אם שחזתה את העתיד של בתה: קראו פרק ראשון מתוך "מכתבים מאמא"

אני לא זוכרת מתי גיליתי שאמא שלי חולה. הזיכרון שלי מתביית על רגע כלשהו אחרי היום שבו היא חזרה מהרופא ואמרה שהגוש שבשד שלה הוא לא צינורית חלב סתומה שנשארה אחרי שהיניקה אותי. אני לא זוכרת את הבית
הכחול-לבן שגרנו בו כשזה קרה, חוץ מאשר קווי מתאר מעומעמים של מתקני משחקים מעץ סדוק וטפט בחדר עם דוגמה של ברווזים בחלקו העליון. אי-שם בבית הזה היתה כנראה גורה בצבעי שחור ולבן, גורה קטנה שנולדה בבית חווה, עם אינסטינקט מפותח של כלבת רועים ועיניים בשני צבעים שונים. אבל טיפּי עולה בזיכרוני רק בתור כלבה בוגרת, הפס הלבן שעל אפה מכוסה בבוץ, הפה שלה מלא בצינורות גומי שנתלשו ממערכת ההשקיה של אבא שלי, והזנב שלה מכשכש. הגורה, כמו האבחנה, אבדה בנבכי האזור הקמאי שמכוּנה "לפנֵי".
הבית שאני כן זוכרת היה בית אפור בהיר, דו-קומתי, שהסתיר את פניו מאחורי מסך של ענפי ויסטריה סגולה. היתה לו מרפסת קדמית משגעת, מרוהטת ברהיטי נצרים לבנים, וליד דלת הכניסה היתה תיבת דואר עשויה מפליז. במרחק כמה בתים, משמאלנו, ניצב בית האחוזה הגדול שבו צולם הסרט "פוליאנה" בשנות השישים, ושסבתא שלי הופיעה בו בתפקיד ניצבת. כשעברנו לגור שם, סבתא ליז עדיין גרה במרחק כמה בתים מאיתנו. אמא שלי, כמו צב ים, חזרה אל המקום שבו גדלה כדי לגדל בו את משפחתה שלה. הבית החדש שלנו היה גדול בהרבה מזה שעזבנו, והיו בו ארבעה חדרי שינה, מוסך חניה לשתי מכוניות וברכת שחייה מאחור. מה שאִפשר את קנייתו היה ירושה שהגיעה זמן לא רב לפני כן מצד המשפחה של אמא שלי. עברנו לגור בבית זמן קצר אחרי שאובחן אצלה הסרטן, בארבעה ביולי השלישי של חיי.

אמא שלי צבעה את ארבעת חדרי השינה בגוון של שמים, כמו בציור של צבעי מים. הייתי אז בשלב ההיקסמות מנסיכות, ואבא שלי ריגש אותי כשהתקין חופה של רשת דקיקה נגד יתושים מעל מיטת היחיד שלי העשויה מעץ אורן ממורק. עם הכילה הזאת הרגשתי שאני בדיוק כמו יסמין של דיסני, רק בלי הטיגריס.
לי ולאחי היה קיר משותף וחדר אמבטיה משותף. החדר של ג'יימי התמלא מהר מאוד באוסף מרשים של ערכות לגו ובמדפים שלמים של דמויות מיניאטוריות מ"מבוכים ודרקונים", בשלבים שונים של צביעה. קינאתי בו על העולמות הדמיוניים שלו. לפעמים הוא שכן בתוכם במשך שעות על גבי שעות, מבוּדד מהחרדה לבריאות של אמא שלי, שכבר עכשיו פילחה את ביתנו וחלחלה אל כל פינה. משחקי הדמיון שלי היו עלילות אקראיות ומעורפלות של "המיטה שלי היא ספינת פיראטים" או "אני מכינה שיקוי קסמים מאדמה". זכיתי לפעמים בגישה זמנית ליקום-העל הנשגב שלו. הוא הרשה לי להסתכל בזמן שהוא צובע או קורא, כל עוד לא אמרתי שום דבר. השתוקקתי לתשומת הלב שלו כמו לאוויר, ומילה אחת או מבט אחד, גם כאלה שהוענקו בלי חשק רב, יכלו להזין אותי למשך רצף מופלא של שעות על גבי שעות. הוא קרא לי גְוֶוני, על שם המלכה גווינביר מהסרט האהוב עליו, "קמלוט"; ואמנם בתעודת הלידה אני מופיעה בשם ז'נביב, אבל הכינוי שהוא נתן לי נשאר.
