תגידו מה שתגידו על ינון מגל, הוא לפחות לא משעמם. להבדיל, שרון גל, הגרסה של ינון מגל מ-Temu שהזמינו החברים בערוץ 15, הצליח לשבת מעל לחצי שעה לריאיון מצולם עם בנימין נתניהו, ככל הנראה המרואיין המבוקש ביותר בעולם כרגע, והתוצאה הייתה פשוט משמימה. סנוזפסט.
העניין הוא שגם נתניהו הרגיש את זה. הוא בדק את הגבולות של שרון גל, וגילה שאין לו כאלה. כך למשל כשהוא טען שמעולם לא הייתה הסתה נגד ראש ממשלה כפי שיש נגדו. אפילו לא שיעול מצדו של המראיין. הוא האשים את "ערוצי התעמולה", כלומר תקשורת המיינסטרים, כל מה שאינו ערוץ 14 או הערוץ הנוכחי של שרון גל - האחרון לא חשב, אפילו לא לרגע, להגן על מי שהיו פעם הקולגות שלו.
הקונספט של אתגור המרואיין אפילו לא עלה במוחו של שרון גל. מעבר לכך שזו חרפה מקצועית וביזיון עיתונאי, זה בעיקר משעמם. העניין הוא ששרון גל מראיין לא רע בכלל. למעשה, הוא יודע להיות רע כשהוא רוצה. באוגוסט 2011 המדינה סערה סביב ריאיון שלו עם דפני ליף ב"לילה כלכלי", אז בערוץ 10.
באגרסיביות מופגנת, גל התעקש שמי שהפכה לפנים של מחאת האוהלים נגד יוקר המחיה תסביר איך היא יכולה להיות מנהיגת מחאה אם היא לא עשתה צבא. קלאסה. הריאיון גרר גל גינויים רבים, ואז גם החלו לצוץ שמועות על קשרי הון-שלטון-עיתון של שרון גל, שנראה שתמיד לוקח את הצד של הטייקונים במאבקים החברתיים הסוערים של התקופה. בלי קשר בכלל, לכאורה, שלוש שנים וקצת אחרי הוא כבר הצטרף לפוליטיקה, כולל קריירה קצרה מאוד כחבר כנסת.
כנראה את השאלות הקשות השאיר שרון גל בערוץ 10 המנוח, ולביבי לא נשאר. כך למשל שרון גל בחר לשאול את נתניהו אם היה רגע אחד במלחמה הזאת, ב-676 ימים שעברו מאז ה-7 באוקטובר, שהצליח לרגש אותו. נתניהו יכול היה לספר על החזרת החטופים, זה האובייס; יכול היה לספר על הרגע שבו הבית הלבן עדכן אותו בתקיפה בפורדו; יכול היה אפילו לשקר ולהמציא איזה סיפור על מפגש עם לוחמים - אבל לא. משהו בחוסר האתגר שהציב מולו שרון גל הוביל את נתניהו לתשובה המדהימה: הרגע הכי מרגש במלחמה היה כשהוא התגעגע פעם לשרה ואז הוא פגש אותה. ב"ארץ נהדרת" לא היו יכולים לכתוב פארודיה פחות אמינה על האיש הזה.
יותר מחצי שעה לתוך הריאיון, שרון גל החליט "לסבך את נתניהו בתיק 6000", כדבריו, והגיש לו מתנה. כדי להימנע מלזות שפתיים של סמולנים רשעים, הוא הבהיר שהמתנה היא לא לראש הממשלה עצמו - אלא לאשתו, שרה, שתמונותיה המרוטשות ברישול מעטרות את החדר. והמתנה? תכשיט מתוך קולקצייה שיצר שרון גל עצמו. המצלמה לא הראתה מה בדיוק שרה נתניהו קיבלה, אבל המחירים באתר של שרון גל מתחילים מצמיד מחוט כסף בעלות של 239 שקלים, ומגיע עד שרשרת זהב ויהלום שעולה 3,290 שקלים. למען בריאותו של שרון גל, יש לקוות שהוא לא נתן לגברת את הצמיד הזול.
מעבר לעניין המדהים כשלעצמו של קידום עצמי של ליין המוצרים של מגיש מהדורת שבע בערב של ערוץ 15 (מתי יוצא בושם של עודד בן עמי? סט הלבשה תחתונה של רפי רשף?), ומעבר לשאלה הפרוורטית כמעט האם לגיטימי שמראיין ייתן מתנה יקרה, כדאי להתייחס לתכשיט עצמו, שמציג את גבולות הארץ המובטחת לפי ברית בין הבתרים, בגרסה הכי מפליגה ונדיבה של הפירוש.
