בנווה אילן בינינו לבין המתרחש מעבר לגבול. אלא שכבר באופן שבו "נמכרה" במהדורות המוקדמות, ניכרה תחושה שאת הקולות והתמונות האלה כבר שמענו.
חשוב להדגיש כבר בשלב הזה: חמו הוא מהעיתונאים האמיצים במערכת חדשות 12. רק לפני מספר ימים, הוא הפך שוב ל"אויב העם", רק מפני שהעז לציין ש"יש רעב בעזה וצריך להגיד את זה בקול רם, ברור וצלול". בדבריו הדגיש שהאחריות לרעב אינה רק על חמאס, אלא גם על ישראל שהובילה במעשיה למצב שבו אין אלטרנטיבה שלטונית לארגון הטרור. ממש לא עניין של מה בכך, לנוכח חלק מהדמויות שחולקות עמו את השולחן במהדורה, ייתכן שגם לא מול מנהליו ועורכיו.
ואמנם נכון, הכתבה שהציגה אתמול את החיים בדיר אל בלח - אחד ממחנות המרכז שבו מוחזקים על פי החשד חטופים, ועל כן הוא מהמקומות היחידים בעזה שנותרו בשלמותם - חשפה מעט מהמשמעות של רעב למי שתמונות לא עושות עליהם רושם. 70 שקל למלפפון, 60 שקל לתפוח אדמה, 100 שקל לאריזת קמח. השוק היקר בעולם, שהסניף היחיד שלו ממוקם באזור שבו מרבית הלקוחות הם חסרי כל.
המרואיינים סיפרו על ההשלמה עם המחסור בחשמל והתקווה למצוא מים - לא משנה אם מתוקים או מלוחים. הם סיפרו על מסעות של עשרות קילומטרים, תוך כדי סיכון חיים באתרי החלוקה, כדי להביא שק קמח הביתה. "או שתביא שק, או שתחזור לילדים שלך בתוך שק", סיפר אחד מהם. אלה קולות שנמנעים מאיתנו כבר תקופה ארוכה מתוך החלטה מודעת. אם עד לפני מספר חודשים ניתן היה עדיין לגונן על ההחלטה הזאת, כבר תקופה שהיא מרגישה בלתי מקצועית בעליל. כאילו מישהו החליט עבורנו איזה דילמות מוסריות ראוי שנקיים ואיזה לא.
אלא שכאן מסתיים האתגור של מסך הברזל ומתחיל השירות שלו. המראות והקולות שחשף חמו (ולמען ההגינות - לא רק הוא) נראים כמו שידור חוזר של המעט שכן ראינו מעזה בשנתיים האחרונות. עזתים שמכים על חטא על 7 באוקטובר, שמגדפים את חמאס, שמדברים על חלומם להגר, שמקוננים על חוסר התוחלת של החיים בעזה, שמכירים בעליונות של ישראל ובכך שהניסיון להרגיז אותה היה טעות טראגית. אם זה נשמע מוכר, זה מפני שב-11 בנובמבר 2024, כשחמו נכנס לעזה עם כוחות צה"ל, הוא הביא קולות דומים. גם אז הוצגה הכתבה כ"עזה כפי שלא נשמעה מעולם", וגם אז הופיעו על המסך עזתים שמגדפים את ארגון הטרור ומעודדים את צה"ל להמשיך עד השמדתו.
הוויכוח הוא לא על האותנטיות של הקולות שהוצגו. ברור וטבעי שבתוך אוכלוסייה של כשני מיליון עזתים יהיו מי שיובילו את הקו הביקורתי אל מול חמאס. אלא שהתמונה המינימלית שמורשית לעבור במהדורה לגבי עזה, היא לכל הפחות לא מייצגת. מכון המחקר PCPSR של ד"ר ח'ליל שקאקי מקיים ברצועה סקר תקופתי, שנחשב לאמין ומייצג, וממנו עולה תמונה שונה לחלוטין. הגרסה האחרונה שלו בסוף 2024, חשפה כי רוב העזתים תומכים במאבק מזוין בישראל, תומכים בשלטון חמאס, מתנגדים לפתרון שתי המדינות ומצדיקים את טבח 7 באוקטובר.