הרחוב שבקדמת הבית היה שדרה רחבת ידיים, שופעת שיחי מגנוליה, עצי אדר וגינקו. בקצה אחד היא הובילה אל הכביש הראשי לכיוון מרכז סנטה רוזה, ובקצה הנגדי היא הסתיימה בבית הקברות המקומי. בכל שנה בארבעה ביולי, כל עוד ההורים שלי גרו שם יחד, הם ארגנו מסיבת שכנים ברחוב שבחזית הבית שלנו. אבא שלי, האנגלי לשעבר, אהב את יום העצמאות של אמריקה אבל התעקש להניף את דגל בריטניה לצד דגל הפסים והכוכבים.
עדיין היה אז חוקי להדליק זיקוקים פרטיים, ולכל אורך הרחוב ישבו משפחות על הכביש ויצרו פיצוצים קטנים ובוהקים. האוויר הדיף ריח עז וחריף, ריח של ראש גפרור בוער. הדוד ג'ונתן (שכּוּנה הדוד קְיוּ, על שם האות הראשונה בשם משפחתו) היה הצעיר מבין שלושת האחים של אמא שלי ונראה דק כמו גפרור בעצמו. הוא הגיע תמיד כשעדיין היה אור יום והחזיק שקיות מלאות בפירוטכניקה תוצרת בית. הוא שמר את הגלילים של הזיקוקים מהשנה שעברה ומילא אותם בחומרי נפץ, כך שהם התפוצצו כמו אש תותחים ברגעים הכי פחות צפויים. תמיד היתה לו חולשה לפיצוצים. היתה שמועה שכשהיה בתיכון הוא פוצץ חזיזים בתוך תיבות דואר כאן ברחוב הזה ממש.
אני יכולה לדמיין את טיפּי, הכלבה שלנו, מתוחה מהזיקוקים, שוכבת בדממה לא אופיינית, פס שחור-לבן קפוץ על הרצפה. ג'יימי ובני הדודים המבוגרים ממני קיבלו רשות להדליק כל אחד זיקוק משלו אחרי שקיעת השמש. הם התרוצצו לכאן ולשם, ובעזרת הזיקוקים שהחזיקו בידיהם כתבו את שמותיהם בכתובות זוהרות ורגעיות על גבי השמים ההולכים ומחשיכים. סבתא ליז, שגמאה את מאתיים הצעדים מביתה עד ביתנו, ישבה בגב זקוף בכיסא מתקפל, על ברכיה שמיכה משובצת ובתוך שערה הקצר והמאפיר נעוצות זרועות מעוגלות של זוג משקפיים ענקיים (שהיא כינתה "משקפי הפלא"). אחותה של אמא שלי, אנטואנט, ישבה לידה.
אבא שלי, במכנסי חאקי קצרים וגרביים לבנים גבוהים, הדליק את הגריל, ומִגדל מעשֵן של עיתונים קרס אל תוך הפחמים, בעוד שורה של רבעי עוף מחכה להיחרך. אמא שלי הכינה תמיד מראש את צינור המים, למקרה שהגריל או הזיקוקים המפלצתיים יֵצאו משליטה. היא היתה קפוצה ודרוכה כמו טיפי ואפשרה לכולנו ליהנות, בעוד היא עצמה היתה ערוכה כמו תמיד, לקראת אסון.

