פושר - זה בינתיים הווייב של העונה הזאת של "חתונה ממבט שני", על סמך הפרק הראשון ששודר אתמול. כל בחירה עריכתית בפרק הדגישה את זה. אפילו לא ניסו למתוח אותנו, לשחק לנו בלב, או להראות רק את האוזן של החתן כל הפרק כמו שהם אוהבים לעשות בעונות רגילות. בחתונמי הבוגרים ישר חבטו בפרצופינו את כל המתמודדים בבת אחת - הרגשתי כמו צלחת שכף פירה ענקית מוטחת בה על ידי טבחית עצבנית בבית יתומים. קחי, תאכלי ואל תשחקי אותה פודי.
בנוסף, פתאום ההפקה נזכרה להפוך מחוללת עלילה פרקטית: מספרת את הסיפור כרונולוגית, יעילה, רוצה להתקדם בנרטיב. טק טק טק! איפה הפלירט? איפה המשחק? אפילו חרדה לא הייתה באוויר, כי לא משנה כמה עקומים יהיו אלה שיעמדו מתחת לחופה - הכל הרי עדיף על להיות לבד. הרי אלה אנשים שכבר עשו חתונה עם כל הרעש והצלצולים, ולא בהכרח רוצים כזו שוב. אלו אנשים שכבר עשו ילדים ונמצאים ברגיעה הורמונלית מבורכת. הם רוצים אהבה, אבל לא יעשו הכל בשבילה. הם רוצים זוגיות, אבל נהנים גם לבד - מה שמוריד את רמת הסטרס, אבל גם את רמות ההתרגשות מהחופה העיוורת הזאת.
כולם אנשים סבירים כל כך, שאין אפילו אחד ששונא את הגרוש/ה. ירדן היא החברה הכי טובה של הגרוש שלה, והיא אפילו נחמדה לאמא שלה, שמעדיפה אותה נשואה ואומללה מאשר גרושה ומאושרת. ירדן רוצה "גבר גדול שיעטוף אותה", וקיבלה את שרון - גונדר במילואים שיודע לכתוב פקודת מבצע בת זונה, אבל מעיד על עצמו שהוא לא יודע להיות רומנטי.
בכלל, נראה שהגדרות הן עניין אצלו. מהתיאור שלו את המשבר שתקף את נישואיו כשיצא לפנסיה, האופנוע והעיסוק בו הם כנראה ההגדרה החלופית שמצא לעצמו כדי לא לצוף חסר אונים בחלל. היא קיבלה קסדה, הוא קיבל צמיד מכוער להפליא משנהב של ממותה - מתנה שאפשר להכתיר כגרועה בתולדות חתונמי. מסכן, הוא תכנן לענוד אותו ליום אחד, ואז גילה שיש לו משמעות רגשית ונתקע איתו עד סוף תאילנד.
מתן הוא קיבוצניק מהעוגן, גבר חתיך ואבא שנראה מהמם לשתי בנות. על הוואן הוא מודה שהוא לא יודע מה הוא רוצה, אבל אחרי שמונה שנים לבד מרגיש שהוא מוכן לאהבה משמעותית. הוא יודע שהוא לא מושלם ולכן לא מחפש מושלם (הוא כן). הוא רק "מפחד שזה יצליחֿ". מישהו שמתחיל את העונה ב"אני מפחד שזה יעבוד" כנראה ישים לעצמו רגל מתישהו.
אבל כרגע הוא מבסוט לגמרי לפגוש את הילה - רופאה מרדימה מקועקעת שאוהבת אקסטרים, עם גרוש קטוע יד ושני ילדים משני אבות שונים. היא יפה ומעניינת ובינתיים זה נראה מבטיח, אבל המשפט שהיה כתוב למתן על החולצה במערכה הראשונה, כנראה יהרוס הכל מתישהו: "לעשות את הדבר הנכון - נכון - בפעם הראשונה". משפט פרפקציוניסטי מפחיד שאבא שלו מפמפם לו כבר ארבעים שנה. כאן קבור הכלב וגם כל התסביכים - אבא שהציפיות הגבוהות שלו מבטיחות אכזבות, הוא צלחת פטרי לבעיות מחויבות ונטייה כרונית להתרסה אצל הבן.
איכשהו, למרות הסיפורים האישיים המעניינים, לא נרשמה התעכבות עליהם. כל סיפור הוזכר במשפט או שניים כדי לשמור על טון קליל. למעשה זה מרגיש שהפחיתו את כמות הקלישאות והדרמה של הפרקים הראשונים ב-70 אחוז. הצילום רציף יותר, המוזיקה רגועה יותר, המדיום הוא המסר.
בעונה הזו נראה מפגשים בין אנשים מפוכחים, שכבר עברו ברבנות פעם או פעמיים, ושראיית העולם שלהם לגבי הזוגיות שהם רוצים שונה לגמרי מזו של שכבת הגיל בעונה רגילה. כמעט אין התרגשות. אין גם אורחים. המסר? חתונה שנייה זה לא דבר להתגאות בו מול המכרים. רק המשפחה המצומצמת צופה בנדרים המקריפים בטאבלט, מהמטבח ברמת השרון. כנראה שבתת-המודע הקולקטיבי גירושים עדיין נתפסים ככישלון, והתקווה ל"פרק ב'" היא לכל היותר תחושת חנינה ברגע האחרון - הצלה מחיים של בדידות. הצופים מרגישים הקלה, אבל לא שמחה.
זה לא העולב של חתונמי הרגילה, כשזורקים אותם אל הלא-נודע כדי לחוות את הכאפה הזאת בחו"ל באותו חדר. כאן הם חודש שלם בווילה ענקית על חוף הים, בגודל של מאות מטרים, עם שירות סביב השעון. בלי ילדים, בלי שגרה, ועם אלכוהול בכל ארוחה.
פרק ב' מתקיים בעולם יותר יפה, עם תאורה מחמיאה ופחות קטנוניות על כל מילה. הנוף - הישרדות, התנאים - דובאי, לא סאבלט של שני חדרים בשפירא. אנשי פרק ב' מפוצים על קשייהם ובגדול. יהיו קבוצות טיפוליות, יהיו שיקולים כלכליים וגיאוגרפיים. הזוגות לא יחוו מפגש זוגות - כל החודש הם גרים בשכנות, מבלים יחד, בקבוצות, ובכלל. זו לא עונה של חתונמי - זו תוכנית אחרת. פורמט שונה, אווירה שונה, העידו רוזנבלום שונה - רק היעל אותו הדבר.
הולך להיות מעניין ממש עוד רגע כשכולם יפסיקו להיות כל כך חמודים, אבל זו לא חתונמי - זו לאב איילנד שעשתה ילד עם "בטיפול", ועכשיו היא בפרק ב' עם "הלוטוס הלבן".
חתונמי פרק ב' אפילו לא מנסה למכור לנו רומנטיקה - היא משדרת את החיים כמו שהם בפרק השני שלהם: פחות ציפיות, יותר פסיליטיז, וחבורת אנשים שמוכנים לעשות הרבה יותר, בשביל הרבה הרבה פחות.