ג'וזף פיינדר חוזר עם רומן מתח חדש: קראו פרק ראשון מתוך "בת האוליגרך"

הווה

עד אותו יום, גרנט לא הרג אף אחד. ברור שהמחשבה הזאת עברה לו בראש לפעמים. כולנו מדמיינים לפעמים מה הדבר הכי גרוע שנעשה אם לא תהיה לנו ברירה. אנחנו מתַרגלים את זה בחלומות, בתת-מודע. מתלבטים.
מה הדבר הכי קיצוני שאני אעשה?
יום קודם לכן הכין גרנט ארוחת הערב עם בת זוגו, שרה הריסון. היא היתה מורה לכיתות א' בבית הספר היסודי בעיר. בחורה נחמדה ועדינה, אבל חזקה כמו ברזל. הוא נמשך אליה מהפעם הראשונה שפגש אותה, במזנון סטארלַייט, חמש שנים קודם לכן. אבל למרות השנים שעברו, בכל זאת נשאר מין ריחוק ביניהם. ובאשמתו הבלעדית. היא היתה יקרה ללבו, אבל היו בעולמו יותר מדי דברים שהוא נאלץ להסתיר ממנה.
לארוחת הערב שרה הכינה סלט, והוא היה ממונה על העוף בתנור. המטבח הכפרי בביתו היה מרווח, נוח ומבולגן - רצפת לינוליאום משובצת אדום ולבן, שולחן אוכל מחופה בלוח מתכת וקירות מחופים בעץ. גרנט שיפץ בעצמו את רוב הבית הישן הזה, ואת הארונות ואת שאר פריטי הנגרות הוא בנה בסדנה שלו - בית מלאכה לבניית סירות.
עכשיו התמלא המטבח בריח שום צלוי, ניחוח שגרנט אהב מאוד.
תוך כדי חיתוך הירקות סיפרה לו שרה על אירועי היום שלה. "אחת הילדות הקיאה על המדרגות בהפסקה, אז שלחתי אותה הביתה, לאמא שלה," אמרה. "ואז האמא מתקשרת בעצבים לבית הספר ומתלוננת שהילדה חזרה עם חולצה מלוכלכת. 'למה לא ניקיתם אותה לפני ששלחתם אותה?' היא אמרה. כך שאני חטפתי צעקות, ועוד נאלצתי לנקות את שלולית הקיא הענקית." שרה היתה גבוהה ודקה. השיער שלה, שגלש עד הכתפיים, היה חום ערמוני, ואותו צבע נשקף גם מעיניה. היא לבשה את הטרנינג החוּם שלה מאוניברסיטת ניו המפשייר, שהחפתים שלו כבר היו שחוקים.
גרנט השתדל לא לצחוק, אבל שרה פלטה צחוק עצוב, כך שהיה מותר לו.
"ואיך עבר עליך השבוע?" שאלה שרה. "טום עדיין מסרב לשלם מקדמה?" טום אוגילבי, אחד הדייגים המקומיים, הביא לגרנט שלדה של סירת פיברגלס כדי שיתקין בה את כל פריטי הנגרות, אבל אמר שישלם רק בסוף העבודה.
"היום אמרתי לו שהוא צריך לתת לי מאתיים דולר לחומרים, או שאני שם את הסירה שלו בחצר וקושר אותה לעץ."
"אז מה הוא עשה?"
"שילם."
"ולא מרגיז אותך שנאלצת ללחוץ עליו ככה?"
גרנט משך בכתפיו.
"זהו? משיכת כתפיים? מה, אסור לדבר על רגשות?"
ואז צלצל הטלפון.
בהמשך גרנט עוד יצטער על כך שענה לטלפון, אבל מי שהתקשר היה חברו הטוב לַייל בּוּדרוֹ (קפטן לייל, ככה הוא אהב שקוראים לו). והוא לא התקשר לעתים קרובות.
שרה הנהנה בחיוך כדי להבהיר שאין לה בעיה שהוא יענה לשיחה. היא קילפה מלפפון.
"היי, קפטן, מה קורה?"