הצעדים הראשונים של הטיפול באמא שלי היו ניתוח לכריתת השד הימני כולו, כולל הגידול, ואחריו שחזוּר שימלא את החלל שנותר. צלקת ורודה ארוכה, שהחליפה את הפטמה שלה ונראתה כמו שפתיים שנשאבות פנימה, חסמה את האיוּם שבפנים, או לפחות כך קיווינו. בהתחלה, ההורים שלי רק אמרו שהיא חולה. מאוחר יותר הם הסבירו שאמנם הרופאים שניתחו אותה היו יסודיים, אבל סביר שהסרטן יחזור, בגלל האופי האלים שלו ובגלל גילה (ארבעים בסך הכול). הרופאים המליצו על הקרנות ולאחר מכן כימותרפיה.
במשך שבועות אחרי שאמי חזרה מבית החולים לא עזבתי אותה לרגע. הלכתי אחריה מחדר לחדר, גם לשירותים, מחשש שאם רק אמצמץ היא עלולה להיעלם. באותם שבועות ראיתי את המשטח האליפטי הארוך של שולחן האוכל שלנו נעלם מתחת לערמות של דפים. בכל יום היא ישבה במשך שעות, סימנה פסקאות במאמרים בכתבי עת ועלעלה בהררי דפים מודפסים.
"זאת היתה אחת ההחלטות הקשות בחיי," היא אמרה כעבור כמה שנים בזמן שנעצה את מבטה בעדשת מצלמה כשהקליטה מסר מצולם לי ולאחי, "כשהייתי צריכה להחליט מה לעשות כדי להילחם בסרטן. במשך שישה שבועות קראתי וחקרתי ודיברתי והתפללתי. בחרתי לעבור ניתוח, אבל לא לעבור את הטיפולים הקונוונציונליים שהרופאים המליצו לי עליהם. הרגשתי שלא אצליח לסבול את הטיפולים הרעילים האלה. הרגשתי שהם יעשו לי כל כך רע שאני פשוט לא אצליח לשרוד. אני לא יודעת אם צדקתי או לא; אבל האינטואיציה שלי אמרה לי שאני צודקת."
במקום זאת היא פנתה לתוכנית פרטית לטיפול אלטרנטיבי שידועה בשם "פרוטוקול גונזלס".
ד"ר גונזלס אמר לאמא שלי שאפשר לרפא אותה, אבל רק בתנאי שלא תהיה שום התערבות קלינית מכל סוג שהוא: בלי בדיקות, בלי סריקות. כל שאר הרופאים שהיא תפנה אליהם יצטרכו לעבוד על פי ההנחיות שלו. בתקופה שבה היתה בטיפולו היא דבקה בתזונה צמחונית מוחלטת, בלעה עד מאה כדורים בכל יום והתמסרה לחוקן קפה פעמיים ביום. היא גם קנתה מסחטת מיצים משוכללת וענקית, עשויה מאמייל ופלסטיק בצבע בז', שמילאה משטח שַיש שלם במטבח.
יום-יום היא העבירה במסחטה שקית שלמה של גזרים ושתתה כוסות על גבי כוסות של הנוזל הכתום המקציף.
"המיץ הוא חומר אנטי-קרצינוגני."
שאלתי אותה מה זה אומר.
"הוא מונע סרטן," היא אמרה, "והקרוטֶן שבגזר גם עוזר לראות בחושך."
טעמתי קצת מהעיסה הכתומה. הטעם היה בעיני כמו של קליפת עץ. אחר כך יצאתי החוצה כדי לבדוק את ראיית הלילה שלי, אבל לא הרגשתי שהשתנה משהו. חשדתי שזאת סתם מזימה של מבוגרים שנועדה לשכנע ילדים לאכול ירקות.
אמא שלי שתתה מיץ גזר עד שפניה וכפות הידיים שלה נצבעו בכתום. בשנה שאחרי כן, כשהייתי בגן וציירנו ציורים של המשפחות שלנו, כל שאר הילדים הלבנים בחרו בעפרונות כתומים לציור העור.
