בסיפור הקצר "שתי כפות ידיים ומילה" של הסופר ישעיהו קורן, אחד הסופרים הכי אהובים עלי והפחות מוכרים לצערי, מופיע התיאור הבא: הילד יוליק (בן דמותו של הסופר - זה סיפור עם יסודות אוטוביוגרפיים בולטים ולא מוצנעים) יוצא עם אביו לטיול בשדות, בזמן שאימו נמצאת בבית החולים בימי ההיריון האחרונים. השמש קופחת על ראשם ובשלב מסוים הילד בן התשע נעשה צמא מאוד. האב רוכן, מקער את ידיו, אוסף מעט מים מתעלת ההשקיה הנמצאת בלב הפרדס ומגיש את קערת המים לפיו של הילד הצמא. בהתחלה הילד נרתע, גם מפני שפתאום נשקפות מולו כפות ידיו הגדולות והגסות של אביו - עם גושים חומים של עור קשה, שלפוחיות מים בהירות וקרועות וחריצים עמוקים, אבל לאט לאט נעלמות היבלות והשלפוחיות הקרועות, וקרקעית הקערה הופכת פתאום לקרקעית של ים.
נזכרתי בתמונה הכל כך יפה הזאת מהסיפור הקצר של קורן, כשצפיתי בסרט הדוקומנטרי המרגש "אביב משוגע", שיצר הבמאי חן שלח (יוצר שותף - מיכה ליבנה). הסרט הוא מעין יצירת המשך לספר בעל אותו שם, שכתבו במשותף הסופרת נרי אלומה, אחותו של חן שלח, ובנה, המוזיקאי והיוצר חנן אלומה, שיצא בהוצאת הקיבוץ המאוחד לפני ארבע שנים. הספר של נרי וחנן אלומה תיאר בין השאר בדרך חשופה ואמיצה את ההתקף הפסיכוטי שחווה חנן בגיל 17, ואת שורת האשפוזים וניסיונות ההתאבדות שבאו בעקבות אותו התקף.
גם הסרט לא חוסך מהצופים את דמותו של חנן ברגעים הקשים והבלתי אפשריים כמעט של התקפי זעם נוראיים ולא פשוטים לצפייה, אבל יש שם רגע אחד קצר ונוגע ללב ששימש לי מעין "מפתח" לנסות להתבונן בספר ובסרט מחדש.
בקטע הזה שהוא מעין Home Video שצולם לפני הרבה שנים, רואים את אביו של חנן, אורי אלומה, ואת חנן, רוכנים בשדה הפתוח. אורי האב חופן בידיו מעט עפר ומגיש אותו לחנן, והעפר מתפורר ונושר מידיו, בתמונה שהזכירה לי פתאום את אותו קטע בסיפור של קורן עליו דיברתי.
זה קטע בלתי נשכח כי הוא צורב לטעמי דימוי חזק ומזוקק ליצירת האמנות של שלח וליבנה - הניסיון לאסוף איכשהו את רגבי העפר ואת הנפש המתפוררת והמיוסרת של חנן, להפוך את הכאב והזעם ו"השלפוחיות הקרועות של הנפש" לקרקעית של ים. למשהו שיכול באמצעות הטיפול האמנותי (במקרה של הספר, הטקסטים שכתבה האמא, נרי אלומה, ובמקרה של הסרט - העריכה ובעיקר המבט הקולנועי המתבונן שמנסה ליצור איזה סוג של "ריפוי" באמצעות המבע האמנותי).
בנוסף חוזר שוב ושוב הצילום הסטאטי של הבית מבחוץ (מי שקרא בזמנו את הספר, זוכר תיאורים מפורטים של ההרס שחנן מבצע בגג של הבית באחד מהתקפי הזעם הפסיכוטיים שעוברים עליו) - זה צילום כל כך יפה דווקא בגלל העדינות הגדולה שלו ובגלל שהוא לכאורה נעדר "דרמה", אבל דווקא ה"היעדר" מעניק משמעות כל כך עמוקה לרגעים האלה והופך אותם אולי לעוד דימוי מרכזי שהסרט יוצר - השבריריות של הבית. העובדה שבכל רגע נתון הוא יכול להתפרק ולהתפורר. בלי להתכוון ברגעים האלה הסרט הופך למעין משל על החיים של כולנו פה בשנתיים האחרונות. על השבריריות שלהם. על העובדה שבכל רגע יכול לבוא משהו ולפורר אותם מבחוץ או מבפנים.
