בטוח שיש אהבה בין שני ליובל, אחרת למה הם מסכימים לסבול כך?

"ווסטוורלד", אחת מסדרות המד"ב המושקעות והפילוסופיות ביותר שנוצרו, הציגה לצופיה את ה"מארחים" - אנדרואידים דמויי אדם שנמצאים בפארק שעשועים בסגנון המערב הפרוע. הקטע של ה"מארחים", לפחות בעונות הראשונות, הוא שהם מתנהלים לפי תסריט שהוזן להם מראש, חוזרים על אותן פעולות ואותם משפטים שוב ושוב, כשרק האורחים בפארק מתחלפים. לפחות עד שמתרחש אירוע חריג שמוציא אותם מהתסריט.

קאט לשני ויובל: פחות מחודש לסיום העונה הם שוב בריב שהתחיל בפוצי-מוצי על מיטת השיזוף עם מילות אהבה, והתדרדר במהירות לישנים גב אל גב בעקבות סטירה שהתלבשה לשני יותר מדי טוב. אם לא הייתי יודע אחרת, הייתי בטוח שהשניים האלה נשלפו הישר מסט של סדרת מד"ב: חיים שוב ושוב את אותה סיטואציה ומגיבים אליה בדרמטיות כאילו זו הפעם הראשונה.

מה כבר לא נאמר עליהם? על האגרסיביות שלה שמקורה בטראומות עבר, על ההתרפסות שלו שנראית כמו צורך תמידי להיות אהוב על כולם, על חוסר הסיכוי של הזוגיות הזאת לשרוד אפילו דקה בחוץ - ועל כך שעם כל היד על הלב, כנראה כן יש שם אהבה אמיתית, אחרת אי אפשר להסביר את הנכונות של שניהם להמשיך בסבל הזה.

אם יש חסות אחת שרשת עוד לא הכניסה לעונה (ואלוהים יודעת שחוץ מהעסק של הציפורניים של בת דודה שלכם כבר נכנסה חסות על כל דבר אפשרי) - היא "קרינג'". המותג הזה צריך לקפוץ על המסך בכל פעם ששני ויובל רבים.

האמת שבתחילת הפרק היה נראה שיש כאן שינוי מגמה: שני, שעיבדה את הפגישה הקשה עם אמא של יובל, הצליחה לנסח יפה תובנה שגם היא כאמא לא הייתה משחררת בקלות את הבן שלה לאישה אחרת. היא הזכירה לכל מי שאוהב את הנוכחות שלה בבית שהיא דמות עגולה ומורכבת יותר מרוב הדיירים יחד.

מי שנכנסה לבית על תקן "השרירנית הגרושה מדימונה" התגלתה כהרבה יותר מזה - מישהי שלא מפחדת להגיד את דעתה גם במחיר של חרם, שמתאהבת בצורה טוטאלית גם כשכולם נגדה, וגם ככוחנית ועיקשת ברמה בלתי רגילה. בדיוק מה שעושה דמות ריאליטי לבלתי נשכחת. אלא שהשחיקה ניכרת - שני לא מצליחה לשלוט במנגנונים שגורמים לה לדחות מעליה כל דבר טוב, וזה מורגש היטב (עליה, וגם עליי).

באסיפת הדיירים חזר הצד שאני הכי אוהב בשני - זה שרואה אדום בעיניים ונכנס לוויכוח על האמת שלו גם במחיר של חרם. לא חשוב אם זה על סילאן או על כלים: כשהיא שומעת את הדיבור המתנשא של ארז איסקוב, יוצאת ממנה האישה שאכלה לא מעט מרורים מטיפוסים כאלה, והיא נעמדת על הרגליים האחוריות (ומי שראה את התאומים שלה יודע שהיא יכולה לעמוד ככה לא מעט זמן). איסקוב, כמו גם חן ומוגרבי שהם למעשה אותו גבר בשלושה גדלים, לא יודעים איך לאכול דמות כמוה. מבחינתם "אישה של פעם", "ילדה של בית", "צנועה" - אלו לא סתם ביטויים אלא כיסוי לשוביניזם עמוק.

הוויכוח על דומיננטיות מול רוב בכלל לא חשוב (למרות שברור ששני צודקת). אם ניקח את כנסת ישראל כדוגמה: גם שם סיעת יחיד יכולה להיות דומיננטית, בזמן שמנהיג סיעה גדולה יכול להיות עציץ (וד"ש לבני גנץ). ציר שני-תרצה-יוכי הוא סיוט האימה של גברברי האלפא בבית, כי הוא מייצג נשים שלא סופרות אותם ממטר. כשאיסקוב מעליב את תרצה ב"יא או"מניקית", הוא גם חושף כמה טוב הוא מכיר את לוח השידורים של "הפטריוטים" - וגם כמה הוא טועה: העמידה האיתנה שלה מולו, למרות הרגשות שלה כלפיו, מוכיחה שהיא ההפך המוחלט מ"או"ם".

יוכי - או בשמה החדש, "יוכי, דיירת של כניסה ראשונה, אפוליאון" - היא הגרסה הבוגרת של שני. אמנם הן פחות או יותר באותו גיל, אבל בפן המשפחתי יוכי הרבה יותר מיושבת, ועדיין היא שומרת על הפיוזים הקצרים ועל היכולת להתפוצץ פיזית על כל מי שמעז לזלזל בה.

בוויכוח האחרון באסיפת הדיירים (אפשר לקרוא לזה פשוט "אסיפת ויכוחים" כי זו הסיבה היחידה לקיומה) היא כמעט הגיעה להתלקחות פיזית אחרי שיוסי בובליל שוב היה אלים מילולית ("אני זה אני ואת זאת החמור שלי"). הצרחות שלה אולי מוגזמות (ליבי עם עורכי הסאונד), אבל אין ספק שהצדק איתה ולא איתו. גיל 72, 92 או שנתיים - זה לא תירוץ להתנהגות מתנשאת, פוגענית ומגעילה. "זה הדיבור שלו" הוא לא הסבר מנומק ללמה מנרמלים את זה בבית וזה בטח לא עובר טיפוסים כמו יוכי - ולא צריך לעבור את "האח".

דרורע, לעומת זאת, הוא אבידה אמיתית לבית. בגיל שנע בין פיטר פן ל-55, הוא השתלב נהדר בין דיירים שיכולים להיות נכדיו, והיה גם הכוח המניע ללא מעט סכסוכים. לצד זה הוא הפגין לא פעם רשעות ואכזריות - המשפטים שזרק לאנה ולמאי זכורים במיוחד ("יפה בלי אישיות ולא יפה"). יותר מכל בלטה הנטייה שלו להתרפס מול הגברים הכי אגרסיביים בבית, אולי מתוך צורך בהגנה. היה בזה צדק פואטי שהודח דווקא מול שירז, זו שהוא כינה "מוח מים" פחות מיממה מאז שנכנסה לבית. תודה על ה"הלו!" ונתראה בעונה הבאה של "דנה קמה".

אחרי שבשבוע שעבר חתכו את השידור כדי לא להראות מפגינות עם חולצות "עוצרים את המלחמה", אתמול פתחו לירון וגיא את התוכנית עם עמית, אח של רום ברסלבסקי, שעדיין נמצא בשבי חמאס בתנאים תת-אנושיים. זו הייתה מחווה יפה, אבל גם מעט מדי ומאוחר מדי. העונה הזאת הייתה הזדמנות נדירה להעלות מודעות למצב החטופים - והעובדה שהיא תסתיים בלי שנוצר אפילו דיון אמיתי אחד על המלחמה היא בפני עצמה כישלון מוסרי.