"אבל אמא שלי באמת כתומה," הכרזתי, "אז אצלי זה נכון."
השנים היו שנות התשעים, וההורים שלי האמינו בכל לבם בהומאופתיה ובטיפולים טבעיים. הם ניהלו חֶברת משקאות קטנה בבעלותם, שהיתה חלוצה בשימוש בתוספי מזון. קראו לה "מיסיס ויגְלְס רוֹקֶט ג'וּס", והסיסמה שלה היתה "מיץ של בריאות". ג'יימי ואני, וכן הבנות של הדוד קְיוּ, ג'סי וטוֹרי, רבצנו במחסן הגדול שבו מיצים כמו "מוח גינקו" ו"שייק ספירולינה" עורבבו, בוקבקו, סומנו בתוויות ונארזו. ארבעתנו התחרינו זה בזה כדי לראות מי מאיתנו מסוגל להישאר בחדר הקירור יותר מכולם, עד שהשיניים שלנו נקשו ואצבעותינו הלכו והכחילו. היה שם חדר אחד נפלא, מלא בארגזי קרטון כבדים שנערמו לגובה של הרים אדירים, שיכולנו לטפס עד לפסגה שלהם או לסדר אותם בתצורות סבוכות של מבצרים. האוויר במפעל המיצים הדיף ריח של יער גשם: לח ומתוק ומלא חיים. במשרד של אבא שלי היה תלוי על הקיר לוח גדול וארוך, ועליו כל תווית של "רוקט ג'וס" שהם ייצרו אי-פעם. בכל אחת מהתוויות הוחבא במקום כלשהו ציור של חללית עם מנוע רקטי, ברמיזה לשם של החברה, ואהבתי להתבונן בתוויות האלה עד שמצאתי כל חללית וחללית.
בבית, במטבח, הכול היה אורגני. לא קנינו מצרכים בסופר הרגיל שהמשפחות של החברות שלי נהגו לקנות בו. ג'יימי ואני השתרכנו במקום זאת אחרי אמא שלנו במעברים הצרים של "קומיוניטי מרקט" — חנות עצמאית ושכונתית של מזון
בריאות — שמכרו בה דברים כמו עדשים בשׂקים, ושהדיפה ריח של נרות דונג ואבקת ויטמינים. לטיפול במחלות קטנות פנינו לרופאים הומאופתים כדי שייתנו לנו מבחנות זכוכית חומות, מלאות בארסן ובאופיום, מדוללים ודחוסים לתוך גלולות סוכר קטנות ולבנות שהמסנו מתחת ללשון. אף אחד בבית שלנו לא שתה אלכוהול, לא עישן ולא אכל אוכל מעובד. התעמלנו. העברנו חוט דנטלי בשיניים. היינו מופת של חיים בריאים; רק שאחת מאיתנו היתה חולה.
כשאני עוצמת עיניים אני עדיין יכולה לדמיין את אמא שלי יושבת ליד שולחן האוכל בבית שלנו, מבטה מושפל מטה ולצדה ספל מהביל של תה לימונית. היא רוכנת קדימה ונשענת על זרועות חומות ומנומשות, מתעמקת בתוצאות של מחקרים קליניים וגוזרת מאמרים מכתבי עת. יותר מכל דבר אחר בעולם אני רוצה לחבק את האישה שליד השולחן וללחוש באוזנה את מה שאני יודעת על העתיד: שהתשובות שהיא מחפשת לא נמצאות ברשותו של ד"ר גונזלס. שלמרות כל החוכמה שלה, מאמציה והאינסטינקטים שלה, היא נותנת אמון באדם הלא נכון.

"מכתבים מאמא" / ז'נביב קינגסטון. מאנגלית: דנה אלעזר-הלוי. 318 עמודים. מטר הוצאה לאור.