עונות מאז שנכנסה לחיינו (לא כולל ספיישלים ועונות VIP למיניהן), ו"מאסטר שף" היא עדיין חלק משמעותי בלוח השידורים של קשת 12 — בפני עצמו זה לא דבר של מה בכך. אבל ממש כמו כל מסעדה שרצה כל כך הרבה שנים עם אותו התפריט, גם כאן מנסים הבעלים ליצור אצל הסועדים — או הצופים, במקרה שלנו — את התחושה של ריענון גם כשהמנות הן בדיוק אותן מנות. אז במקום לעצב תפריט חדש, קיבלנו הפעם רכיב חדש שיתווסף לכל המנות, והוא פטריוטיזם.
הכוונה היא לא למה שמוצג בקרקס של ינון מגל בערוץ 14: על סמך פרק הבכורה, "מאסטר שף" מכוונת לפטריוטיות מהסוג של פעם - אהבת הארץ במובן החקלאי. בקליפ הפתיחה מלא הפאתוס, שופטי התוכנית חיים, אייל, אהרוני ורותי (כבר מזמן אין צורך בשם המלא), מצולמים בין נופיה המוריקים של ארץ ישראל, נוגעים באדמה הטובה שלנו ומתפייטים על המדינה הכי יפה בעולם. היה חסר שם רק את אריק שרון עם כבשה על כתפיו כדי להפוך את זה לתשדיר בחירות של מפלגת "מס - מאסטר שף".
אם מצליחים לנטרל את הציניות — לא עניין פשוט כשחיים כהן מצטט את "החיטה צומחת שוב" ומשפטים כמו "האדמה המתוקה שלנו חוזרת להיטיב עם יושביה" נזרקים לאוויר כלאחר יד — אפשר להאמין לכל אחד משופטי התוכנית שהם באמת אוהבים את המדינה שלנו. הרי הצופים של התוכנית הם הקהל שיפקוד את המסעדות שלהם, והחקלאים, הרפתנים והחלבנים הישראלים הם אלה שמספקים להם סחורה. כשברחבי העולם האנטי-ישראליות רק הולכת וגוברת, גם סיפורי הצלחה בינלאומיים כמו אייל שני מתקשים להחזיק מסעדות מעבר לים — כך שההתכנסות פנימה מרגישה כמעט מתבקשת.
אהבת הארץ מלווה גם את האודישנים, שהפעם קיבלו טוויסט קל: המתמודדים צוותו לראש-בראש בהתאם למרכיבים שבחרו עבורם השפים. כך למשל, אם אייל שני בחר שדבש וכרוב יהיו מרכיבים צמודים (בדמיוני אני כבר טועם פיתת כרוב בדבש ב-50 שקלים), שני המתמודדים שבחרו בכרוב ובדבש יתחרו זה מול זה באודישן עיוור, כאשר רק אחד או אחת יגיעו לאודישן נוסף מול השופטים.
כבכל עונה של "מאסטר שף", כל מה שהוזכר עד עכשיו הם רק המרכיבים שאמורים להחמיא למנה העיקרית — והיא המתמודדים. בדרך כלל מדובר בפסיפס אקלקטי של החברה הישראלית, שבניגוד לריאליטי אחר לא מסתכם רק ביפים ויפות עד גיל 30 שבאו להתפרסם. אלמנט מיותר במיוחד שמשום מה נשאר בתוכנית הוא החלק שבו השופטים מנסים לנחש מי עומד להיכנס אליהם על סמך המנה — "זה יהיה הייטקיסט בן 35, עם תחביב של איסוף מחזיקי מפתחות ישנים". לא ברור מי חשב שאנחנו רוצים להתרשם מהליאור סושרד הפנימי של השופטים, אבל שוב זה הרגיש מאולץ, לא אותנטי ומאוד לוחץ.
בתוכנית אתמול פגשנו את ניצן, בת 30 ממושב רינתיה, שסיפרה בגאווה שהיא אמביציוזית ותחרותית בטירוף (לא במקרה כבר בכיתה ב' הפכה ליו"ר ועד התלמידים). היא בחרה בקולורבי והכינה ממנו גרטן נהדר שהתלווה לבשר טלה שנכפה עליה בזכות יריבתה לאודישן, תמר צאיג ממושב יראון, שהכינה מנה יפהפייה ובה הקולורבי זכה לארבעה שימושים שונים (כולל עלי גפן מעלי קולורבי, שעשו חשק לנסות בבית). למרבה הצער, למרות שלא עברה את האודישן בקרב צמוד, צאיג הלכה לעולמה מאז צילומי התוכנית — כפי שגילינו עם כתוביות הסיום. גם מישל, מעצבת ריסים שעלתה מאוקראינה וסיפרה שהיא מעריצה מושבעת של "מאסטר שף" (אוקראינה), נראית כמו מתמודדת מסקרנת במיוחד שמצליחה להפוך כל מנה לגינת פרחים צבעונית.
אי אפשר לדבר על פרק הבכורה של "מאסטר שף" מבלי להתייחס למה שלא היה בו (בינתיים, למרות שאני משוכנע שזה עוד יגיע): התייחסות ישירה למלחמה שנמשכת כבר 690 יום ולחטופים שעדיין נמצאים בעזה. לא רק שקליפ הפתיחה לא מתייחס לכך באופן ישיר — אפילו המתמודדים בפרק הבכורה לא נגעו בכך בסיפורים האישיים, וחדי-העין שמו לב שגם סיכות החטופים לא הופיעו על דש בגדי השופטים. כל מי שעוקב אחריהם ברשתות יודע שהם דווקא מתבטאים לא פעם למען המאבק של המשפחות, כך שניתן להניח שמדובר בהחלטה הפקתית — אולי נאיבית — שעד מועד השידור המצב בארץ כבר יהיה טוב יותר. ועם כזאת כמות של אופטימיות, ובמציאות טלוויזיונית שמלאה בחדשות או בריבים העקרים של "האח הגדול", אפשר לומר ש"מאסטר שף", גם כשהיא צפויה יותר מטוסט עם גבינה צהובה, היא עדיין ריאליטי ישראלי מנחם במיטבו.