"תשמע, גרנט, אני לא מרגיש כל כך טוב כרגע, ולא נראה לי שאני אוכל לצאת להפלגה מחר בבוקר. יש מצב שאתה ממלא את מקומי? זוג מניו יורק. לא בא לי להפסיד אותם כלקוחות." קפטן לייל היה בעליה של סירה ממונעת, שאורכה כשמונה וחצי מטרים, ובה הוא לקח אנשים לדיג בלב ים. לקוחות קבועים היו נתח משמעותי מההכנסה שלו.
ואילו גרנט ידע שבלאו הכי לא מצפה לו הרבה עבודה בסדנה למחרת, כי הוא מחכה ששכבת אפוקסי תתייבש. וגם לא יזיק לו להרוויח כמה מאות דולר על הפלגת בוקר בסירה של לייל. לייל השגיח בשבע עיניים על הסירה שלו, אבל הוא סמך על גרנט, כי הרי גרנט בנה אותה במו ידיו.
"אין בעיה," אמר גרנט.
"נהדר, תודה רבה," אמר לייל והקלה רבה נשמעה בקולו.
"אוקיי. אז הם יחכו ליד הסירה בשבע וחצי?"
"תצליח להגיע? שעה קצת מוקדמת, אני יודע."
"בטח."
גרנט כבר השיט פעם את הסירה הזאת, כמה חודשים קודם לכן, כשהבן השני של לייל נולד. סירה מצוינת כמובן. ולפי התחזית, מזג האוויר מחר יהיה בהיר והים יהיה שקט.
אין בעיה, ככה גרנט אמר לו.

למחרת בבוקר התעורר גרנט כמה דקות לפני חמש וחצי, ומיהר לכבות את השעון המעורר בטלפון, שלא יעיר את שרה. היא המשיכה לישון. בחוץ עדיין שרר חושך. גרנט הכין קפה, התלבש ויצא. חמישה-עשר קילומטר עד הנמל. הוא הגיע ברבע לשבע, ובקלות מצא את הסירה - סוזנה ב' - שעגנה במקום הקבוע שלה.
הוא ניגש למלאכה, להכין את הסירה להפלגה. הוא הוציא את חכות הדיג, שלף מהתא הראשי את הכיסאות המתקפלים (לייל אחסן אותם שם כדי שלא יירטבו מהטל בלילות) והציב אותם על הסיפון. הוא בדק את המנוע והפעיל את השסתומים. הסירה היתה בת שלוש בסך הכול ועדיין נראתה חדשה. לייל טיפל בה במסירות, ניקה אותה בקנאות וקרצף אותה ביסודיות לפני כל הפלגה ואחריה. הוא בטח מצפה שגם אני אעשה את זה, חשב גרנט.
הוא הוציא את חומרי הניקוי מבית ההגה, ובתוך רבע שעה הספיק לנקות ולחטא את סוזנה ב', קודם כול בסבון סירות ובמברשת קרצוף ארוכה, ואחר כך באקונומיקה. בסוף התהליך ריסס את הסיפון בתכשיר על בסיס אלכוהול.
אחרי שבדק את מדיד השמן, התניע גרנט את המנוע כדי לאפשר לו להתחמם. הלקוחות עמדו להגיע בסביבות שבע וחצי, כך שהיה לו שפע של זמן. הוא הפעיל את מכשיר הקשר, דיבר עם כמה דייגים שהשכימו וכבר חזרו מהגיחה הראשונה לים, וניסה לברר איפה כדאי לדוג היום. לכאורה, הם היו עלולים לחשוש ממתחרים, וחלקם אכן חששו, אבל כמה צדיקים לא היססו להגיד לו איפה המזל האיר להם פנים. הרי לא חסרים דגים בים.
בדיוק בשבע וחצי צץ ליד הסירה גבר גדול ומוצק, במעיל רוח כחול, מכנסי ג'ינס ונעלי ספורט שנראו יקרות. בצדי קודקודו הקירח היה שיער שחור מתולתל, והוא הרכיב משקפי שמש במסגרת מתכת - משקפי טייסים. הוא נראה כמו ספורטאי שאיבד את הכושר והשמין במותניים, אבל הגפיים שלו עדיין היו עבים - אם בזכות שרירים או מרוב שומן, היה קשה לדעת. הוא נראה בן ארבעים ומשהו, והפנים הבצקיים לא אפשרו לו להיראות כמו ספורטאי אמיתי.
