זו עונת סרטי האימה המזוויעים. מפחיד כמה שהכול כל כך גרוע

הסתיו אולי מזוהה עם סרטי אימה בגלל חג ההאלווין, אבל האמת היא שהזמן המתאים ביותר לז'אנר הוא בכלל אוגוסט. בכל זאת, מדובר בחודש שהוא קצת סרט אימה בעצמו - ג'וקים ושלל מזיקים משוטטים ברחובות, בני נוער בחופשה נוהרים אל המזגן המתוק של קומפלקסי הקולנוע וגם, נו, חום אימים. ואכן, מבט חטוף בלוח ההפצה הקרוב מגלה סרט אימה חדש שיגיע למסכים מדי שבוע בחודש הבא עלינו לטובה, כלומר לזיעה.

הרצף הזה הוזנק השבוע עם שני כותרי הפחדות חדשים מסוגים שונים לגמרי. בצד אחד ניצב סרט חדש בפרנצ'ייז מוכר ומוכח, עם גיבוי של אולפן גדול ושחקנים שחוזרים לדמויות שכבר גילמו בניינטיז. בצד האחר - סרט ביכורים עצמאי של במאי אוסטרלי לא מוכר ועם אפיל איכותי יותר, שכבר עשה סיבוב דאווין בפסטיבל סנדאנס. בשני המקרים התוצאה היא סרט מהסוג הבלתי מתנצל - לא קומדיות אימה קלילות שמסתפקות בהלחצה פסיכולוגית ורק עושות מדי פעם "בו", אלא סרטים למי שאוהבים את האימה שלהם מדממת, דוחה וישר לפנים.

"אני יודע מה עשית בקיץ האחרון", כמתבקש משמו, הוא סרט המשך לסדרת הסלאשרים (סרטי רוצח סדרתי) שהחלה את דרכה בשנות התשעים. באותם ימים המלך החדש של האימה הקולנועית היה קווין וויליאמסון, יוצר "דוסון קריק" שגם כתב את התסריטים לסרטי "צעקה" ו"סיוט בחדר המורים". בין שני הזוועתונים המצוינים האלה הוא הספיק לכתוב גם את "אני יודע מה" וכו', שכמוהם שילב את מוסכמות הז'אנר המוכרות עם קאסט צעיר ולוהט. זה הספיק לו כדי להחזיר את ההשקעה בנדיבות, אפילו שהסרט עצמו לא היה מקורי או מתוחכם כמו הסרטים הנ"ל. סרט ההמשך, "אני עדיין יודע מה עשית בקיץ האחרון", כבר היה פדיחה על גבול הפארודיה העצמית וגם הרוויח הרבה פחות. על ההמשכון שיצא ישירות ל-DVD או על סדרת הטלוויזיה מ-2021 אפילו אין צורך להתעכב.

אך כמו אל-מת חסר מזל, גם סרטי אימה רווחיים לא מסוגל לנוח על משכבם בשלום וחוזרים שוב ושוב לחיינו פעם בתקופה. "אני יודע" מודל 2025 הוא לגמרי ריבוט לסרט ההוא, חוץ מהעובדה השולית שהוא בעצם לא - שתיים מהדמויות המרכזיות בסדרה המקורית מופיעות בסרט וגם הגיבורים הצעירים יותר מציינים שוב ושוב את הקשר בין מה שקורה להן לזוועות שהתרחשו אי אז בניינטיז. היוצרים אפילו מצאו דרך להקפיץ לביקור את שרה מישל גלר על אף העובדה שהדמות שלה לגמרי מתה בסרט המקורי.

כמו אז, גם בגרסה החדשה נראה חבורה של צעירים תמימים מעיירת החוף המשמימה סאות'פורט בצפון קרוליינה שמסתבכים בתאונת דרכים, המביאה למותו של קורבן שנקלע לסיטואציה. הם מחליטים להמשיך הלאה בחייהם כאילו כלום לא קרה, אך מגלים שזה לא באמת אפשרי. ייסורי המצפון רודפים אותם ומשחיתים את שלוות הנפש שלהם, שזה מילא, כי יש גם רוצח שאשכרה רודף אחריהם ומנסה (או מצליח) להרוג אותם ואת הסובבים אותם. הסרט החדש משתמש במתח בין הצעירים האמידים לשכבות העניות של העיר מגרסת המקור ומקצין אותה. מסתבר שאחרי גל הרציחות ההוא, איל נדל"ן הוביל ג'נטריפיקציה זריזה שהפכה את סאות'פורט למלכודת תיירים מעוצבת וזוהרת.

בהתאם, החבורה החדשה כוללת טיפוסים שמחזיקים אחד-אחד במה שמכונה "פרצוף טיקטוק". יש להם בגדים טרנדיים, פילרים בשפתיים, וילות ענק מפנקות ואבא שישלם על עורך דין יוקרתי במידת הצורך. הגיבורה אווה (צ'ייס סוי וונדרס, "הסטודיו") נכנסת לנעליה של ג'ניפר לאב יואיט - כלומר: היא ברונטית שגם יש לה מצפן מוסרי ומתקשה להתאושש מהאירוע המזעזע ההוא. חברת הילדות שלה דניקה (מדליין קיין מ"חופים של סודות") היא סוג של שרה מישל גלר, כלומר: הבלונדינית המפונקת והמנותקת שרק רוצה לחזור לחיים המושלמים שלה. בחבורה נמצאים גם כמה בנים גנריים עד כדי קושי להבדיל ביניהם וחברת ילדות אמידה פחות שעובדת בבר של ריי, הוא פרדי פרינס ג'וניור מהסרטים המקוריים.