לפי "הוויז'ן" (כך במקור) של שרון גל, מעבר לגבולות המודרניים של ישראל וסיפוח הגדה המערבית, היא צפויה להתפשט לרוב ממלכת ירדן, דרום מערב-סוריה, חלקים נרחבים מלבנון, צפון-מערב ערב הסעודית (בהצלחה עם ההמשך של הסכמי אברהם!), ומערב עיראק עד נהר הפרת. אה, וכמובן כיבוש מחדש של עזה וכל סיני. שרון גל שאל את נתניהו אם הוא מתחבר לעניין, ונתניהו הסכים. ייתכן שזו הייתה "השאלה המאתגרת" היחידה בכל הריאיון.
במהלך הריאיון השתעממתי כל כך שהתחלתי לשים לב לדברים שיש מאחורי ביבי. העין הולכת ישר לסט המלא של "ספר הזוהר", פריט חובה בבית של כל אתאיסט כמו נתניהו. לצדו מונח סט מפואר של משניות שאפשר לקרוא אחרי ארוחת אויסטרים טובה. אלא שאם מתעלמים מהקישוט של ספרי הקודש, מעניין לראות איזה ספרים מתחבאים במדף של ביבי, אולי כניסיון לקבל איזושהי הצצה לנשמתו.
אז יש שם כמובן את האוטוביוגרפיה "ביבי" שראש הממשלה כתב בעצמו, בתקופה הקצרה של ממשלת השינוי. יש שם את הגרסה האנגלית, ולפחות פעמיים את הגרסה העברית. יש גם את הספר של אחיו, עדו נתניהו, על "הקרב האחרון של יוני", אחיהם הבכור. כל אלה כמובן ברורים מאליו, אבל מעניין לראות שם גם אוסף ספרים מכובד שנכתב על ידי איראנים גולים במערב, שמספרים על האכזריות של המשטר האיראני מבפנים.
על המדף אפשר למצוא גם את הקלאסיקה "אקסודוס", ואת ספר העיון עצום הממדים "פולמוס השילומים" שכתב יעקב שרת על אביו, משה שרת. סליחה אם הרשימה הזאת של ספרים משעממת אתכם, קוראים יקרים, אבל תאמינו לי שהריאיון היה משעמם אפילו יותר. ולהבדיל, אצלי יש פואנטה: בין הספרים שהונחו בקפידה (כולל ספר שירי רחל המשוררת) מופיע הספר "שיח שנאה ואלימות פוליטית: רטוריקה קיצונית מימין מתנועת מסיבת התה ועד ההסתערות על הקפיטול". קשה לחשוב על אירוניה צורבת מזו: מחקר אקדמי מאוניברסיטת קולומביה שבוחן איך פופוליסטים מימין מערערים דמוקרטיות ומובילים לאלימות פוליטית - ניצב מאחורי אדם שיכול ללמד את שלושת הפרופסורים שחתומים עליו שיעור או שניים בנושא.
להשלמת האירוניה, אפשר למצוא את הספר "חוצפה" של אלן דרשוביץ', עורך הדין היהודי-אמריקני שהתפרסם בזכות רשימת לקוחות יוקרתית שכוללת את או ג'יי סימפסון, ג'ונתן פולארד, מייק טייסון, ג'פרי אפשטיין, ביל קלינטון, דונלד טראמפ ועוד. דרשוביץ' תמך במשך שנים בישראל, וגם בנתניהו עצמו, כשב-2019 הוא יצא נגד העמדתו לדין.
אלא שמעניין לראות שנתניהו שם ממש מאחורי גבו ספר של תומך נלהב של קטאר, אותה מדינת טרור שמממנת את חמאס, ולפי החשדות גם את לשכת נתניהו. תזכורת: ב־2017 נחשף כי דרשוביץ' טס לדוחא, שם קיבל חוזה מלוביסט מקומי כדי "לייעץ" לקטאר. בשובו, פרסם מאמרים שבהם שיבח את קטאר ואף הגן בפומבי על הסיוע הכלכלי שלה לחמאס. לטענתו, אגב, ההסכם מעולם לא התממש והוא לא קיבל עליו תשלום. איזה פראייר. כשאתה רואה מאחורי גבו של נתניהו את "חוצפה" של דרשוביץ', אתה מבין שזה בכלל לא ספר - זו שיטת ממשל.
בשלב מסוים, שרון גל היה קיצוני מדי למהדורה המרכזית של ערוץ 14. בתכנית שלו בערוץ 15 הוא נינוח עד כדי שעמום. למען הסר ספק, לא הייתה לו שום כוונה להתקיל את בן גביר בשאלות קשות. מחיר המלחמה לא עולה בשיחה. הוויתור על החטופים כנראה לא מעניין את צופי הערוץ. משהו בגוון הנקי של המשדר, עם האולפן המכובד והפאנליסטים הרהוטים, גורם לזה להיראות כאילו זה משהו אחר. לא "ערוץ מטעם" כמו הערוץ הקודם של שרון גל, אבל למעשה זה לא פחות גרוע. עוד משדר תעמולה של השלטון, עטוף בנייר צלופן של טלוויזיה מכובדת.