בשבועות האחרונים לא היה ערוץ בעברית שוויתר על ההזדמנות להקדיש פרויקטים נרחבים במלאות 20 שנה להתנתקות. המיתוסים והנרטיבים שנקשרו באירוע - בוודאי בשנים האחרונות עם עליית ערוץ 14 ו-I24 - גרמו לו להיראות בפרספקטיבה היסטורית כשנוי במחלוקת, שרירותי והזוי. אחרים הלכו את הצעד הנוסף וחיברו, בין ישירות או ברמז, בינו לבין מחדל 7 באוקטובר, טוענים בתוקף שאילו רק היישובים הישראלים היו נותרים על כנם - הטבח היה נמנע.
לא יעזרו העובדות וההסברים כשהנרטיב של התיישבות בעזה חזק כל כך. לא משנה שמדובר היה ב-8,000 מתיישבים בסך הכל, שהעסיקו פלוגות שלמות של צה"ל, שהתמודדו באופן יומיומי עם ירי צלפים, ניסיונות חדירה ומטעני צד, עם ילדים שנוסעים בשיירות משוריינות לבתי הספר, עם חיילים שחיפשו את שאריות חבריהם בידיים חשופות בחולות ציר פילדלפי, עם פצמ"רים וטילים שנורו לעבר היישובים ועם כמות הרוגים שלא ניתן היה לשאת. כל זה כמובן לא מקרי, שהרי איך נצדיק מלחמה ללא כל היגיון או מטרה ריאלית, עם מחירים איומים בחיי חטופים, חיילים, בכלכלה, במצבה הבינלאומי והפנים-חברתי של ישראל - אם לא בעזרת ההוכחה שאם רק נשוב להתיישב בעזה, נחזיר עטרה ליושנה.
"התנתקות", הדרמה החדשה של כאן 11, משחקת על הסנטימנט הזה כבר בתחילתה. הפתיח נראה כאילו נלקח מ"בית קטן בערבה": יישובים שלווים על רקע ים כחול ופסטורלי, שדות מוריקים, ילדים משחקים בגינת השעשועים, טרקטורים יוצאים לעבודת האדמה, רוכב בודד על סוס דוהר אל האופק בחוף הים. הכל מצייר גן עדן, עד לרגעי הסיום, אז המסך מתפצל ומציג בצדו השני את ההריסות שאחרי הפינוי. חוה דיבון ("סרוגים") ורם לנדס, יוצרי הסדרה, לא בחרו בתיעודים האלה במקרה. בעצם מסגור גוש קטיף בדרך הזו, הם בחרו בקו שמביט על המהלך לפינויו כהזיה שרירותית שמנותקת מכל היגיון.
במוקד עלילת הסדרה עומד שילה מאז"ה (עמוס תמם), קצין מוערך במטכ"ל ובן הציונות הדתית שמגיע מתוך ההתיישבות, שם גרה גם אחותו ובנו. הוא נקרא לקריה לישיבה, שבה נחשפת בפניו החלטת הממשלה לפנות את גוש קטיף, והוא מתבקש להיות מי שיוביל את הפינוי בשל מה שמוגדר כ"היכרות שלו עם ציבור המתיישבים". הקצונה הבכירה מבטיחה לו כפרס את הקידום שנמנע ממנו במשך שנים (תוך כדי רמז עבה שהמניעה נבעה מתמיכתו בהתיישבות) אם יעמוד במשימה, אבל מאז"ה רואה בה שליחות דווקא כדי למנוע מאחרים לפקד עליה ולהוביל למצב של מלחמת אחים.
מאז"ה משמש עבור הסדרה ככלי כפול. בתור התחלה בקונפליקט של איש הציונות הדתית, שרואה בשירות בצה"ל חלק מגאולת הארץ ונדרש להיקרע בין נאמנותו לערכיו ולגוף שאותו הוא משרת. החלק השני הוא הקרע הפנימי מול המעגלים הקרובים אליו: בנו לביא (עידו אליאלי) שנקרע בין האהבה לאביו להתנגדותו למהלך, אשתו נעמה (דינה סנדרסון) שמשלמת מחירים חברתיים על בחירתו של בן זוגה, אחותו עידית (שני קליין) תושבת הגוש וכך הלאה.