"אתה לא קפטן לייל," אמר האיש.
"אני גרנט אנדרסון," אמר גרנט, "ואני אמלא את מקומו של קפטן לייל, כי הוא חולה היום."
"בסדר, קפטן גרנט," אמר האיש. "אני פרדריק ניומן." עווית קלה עברה בלחיו השמאלית, ועינו התכווצה קצת כל כמה שניות. הוא עיין בטלפון שלו.
"אנחנו מחכים לאשתך, כן?" שאל גרנט.
"לא, אשתי לא תגיע," אמר ניומן. "לא מרגישה טוב. היא לא תדוג איתנו הבוקר." היה לו מבטא קל ביותר, שגרנט לא הצליח לזהות. זה הלחיץ אותו קצת.
"אז רק אתה?"
"נכון." לחיו של ניומן התעוותה שוב, והוא חזר לעיין בטלפון. "אני מוכן להפליג, קפטן גרנט."

גרנט סיפק נאום הקדמה, כמו שלייל נהג לעשות, וניומן הנהן בקוצר רוח, כאילו כבר שמע את כל ההרצאה הזאת. יכול להיות שהוא באמת כבר שמע אותה. גרנט הסביר שהוא רק רוצה לוודא שהכול יעבור בשלום. הוא הראה לו את כל הציוד והסביר את השימושים השונים. ניומן המשיך להנהן.
לדוג בס מנומר, זה מה שניומן רצה; הגוּמבָּר בעייתי מדי לאכילה, כך טען. גרנט אמר לו שאם משרים את הגומבר בחלב למשך חצי שעה, זה פותר את הבעיה. אבל ניומן לא השתכנע; הוא רצה בס מנומר. ואז הוא אמר, "אולי ננסה לדוג כריש? נשתמש ברובה גומיות?" עווית בלחי.
"עדיף להימנע מזה." דיג של כרישים מבזבז המון ציוד. קפטן לייל לא יהיה מרוצה. גרנט ידע שלייל משתמש לפעמים ברובה גומיות כדי לדוג דגי בס, גומבר או פיונית. מגנום 0.44 עם ראש לחץ. הגנה טובה נגד כרישים. כשלייל דג טונה, הוא השתמש ברובה הגומיות כדי להרוג כרישים שניסו לגנוב את זהובי הסנפיר.
גרנט נכנס אל בית ההגה, והם הפליגו לדרכם. סוזנה ב' לא היתה סירה מהירה, השיא שלה היה שלושה-עשר או ארבעה-עשר קשר, אבל היא היתה חזקה ומוצקה. היעד שלהם היה מפרץ קטן, שבו היה שקע עמוק בקרקעית הים. דגי מקרל שחו סביב שולי השקע, ודגי בס מנומר אוהבים דגי מקרל.
כשהתקרבו אל השקע, משך גרנט בידית המִצעֶרֶת והאט לשני קשרים. לפי גלאי הדגים הם שייטו עכשיו מעל להקת דגים. אף כלי שיט אחר לא נראה לעין. ניומן ישב על אחד הכיסאות המתקפלים וסקר את רובה הגומיות של לייל. "פעם יצאתי לדוג כרישים עם המפורסם הזה במיאמי," הוא אמר. "זה היה מדליק."
"תיזהר עם הנשק הזה," אמר גרנט. בקצה הרובה היה מוברג ראש מגנום 0.44, גליל חלק מפלדת אל-חלד, שבו היה החץ.
ניומן הרים את מבטו אליו. "אתה יודע, אתה נראה לי מוכר," הוא אמר והניח את הרובה על הסיפון. "תמיד היה לך זקן?"
