אוקיי, אז אחרי ש"האח" סגר חסות עם כל עסק קטן כגדול בישראל, נראה שסוף-סוף חלק מהכסף שזרם להפקה נוצל לטובת אחת המשימות בבית. התוצאה: משימת "הקוסם מארץ עוץ" הפכה לחגיגה לעיניים. במפתיע, נדמה שאפילו לא מיצו כאן את כל הפוטנציאל לשיתופי פעולה מתבקשים: מזון לכלבים לטוטו-מוגרבי, חברת בנייה שתספק את הלבנים הצהובות למנצ'קינים בובליל ושון, וכמובן חברת הנעלה שתממן את הנעליים האדומות של דורותי-תרצה. כשחושבים על זה, הדיירים עדיין לא הגיעו לקוסם - ומי יודע, אולי הוא יתגלה כקוסמטיקאי שיעשה לעור שלהם קסמים.
הפרק נפתח בצורה מעוררת דאגה: אף אחד מהדיירים לא ממש ידע מה זה "הקוסם מארץ עוץ". "מישהו ראה?", תהה מוגרבי בתמימות הכלבלבית שלו, מנסה להבין אם לגלם את טוטו כהאסקי סיבירי או כפודל טוי. מסתבר שהאנשים שנכנסו השנה לבית הכי מצולם במדינה היו הרבה פחות בקטע של ספרים בילדותם. מי היה מאמין.
מכירים את הספר של ליימן פרנק באום או לא, אפשר לומר שהליהוקים של הדיירים היו ברובם בול בפוני: תרצה החביבה ושוחרת השלום - קלאסית לתפקיד דורותי; מוגרבי, שבדרך כלל מתפקד ככלבלב של איסקוב, לא יתקשה ליישם את הצייתנות הנדרשת מדמותו של טוטו; הבחירה באיסקוב כאיש הפח כמובן מקבלת משמעות כפולה, שמחברת בין ההימנעות שלו מלהרגיש ובין היחס שהוא מעניק לנשים בבית (שיעול פח שיעול); ואיך לא - תמונת הראי שלו, יובל, שקיבל את תפקיד האריה חסר האומץ.
יובל הצליח לרגש במונולוג חשוף על חוסר הביטחון שמלווה אותו גם בחיים האישיים - בין אם במעבר מלגור אצל ההורים או בניסיון לפתוח עסק. במקום אומץ, יובל צריך להבין שבדיוק מונולוגים כאלה הם אלה שמדגימים את הכוח האמיתי: להיות גבר חשוף ופגיע, בעולם שמלא בארז איסקובים שבטוחים שהם הרבה דברים שהם לא.
הליהוק של מאי ושני לתפקיד המכשפות הטובה והרעה (בהתאמה) הוא לא רק מדויק, אלא גם עונש משעשע לשתי דיירות שמיצו אחת את השנייה ברמה של "אחותי, בבקשה תנשמי יותר בשקט". ויוכי? מודה שפחות התחברתי לליהוק כדחליל חסר המוח - בעיקר כשבהשוואה לשאר הדיירים בבית, היא איפשהו בין ישעיהו לייבוביץ' לעדה יונת. אבל כמי שנכנסה לבית "האח הגדול" רק לא מזמן וכבר נראית יותר תשושה מחייל מילואים בעזה, היא לפחות קיבלה תפקיד שדורש ממנה בעיקר סטטיות. או כמו שהיא היטיבה לתאר בעצמה: "מה יש לעשות בבית הזה? לריב או לעשן".
שני ומאי נאלצו לחלק מתנות רעות וטובות לדיירי הבית - אבל בהיפוך תפקידים. שני, שאם רק הייתה יכולה לבקש משהו מהקוסם הייתה צריכה לבקש עצם קטנה בלשון שתמנע ממנה ליפול בכל מלכודת ש"האח הגדול" מציב בפניה, הודתה בפני כולם שהייתה שמחה לתת את כל המתנות הטובות ליובל (ככה זה כשאוהבים). בסוף יצא שהיא זרקה מכתב מהבית לאיסקוב, ש"הודה" לה במבט מזלזל ובתחושת מגיע-לי תמידית. ובאמת - כמה מרגש כבר יכול להיות מכתב מהבית לאדם שכל היום מזכיר לעצמו כמה הוא אוהב את עצמו.
מאי, לעומתה, קיבלה את הכוח לשנות את סידורי השינה ובחרה - באופן אסטרטגי לגמרי - להפריד בין שני ויובל. מהלך שעוד יהיו לו השלכות בהמשך.
תחפושות מושקעות בצד, הפרק הזה נתן הצצה קצת מטרידה לתפקיד שמאי ממלאת כאישה היחידה בחבורת איסקוב. השיטה ידועה: מחמאה נוסח "חולה על הילדה הזאת" מתחלפת בעלבון מסוג "אין לך מושג מהחיים שלך, את או תמימה או טיפשה". איסקוב חי על אנשים כמו מאי - כאלה שאין להם דבר חשוב יותר מאהבה ואישור מהסביבה (היא אפילו ניסתה לבנות חברות עם מאור!). מאי רק מחפשת דמות דומיננטית עם ביטחון - בדיוק מה שחסר לה. חבל שהיא לא מבינה שכל תפקידה בקבוצה השלטת הוא להיות האישה שלא מתמרדת מול איסקוב. כי ברגע שזה קורה - את מסומנת, והדרך לתארים כמו "או"מניקית" ו"מבולבלת" סלולה. שתשאל את תרצה.
ומי שחיכה לעדכונים בגזרת שירז וחן (כלומר, אף אחד) - אפשר לדווח שהליהוק שלהם כקופים המעופפים יצר את הקרבה והמתח המיני הגדולים ביותר שהיו ביניהם עד היום. המשימה המשותפת - לספור קפיצות על טרמפולינה - אפילו ייצרה ביניהם שיח מקרב. ואף מילה על זה ששירז זורקת כוסות זכוכית לפח במקום לשטוף אותן. גם לי יש גבולות.