ברור שהסרט מנסה ליצור מהלך או "סיפור". ממצלמה רועדת ולא יציבה (הרבה מהצילומים נעשו על ידי בני המשפחה עצמם שמשתתפים בסרט, ולכן לא נעשה מאמץ "לייצב" אותם, או ליצור פריים "נקי" ומתוכנן) לעבר סוף קצת יותר מואר ו"שפוי", כאשר חנן מצליח לאסוף את עצמו מתוך התהומות ומתוך הסבל הנפשי הנורא ומרגעי האשפוז הלא פשוטים ולהגיע לתל אביב ולהקליט שיר שלו יחד עם אהוד בנאי, הטרובדור הכי בולט אולי של הבלוז הישראלי. חנן אלומה מתגלה שם באמת כיוצר בעל "קול" מיוחד, חריף ומקורי.
אבל אני רוצה לחזור רגע לעניין האמנותי באמצעות דוגמה קצרה מעוד סיפור, הפעם של עגנון -
בערך באמצע הסיפור "מזל דגים" נותן פישל קארפ, הטייקון של העיירה, את הדג שהוא אסף בדרך לתפילה לבצלאל משה היתום וזה מתחכם ומצייר על הדג. וכך כותב שם עגנון: "נסתכל בצלאל משה בדג שהיה מפרפר בתוך כפיו של פישל כמו שהיה ישראל נח אבא מפרפר כשנפל מגג בית יראתם....". כלומר הרגע הזה של המעשה האמנותי כרוך ביכולת לחוש את אותו רעד, ואותו פרפור (אביו של בצלאל משה, היה צבע שנפל אל מותו מגג של כנסייה). אותו "רעד" ובמקרה של הספר והסרט "אביב משוגע", זה היכולת לחוש את אותה "כנף פצועה" של הנפש. לחוש לא במובן של "לדבר על", אלא להשגיח שאותו "רעד" יפעפע כל הזמן מתחת ל"עור" של הסרט ואתה כצופה תוכל להרגיש בו כל הזמן.
כשמתרחש הרגע הזה שבו גם אתה שותף לאותה תזזית ולאותו חבל דק של שפיות שהגיבורים מנסים להלך עליו, אתה שם לב גם לדימויים נוספים שנשתלים ונארגים בדרך עדינה ויפה כך כך בסרט -
כמו למשל הרגעים שבהם אדם, אחיו הצעיר של חנן, מלהטט עם כדורים בחצר ומנסה להחזיק אותם כמה שיותר זמן באוויר, ופתאום גם זה הופך בדרך עדינה ולא לוחצת לסוג של משל - כלומר הניסיון להחזיק כמה שיותר כדורים באוויר, להישאר שפויים. לקיים איזה חזות של בית נורמלי, כאשר בכל רגע הכל יכול לקום עליך, להתפורר ולהתפרק.
לפני ארבע שנים, כשהספר יצא, חשתי שבמידה מסוימת נדרשה בו סוג של הרחבה. מבט יותר מעמיק ומשוכלל. רמה מסוימת של הרחקה והפשטה. יריעה יותר מקיפה שנעה מעבר לאישי והפרטי. משהו שם היה מבחינתי ישיר וקרוב מדי, אבל אני מודה שבאמצעות הסרט ובאמצעות הדימויים שנחקקו עכשיו בזיכרוני (שיח פורח בחוץ. גג של בית. עפר נושר ומתפורר מכף יד) גם הספר קיבל פתאום בעיני את ההרחבה הנדרשת, ובשניהם בולטת מאוד יד אמן שטיפלה בחומרים בדרך חכמה ורגישה.
אביב משוגע. הוצאת הקיבוץ המאוחד. 140 עמודים.
אביב משוגע. סרט דוקומנטרי. 58 דקות.