זו משיכת מכחול גסה מדי, בעיקר מפני שהסדרה נמנעת כמעט לחלוטין מלהכניס קונטקסט למהלך. מי שיצפה בה ולא היה בזמן אמת בתקופת ההתיישבות בעזה, עלול באמת לחשוב שמדובר במעשה טירוף חסר פשר. מלבד תיעוד בודד וקצרצר של פצמ"ר שנורה לעבר היישוב ואזכור מילולי אגבי של מטענים, "התנתקות" מתארת את המהלך לפינוי גוש קטיף כהוראה מגבוה שיש לבצע, אפילו שאינה הגיונית בעליל. אין מחבלים, אין פצמ"רים, כמעט ואין בטונדות או חיילים במדים. רק שלווה, מטעים מלאים כל טוב ואנשים טובים, שנדרשים יום אחד לקום ולעזוב את ביתם.
מחפשים המלצות או רוצים להמליץ על סדרות חדשות? רוצים סתם לדבר על טלוויזיה? הצטרפו לקבוצה שלנו בפייסבוק, שידור חופר
מה לראות החודש בטלוויזיה: כל הסדרות השוות שעולות בקרוב
קשה מאוד לברוח מהמחשבה שיש כאן גם ניסיון להצדיק, אפילו אם לא במודע, את המתרחש כיום. אחת מדמויות המשנה בסדרה היא פעילה של "שלום עכשיו", שמגיעה להפגין בסביבת אחד היישובים. הפמליה שאלה היא משתייכת מורכבת מכעשרה אנשים שקוראים בקריאות חלושות "די לכיבוש", כאילו אינם מאמינים לעצמם ובאו לצאת ידי חובתם בעצם המעשה. לא מובן מה הקשר בין היופי הזה לבין כיבוש ומה רוצים המנותקים האלה. זה קורה גם בסצנת חתונה, כשאביו של מאז"ה המשמש כרב באירוע, מסביר לנוכחים כי הדרך לגמול לאויבים המבקשים לעקור אותנו מאדמתנו, היא "לבנות עוד בית, להקים עוד משפחה, לנטוע עוד עץ".
הגסות הזאת ניכרת גם בדמויות עצמן, כולן צפויות מאוד ומשמשות הרבה יותר ככלי עלילתי מאשר כאנשים שאנחנו אמורים להיקשר אליהם רגשית. כך זה עם אבינועם ברנר (אוהד קנולר), אף הוא קצין במטכ"ל, אבל תומך ההתנתקות ומי שהסדרה מציירת כ"מפנה יישובים בשביל הכיף". הקונפליקט בינו לבין מאז"ה צפוי וקלישאתי: הראשון רואה בהתנתקות משימה שיש לבצע ללא מעורבות רגשית, בעוד יריבו עומד על כך שמדובר בחיי אדם שחייבים לכבד. כך זה גם עם המטכ"ל, שמצויר כאוסף מנותק של שונאי מתיישבים או עם אביו של מאז"ה, שבסך הכל מחפש אהבה בין אדם לאחיו ואינו מסוגל להבין את הרשע שהוביל למהלך ההתנתקות.
"התנתקות" בוחרת במודע להתייחס למהלך כאל אסון של קהילה, ולא כבחירה בעלת הקשרים רחבים גדולים הרבה יותר של מדינה. על אף המניפוליטיביות, אין בבחירה הזאת בעיה בפני עצמה. היא הופכת לבעיה כשהקהילה עצמה היא אוסף רנדומלי של פרצופים, שתפקידם לייצג "צבעים" שונים של התמודדות: אמונה עיוורת בכך שהמהלך לא יתבצע בסופו של דבר, תמיכה במאבק בלתי אלים מול מאבק אלים, זוגיות על רקע ההתנתקות. כל אלה היו אמורים להעשיר ולהעמיק את הדילמה של הגיבור הראשי, להוסיף צבעי אפור בתוך השחור והלבן, אבל הם מוצגים בדרך כל כך שטחית עד שהיו יכולים להיות מבזק או כתובית.
אם כל הבעיות האלה לא הספיקו, גם הטיימינג של "התנתקות" לא עושה איתה חסד. כן, אמנם מלאו שני עשורים להתנתקות, אבל כמות העיסוק בתאריך הזה ספציפית ובהתנתקות בכלל בשנתיים האחרונות - הפכה כל עיבוד עלילתי לאתגר משמעותי מאוד. "התנתקות" הייתה יכולה להשתמש בקו השבר הזה כמבוא למתרחש כיום בחברה הישראלית. במקום זאת היא החליטה לדבוק בנרטיב מגמתי וממוחזר, והתוצאה צפויה ובינונית בהתאם.
הסדרה "התנתקות" משודרת בימי שני ורביעי בכאן 11 אחרי החדשות.