"כן, בטח," אמר גרנט וניסה להישמע קליל, אבל לבו הלם. "עוד הרבה לפני שזה חזר לאופנה." עכשיו היה די בטוח שהמבטא הקל של ניומן הוא סלאבי. צלופח של אי-נוחות התפתל בבטנו של גרנט. כבר שנים לא שמע מבטא רוסי. האנגלית הרהוטה של ניומן התאפיינה ב-a שטוחה של מהגר, שרוב שנות נעוריו עברו עליו בארצות הברית. כנראה הגיע לאמריקה בגיל ההתבגרות.
פרדריק ניומן הניד את ראשו. הוא דיבר אל גרנט בקול שקט, וגרנט התקשה לשמוע אותו על רקע טרטור המנוע של הסירה.
"מה?" שאל גרנט.
ניומן הרים את קולו. "בטח ידעת שהיום הזה יגיע, פול," הוא אמר בשלווה.
בטנו של גרנט התכווצה בחוזקה. הוא הביט בפניו של ניומן, בעיניו שמאחורי משקפי הטייסים. הן היו ממוקדות, דרוכות, כמעט כמו מי שמשחק במשחק מחשב - בלי שום אכזריות או טוב לב. גרנט ציפה שהעווית תופיע שוב, אבל פניו של ניומן היו שלווים לגמרי.
"מר ניומן, נדמה לי שאתה מחפש מישהו אחר. אני גרנט אנדרסון."
"אתה יודע, פול, כל אחד מת בסופו של דבר. אבל אצלי זה הולך חלק - נקי ומהיר. בלי סבל."
גרנט ראה בחטף הבזק מתכתי של אקדח בידו הימנית של האיש. לבו הלם במהירות, והוא חש עקצוצי זיעה ראשונים על עורפו. הוא לא ידע מה לעשות.
"תצטרך להשיט את הסירה עוד שבעה מיל או משהו כזה," אמר ניומן. "עד שנגיע לזרם הלברדור. כדי שהגופה שלך לא תיפלט לחוף. עדיף ככה."
כוח משונה לפת פתאום את גרנט. משהו קפוא, עיקש, נחוש. "אבל אתה טועה," הוא אמר. בתנועה אטית ושלווה הוא שלף את הארנק שלו והתקרב אל ניומן. "אמרתי לך, יש לך טעות בזיהוי. הנה, אני אראה לך את רישיון הקפטן שלי." הוא פתח את הארנק ברישיון הנהיגה שלו והציג אותו קרוב מדי לפניו של ניומן. לא היה לו רישיון קפטן. "רואה? אתה מתבלבל ביני לבין מישהו אחר."
לרגע קצרצר הוריד ניומן את מבטו אל הארנק של גרנט, ובאותו שבריר שנייה הסתער עליו גרנט באגרופים קפוצים, ובחבטה עזה העיף את האקדח מידו. כלי הנשק התגלגל וקרקש לאורך הסיפון, ובסופו של דבר נפל למים.
בתנועה חלקה, בלי שום עיכוב כמעט, הרים ניומן את רובה הצלילה שהיה מונח לרגליו וכיוון אותו אל חזהו של גרנט. היה ברור שהוא שולט היטב בתחום. אורכו של הרובה היה כמטר וחצי, וקצהו היה עכשיו במרחק סנטימטרים ספורים מגופו של גרנט. "אתה מתפרנס מבניית סירות," אמר ניומן. "אתה בעל מלאכה מוצלח. אתה בטח יודע ממה אני מתפרנס. תאמין לי שגם אני מוצלח."
גרנט ציית, חזר אל ההגה וכִוונן אותו מחדש.
ניומן החווה בזרועו על הנוף הפתוח ואמר, "אתה מבין, בתחום העיסוק שלי אנחנו קוראים לזה 'שדה פעולה נקי'." הוא העיף מבט במשהו על מפרק ידו, אולי מכשיר ניווט לווייני, גרנט לא ידע בוודאות. "קח אותנו שבעה מיל לכיוון דרום-מערב, פול."
"בֶּרזין שלח אותך?" שאל גרנט ונשמע כנוע. הוא צפה בניומן, ששלף את סיכת הנצרה מהחץ שבקצה הרובה. הוא בהחלט היה בקי בתחום.