ברור, אף אחד לא רואה סרט כמו "אני יודע מה עשית בקיץ האחרון" בשביל דמויות מלאות ניואנסים ועלילה מורכבת. ועדיין, גם יחסית לסרט קיץ אידיוטי מדובר בסרט חריג בטמטומו. רמה כזו של כתיבה עצלנית ומטומטמת כבר מרגישה כמו נקמה בצופה האומלל שרק רצה לראות קצת רציחות. החבורה החדשה ריקנית ושטוחה ברמה של דמות קרטון שהדביקו לה שקית של דם מלאכותית, עם איפיון או שניים בקושי לכל טיפוס. אנחנו יודעים, למשל, שאווה גרה בעיר אחרת ושאמא שלה מתה, שני פרטי מידע שהסרט לא משתמש בהם בשום צורה בהמשך.

יש לה מעט מאוד אופי, אבל יותר מהבחור המשמים שאיתו היא רוצה לחזור לקשר, עליו אנחנו יודעים רק שהוא מתולתל. אפילו פודקאסטרית טרו-קריים שמופיעה בסרט למשהו כמו רבע שעה היא דמות קוהרנטית וברורה יותר ממי שאמורה להיות הגיבורה הראשית. אותה פודקאסטרית היא הראשונה ולא האחרונה להזכיר בסרט את הלן שיברס, דמותה של שרה מישל גלר מהסרט המקורי. החידוש בהחלט מודע לכך שהלן הייתה הדבר הכי טוב ואיקוני בסרט ההוא, ואולי בגלל זה הדמות החדשה היחידה שכמעט אכפת לנו ממנה היא הגלגול החדש שלה, דניקה. זה לא שהיא כזאת נהדרת, היא פשוט הכי קרובה לדמות של ממש, ומדי פעם היא אפילו מצליחה להצחיק בכוונה.

האימה כאן מתבססת על הקפצות והפחדות זולות כיאה למורשת המותג, שמתגלגלות משם לסצנות רצח גרפיות ומדממות מאוד. הרוצח החדש עוטה מעיל דייגים ומחסל את קורבנותיו בעזרת ציוד דייג, ובלי להיכנס לספוילרים נגלה שפתרון תעלומת זהות הרוצח דבילי כמו כל החלטה אחרת שנעשית בסרט. נניח, העובדה שזה סרט הרבה יותר קליל ושכל הסיטואציה רוככה לגמרי. הסרט המקורי היה אפלולי ועגום, אבל כאן השמש תמיד זורחת וכולם עצובים רק על הנייר. הם קופצים על כל הזדמנות לשיחת נפש טובה ובכללי נראים די מטופלים ובריאים נפשית. אולי היה כאן ניסיון להקצין את הפער בין החטא שביצעו להשפעה שלו על חייהם, אבל הוא לא עובד.

ונעבור לאופציה המעט יותר אינטיליגנטית לחובב האימה המצוי. "צמודים" הוא סרט חדש בהפצת האולפן העצמאי והטרנדי Neon ובכיכובם של בני הזוג במציאות דייב פרנקו ואליסון ברי. הקונספט השאפתני וחותמת האיכות של האולפן הנ"ל רומזת שיש לנו פה עסק עם סרט אימה אמנותי ואיכותי, מהסוג שקיבל בשנים האחרונות את התואר "Elevated Horror". זה לא ממש המקרה, גם אם ניכרת בו השראה של סרטים כמו "תורשתי".

פרנקו וברי הם טים ומילי, זוג בשנות השלושים לחייהם שאחרי תקופה ארוכה יחד מחליט לעבור לבית רחב ידיים באזור כפרי. טים הוא מוזיקאי שבין להיטיו הגדולים נמצאים "אני כרגע בין עבודות" ו"אני דווקא בדיוק מתחיל פרויקט חדש", אבל יש לו גם נסיבות מקלות בדמות טרגדיה משפחתית טרייה ומזוויעה. אותו מקרה נורא השפיע גם על הקשר, ומילי מאוד משתדלת להכיל את בן זוגה בשעתו הקשה, גם אם זה מרגיש לרגעים בלתי אפשרי. המצב מסלים עוד יותר אחרי שהשניים נופלים למערה קריפית במהלך טיול, אבל מה שנראה בתחילה כרצף של התקפי חרדה אלימים מתגלה במהרה כמשהו הרבה יותר מוזר ומטריד.

כדי לא להרוס אף תפנית עלילה נגיד בזהירות ש"צמודים" הוא סרט אימת גוף, ספציפית כזה שעוסק בפחד ממחויבות ובקושי של זוג להגיע לסימביוזה בריאה. יש בו גם הרבה מאוד אימה "סטנדרטית" יותר - פרצופים מפחידים, גופות של חיות או דברים שיותר מטרידים פסיכולוגית מכאלה שעושים חשק לצרוח - אבל יש הרבה עיוותים מחליאים של גוף אנושי או חייתי. אם סוג האימה הזה איננו כוס התה שלכם עדיף להישאר בבית.

בעלי טולרנטיות גבוהה יותר להגעלות עשויים להנות, ויש ממה - זה סרט יצירתי מאוד שכל הזמן מנסה לחדש, להוסיף ולהפתיע, לפעמים קצת יותר מדי ועל חשבון הסיפור. הוא לא לגמרי קוהרנטי בטון, במסר או אפילו בסגנון. התוצאה היא כמעט הכלאה של כמה סרטים שונים שנדבקו, שזה אמנם מתאים לשם והתמה אבל לא בהכרח כיפי לצפייה. אז נפרגן לו על היומרה ועל הניסיון להביא משהו קצת שונה לקולנוע אימה ולדרמות זוגיות כאחד, אפילו שהתוצאה לא מספיק טובה בשביל לממש במלואה את הפוטנציאל.