בכלל, אין באמת צורך בסקרים כדי להגיע למסקנה שהלך הרוח בעזה שונה מזה שהוצג לנו. אנשים שבתיהם נחרבו, שבני משפחתם נהרגו, שחוו טראומות וצלקות שילוו אותם למשך כל חייהם, שהושפלו לצד בני משפחותיהם - לא יהיו שכנים טובים וכנועים. אנחנו יודעים את זה כי התחושות האלה היו כאן ב-7 באוקטובר, ולא נעלמו מאז, ולא, אין כאן כל כוונה להשוות בין המקרים. המסקנה היחידה היא שילדים שגדלו לתוך מציאות של חורבן, לא יהפכו למקדמי שלום, לא יגישו את הלחי השנייה ורובם המכריע לא יעבור למדינה אפריקאית נידחת - לא משנה כמה יבטיחו לנו.
קשה לנתק את המסקנות האלה מהאייטמים שקדמו לכתבה של חמו באותה מהדורה בדיוק: על נשיא ארה"ב שמדבר על הרעב בעזה וסותר את עמדת ישראל, על האיומים להרחיק את ישראל מתוכנית מענקים בינלאומית יוקרתית, על הניסיונות של מפגינים פרו-פלסטינים לחסום ספינות נופש ישראליות מלהגיע לחופי יוון, על האיומים המתגברים במהלכים בינלאומיים מתואמים נגד ישראל. כל אלה בלי להזכיר את החיילים שממשיכים ליפול, את אלו שממשיכים לסבול מפגיעות פיזיות ונפשיות, את האפקט של כל אלה גם על מי שנמצאים בעורף ומנסים לקיים שגרת חיים כלשהי.
עזה הזאת רחוקה מאוד מזו שהוצגה לנו. היא לא מתקפלת ולא מתבטלת אל מול החלום של ריביירה מתנחלית על חורבותיה, לא מתרשמת מכך שעוד שערים של הגיהנום ייפתחו עליה (כמה כאלה יש בעצם?), לא מפסיקה להציג לעולם זווית שהפכה מלחמה צודקת מאין כמותה, לכזו שאיבדה את כל הקונצנזוס שלה. היא גם ממשיכה לפרק נפלים ולהכין מהם מטענים, להצמיד אותם לטנקים לא ממוגנים ולשגר לעברם טילי נ"ט. היא בעיקר ממשיכה להחביא מתחת לחורבותיה 20 נשמות מיוסרות, שחולמות כבר כמעט 700 יום לחזור הביתה.
אפשר לשער השערות לגבי הכוח של חמו להכתיב את הקו במערכת, לעומת מה שהיא מוכנה לאפשר לו לסקר. בשורה התחתונה מה שהובא לעינינו ואוזנינו גרוע במידה רבה מההחלטה לא להראות לנו שום דבר. הטשטוש והבחירה המוקפדת בנרטיב אחד מובילים לפרשנות שגויה של המציאות, שמובילה בתורה לחוסר הבנה של מה העולם רואה שאנחנו לא. הכל כדי שרגע לפני עוד "דרמה" ב"רוקדים עם כוכבים", לא נידרש לעומס רגשי גדול מדי. כן, יכול להיות שיש רעב בעזה, אבל תראו איך הם הבינו את המסר. הם כבר לא יתעסקו איתנו יותר.
באותם אולפנים של אותה חברת חדשות עולים כמעט מדי שעה דיונים על איך הגענו למצב הנוכחי. רק מוקדם יותר, בתוכניתו של רפי רשף, הסביר נמרוד שפר שלא משנה כמה נכבוש וכמה נהרוס, לא נצליח להגיע לפתרון שמבוסס רק על כוח צבאי. אמנון אברמוביץ' הפציע רק לרגע כדי להזכיר שהשמדה מוחלטת של אויבנו מעולם לא הייתה מטרה ריאלית עבור ישראל (או אף מדינה שניהלה מלחמה). ובסופו של דבר זה התיאטרון כולו: התשובות לפלונטר ידועות, אבל עדיף להמשיך לנהל דיון מעגלי אינסופי ולדמיין שבעזה מחכים כולם לספינה שתיקח אותם הרחק מכאן. חברים, תודה.