"סתם הקשית על עצמך, פול," אמר ניומן. "עכשיו זה יהיה מלוכלך יותר. כואב יותר. האפשרות הקודמת היתה טובה יותר."
"הזרמים משתנים מאוד בעונה הזאת, אתה יודע." גרנט לא הביט בעיניו של האיש, אלא הפנה את מבטו למקום אחר. הוא הרגיש איך גלי הים מנדנדים בעדינות את הסיפון. ריח דיזל עמד באוויר. הוא נע באטיות ובזהירות לעבר ניומן.
בתנועה פתאומית דחף מעלה את קצה הרובה, הרחיק אותו מחזהו וכיוון אותו לשמים, כך שהנשק לא איים על אף אחד משניהם. הדופק רעם באוזניו.
מה שקרה לאחר מכן היה מעורפל.
הם נאבקו על הרובה, ניומן משך את כלי הנשק וניסה להשתלט עליו, וגרנט ניסה לחטוף אותו ממנו. גרנט הפיל את ניומן על הסיפון, ושניהם התגוששו, נלחמו זה בזה ונהמו. ניומן היה חזק מכפי שהוא נראה. בשאגה גרונית הוא משך את הרובה מידיו של גרנט, וכשקצה הנשק נחבט בלסתו התחתונה של ניומן, נשמע פיצוץ רועם. פניו של גרנט התכסו בנתזי דם. צלצול החריש את אוזניו.
כעבור רגע או שניים הוא הבין מה קרה. חץ המגנום ניקב חור משונן בצווארו של פרדריק ניומן. דם פרץ מהפצע, ניגר במורד החזה של ניומן ונקווה על סיפון העץ. אגלי זיעה ונתזי דם ניקדו את פניו של גרנט. הוא השתופף ליד ניומן ובדק את העורק בצווארו המרוטש. לא היה דופק, אבל גרנט שיער שלא יהיה.
בטנו התהפכה. משהו שמנוני עלה בגרונו. הוא לא הרג בכוונה את האיש הזה. הירייה נפלטה כשהם נאבקו על הרובה. אבל גרנט הרגיש כאילו חצה רוביקון כלשהו, הפר טאבו קדום, ועכשיו הוא עומד על הגדה שמנגד.
בקושי רב קם על רגליו, דידה אל מעקה הסירה והספיק להגיע לשם רגע לפני שהקיא.
הוא חשב על שרה ונזכר בילדה שהקיאה בבית הספר.
הוא שלף את האייפון מהכיס האחורי של האיש המת והביט במכשיר. המסך היה נעול. איך יצליח לפתוח אותו? אולי זיהוי הפנים יפעל? הוא מיקם את הטלפון מול פניו של המת, אבל העיניים היו סגורות, כך שהניסיון נכשל.
בכל מקרה, טלפון סלולרי ניתן לאיתור, נזכר גרנט, ולכן אין לו ברירה אלא להיפטר ממנו. הוא עמד ליד מעקה הסירה ושמט את הטלפון למים.
עכשיו הצליח לפעול רק בזכות האדרנלין. לא תהיה שום בעיה לנקות את שלולית הדם. אבל מה עם הגופה?
הפתרון צץ במוחו מיד.
הוא חזר אל ההגה וניווט אל המקום שבו גלאי הדגים העיד על נוכחות כרישים. להקה שלמה, ככל הנראה מסוג כריש טיגריסי. הוא האט למהירות שני קשרים.
כשהוציא את הארנק של האיש מכיסו האחורי, מצא שם רישיון נהיגה ממדינת ניו יורק, על שם ניומן פרדריק ג'. בכיס הקדמי של האיש היה צרור מפתחות של מכונית פורשה. גרנט הרהר רגע. הוא השליך למים את הארנק והמפתחות, גרר את הגופה אל צדה של הספינה, דחף אותה אל מעבר לשפת הסיפון ושמט אותה עם הראש קדימה לתוך המים השורצים כרישים. נתז עמום נשמע, ענן דם כהה התפשט מיד, הים התחיל לגעוש, וגרנט הקיא שוב.

"בת האוליגרך" / ג'וזף פיינדר. מאנגלית: שרון פרמינגר. 460 עמודים.