במדינה נורמלית, כשראש הממשלה והקבינט שלו מנהלים מלחמה, אתה מצפה מהם להיות עסוקים ב... לא יודע... מלחמה. אבל בישראל 2025 סדר העדיפויות הוא אחר: קודם כל, מה יגידו בערוץ 14 באולפן "הפטריוטים". השאר? אם יישאר זמן. קחו את הסיפור עם הרמטכ"ל אייל זמיר. איש צבא, לא פוליטיקאי, שהעז להסתכל על המציאות ולהגיד: "החזרת החטופים קודמת לכיבוש עזה". טעות. הרי במילון של משפחת נתניהו, חשיבה עצמאית היא מבחינתם ביטוי נרדף ל"בגידה".
שרה נתניהו כבר בתחילת דרכו של זמיר צוטטה: "שמעתם מה הוא אמר? הוא מדבר כמו בקפלן". כאילו שהבעיה היא לא שיש 20 חטופים שיכולים למות בכל רגע, אלא שהוא לא משדר את המסרים הנכונים לשופרות. ובין לבין היא גם "הסבירה" לבעלה שזמיר לא יעמוד בלחצים, ולכן אסור למנות אותו. כאילו מדובר בוועדת קישוט ולא במי שמנהל את הצבא בזמן מלחמה.
ואז, כמו בכל סיפור משפחתי טוב, נכנס הילד. יאיר, מיאמי, מרגריטה ביד, רגליים בבריכה, מסביר על "מרד שמתאים לרפובליקת בננות", ועל זה שזמיר מדליף לעיתונאים. כן, אותו יאיר ששירת בצה"ל במחלקה הקרבית ביותר: דובר צה"ל. משם, מהשוחות של ניסוח הודעות לעיתונות, הוא למד כנראה כל מה שצריך כדי להסביר לרמטכ"ל מה זה צבא. ובדרך גם טורח להזכיר שאביו בכלל לא מינה את זמיר, כי האחריות היא תמיד של מישהו אחר.
כשהרמטכ"ל שואל את ראש הממשלה למה הבן שלו תוקף אותו, הוא מקבל את התשובה הכי נתניהו שיש: "יאיר ילד בוגר בן 33". כלומר, זה שלו, לא שלי. ואולי באמת הוא לא צריך אישור משפחתי לכל ציוץ, אבל מספיק להסתכל על התוכן כדי להבין שהוא זורם בדיוק עם הקו של הבית, כמו מי ביוב שיודעים לבד לאן הם צריכים להישפך.
כל זה מתרחש בזמן שהשעון מתקתק: חייהם של 20 חטופים בעזה תלויים על חוט השערה, צווי מילואים בדרך למאות אלפי חיילים שלא יראו את החגים בבית, והרמטכ"ל מותקף לא על ידי חמאס, אלא על ידי הממשלה והשופרות שלה. בן גביר, למשל, קם ואומר לזמיר: "תלמדו מהמשטרה איך מצייתים". כן, המשטרה. אותה משטרה שבן גביר הפך לקרקס עם מדים. מה שחסר לנו עכשיו זה שצה"ל יאמץ את הסטנדרטים של משטרת בן גביר, יותר סרטוני טיקטוק, פחות יעילות.
ובינתיים, במשרד הביטחון, ישראל כץ משחק את המשחק שלו. מתערב במינויי תת-אלופים כאילו הוא יודע במי מדובר, בזמן שהוא עסוק בטקסי הריסת בניינים בחולון. האיש שיותר מתעניין בזווית הצילום מאשר בשמות הקצינים, מנהל קרב כוח עם הרמטכ"ל באמצע מלחמה.
ומי צופה מהצד ונהנה מכל רגע? בנימין נתניהו. לא מנסה לעצור, לא מנסה להרגיע, רק נותן לזה לבעבע. זאת הרי הקלאסיקה שלו: שיבוש מערכות, יריבות פנימית, כולם נגד כולם, והוא באמצע, שורד.
ובסוף, אם אתם שואלים מה יקרה במאבק הזה בין זמיר לכץ, או בין זמיר לשאר השחקנים, התשובה פשוטה: זה לא באמת משנה. כי מי שכנראה מקבלת את ההחלטות האמיתיות יושבת בבית בקיסריה. קוראים לה שרה, והיא לא במדים, לא בכנסת, ולא במשרד הביטחון.
וכך, במקום שהאויבים שלנו יראו את הצבא מאוחד ומקצועי, הם רואים מדינה שמחלישה את הרמטכ"ל שלה מבפנים. וזה עושה עבורם את העבודה טוב יותר מכל "מכתב אמנים" או אמירה של יאיר גולן שזכו לגינויים ובוז מקיר לקיר בממשלה. חמאס, איראן וחיזבאללה לא צריכים להפעיל לוחמה פסיכולוגית, אנחנו כבר עושים אותה לעצמנו בשידור חי.
וזה אולי הסיכום הכי עצוב של התקופה הזאת: בזמן שמדינה שלמה במלחמה, מי שיכריע איך ייראה הצבא, מה תהיה האסטרטגיה, ואפילו מי יעמוד בראשו זו אותה מערכת משפחתית סגורה, שמבחינתה המדינה היא עוד נכס מנוהל. והביטחון? זה רק עוד כלי לניהול כוח. אז כן, אפשר לדבר על חמאס, על איראן, על לבנון. אפשר להצטדק, להאשים, לגלגל עיניים. אבל האיום הכי מיידי על הביטחון הלאומי יושב אצלנו בבית, מתראיין בערוץ 14, שותה קפה עם מוטי קסטל, או מצייץ מהמיאמי ביץ'. ובינתיים, הרמטכ"ל אמור לנהל מלחמה עם אקדח פוליטי לרקה.
אם אתם מחפשים פה מוסר השכל אז אין. רק תזכורת: כשאתה בוחר ממשלה שמעדיפה נאמנות על מקצועיות, אתה מקבל בדיוק את זה. חיילים שנשלחים לקרב על פי נוחות פוליטית, חטופים שמחכים לעסקה בזמן שמנהלים עליהם קרב אגו, וראש ממשלה שמודד הצלחה במספר המחמאות בערוץ 14. לא צריך את איראן עם פצצה כדי למחוק את ישראל. מספיק ראש ממשלה אחד, משפחה אחת, וערוץ 14 אחד, והשאר ייעשה כבר מבפנים.