פסטיבל ונציה יוצא לדרכו היום (רביעי) על רקע מחאה אנטי ישראלית עזה. לפני מספר ימים חתמו יותר מ-1,500 קולנוענים על מכתב הקורא למנהלי הפסטיבל לנקוט עמדה חד-משמעית נגד ישראל "והטיהור האתני ברחבי פלסטין שמבוצע בידי הממשלה והצבא", כלשון המכתב, ובמכתב נוסף אף דרשו לבטל את הזמנתם לאירוע של גל גדות ושל השחקן ג'רארד באטלר ("300"), המככב לצידה בסרט "בידו של דנטה" של ג'וליאן שנאבל, שיוקרן בפסטיבל בבכורה בינלאומית. זאת, טוענים החותמים, בשל תמיכתם הפומבית של השניים בישראל. הפסטיבל לא הגיב לדרישה זו, אך באיטליה מדווחים כי השניים מראש בחרו שלא לצעוד על השטיח האדום, ומעולם לא אישרו את הגעתם לוונציה, ללא קשר לפנייה.
בצל המחאה ועל אף שגדות לא תגיע, ישנה נציגות ישראלית מצומצמת יחסית בפסטיבל: חגי לוי יגיע להציג מחוץ לתחרות את המיני-סדרה החדשה שלו "אתי", קו-פרודוקציה צרפתית-גרמנית-הולנדית המספרת על אתי הילסום; ובמסגרת תכניית הפסטיבל יתקיים גם אירוע פיצ'ינג של החממה הבינלאומית של סם שפיגל.
לצד אלה, ישנה רק נציגה ישראלית אחת בתחרות בוונציה: פרויקט ישראלי שנקרא "אדי ואני", הפקת אנימציה אינטראקטיבית במציאות מדומה, שתתחרה בקטגורייה האימרסיבית המיועדת ליצירות ניו מדיה. את הפרויקט ביימה מאיה שקל בת ה-32 מתל אביב, במאית ויוצרת בתחום ה-XR (מציאות מורחבת). היא גם חתומה על התסריט לצד ניתאי דגן ואת האנימציה הוביל לירון טופז, ראש מחלקת האנימציה בדרימוורקס. זוהי קופרודוקציה ישראלית-גרמנית-צרפתית. הסרט עוסק במפגש בין ילד חירש בשם רון, בן שמונה, למפלצת חביבה שעוזרת לו להתגבר על הפחד, על רקע חששו של רון מטיול הקמפינג הראשון שלו. הפרוייקט מזמין את המשתתפים להכיר כמה מילים בסיסיות בשפת הסימנים על ידי טכנולוגיית מעקב ידיים ב-VR. המיזם נתמך בין השאר על ידי מטא, יוניטי וקרנות מישראל ומאירופה.
השאלה איך פרויקט שלה התקבל לפסטיבל בתקופה שבה מחרימים המון אנשי תרבות ואמנים ישראלים בעולם, מחזירה את שקל לנקודת ההתחלה לפני כשלוש שנים. "בפרוייקט הזה אני עובדת עם שותפים בגרמניה ובצרפת עוד לפני המלחמה. בעצם הכל התחיל בסוף 2022 ולאורך כל 2023 עברתי בין פסטיבלים. התחלתי בפסטיבל "New Images" שהוא בעיקר ל-XR. בהמשך לזה התקבלנו לאירוע פיצ'ינג בפסטיבל הסרטים טרייבקה בניו יורק ובהמשך לזה הגענו לאירוע פיצ'ינג בוונציה. זה שהייתי פיזית בפסטיבלים והכרתי את כל האנשים מהקהילה של ה-XR והתעשייה הזאת - מאוד עזר לי לשמר את זה גם אחרי 7 באוקטובר. היה לי ממש חשוב שיכירו את מאיה שקל היוצרת ולא את מאיה שקל הישראלית, ולא כי אני לא גאה להיות מישראל גם אם בימים אלה זה מורכב, אלא היה חשוב לי שיכירו אותי קודם כל כבן אדם ויוצרת. השותפים שלי מגרמניה וצרפת לא נטשו אחרי 7 באוקטובר אבל היו לנו שיחות מאוד מורכבות על המצב. בהתחלה היו יותר אמפתיים וכתבו לי בדאגה - ובהמשך ניסו לברר גם מה האג'נדה שלי".
נתקלת עד כה, בביקוריך בפסטיבלים קודמים בעולם ובהתקבלותך לתחרות לפסטיבל ונציה, במחאה אנטי ישראלית כלפיך אישית?
"בחרם לא נתקלתי. יכול להיות שלא התקבלתי לדברים לאורך הדרך בגל זה אבל אין לי דרך לדעת. בחרתי ללכת קדימה".
יצא להנהלת פסטיבל ונציה מכתב מחאה קולנוענים האיטלקיים פרו פלסטינים. איך לא ספגת מחאה?
"נראה לי שהם לא ראו שיש פרוייקט ישראלי אחד בתחרות. נראה לי שהם דילגו על קטגוריית Immersive. זה לטובה ולרעה, כי הייתי רוצה שהקטגוריה הזאת תהיה הרבה יותר גדולה".
האם מחשש להיתקל בהפגנות פרו פלסטיניות נגדך בפסטיבל ונציה, את שוקלת לשנות את שמך ממאיה שקל - למאיה דולר, מאיה אירו או מאיה ביטקוין?
צוחקת. "רעיון מעולה. ברור שאני מפחדת מהפגנות. חשוב לי להגיד שאני עובדת עם חברת הפצה בצרפת, קיימתי איתם שיחה על זה ואמרתי להם, בסופו של דבר אני ישראלית והפרוייקט מומן על ידי קרנות ישראליות ואין לי איך לברוח מזה. אני כן מעוניינת לדבר עם מי שרוצה לשמוע את הדעות שלי. יש לזה קשר לנושא שבו בדיוק דן הפרוייקט 'אדי ואני' - להקשיב לאחר ולקבל את האחר. אני מקווה שיצליחו לראות את המקצועיות של הפרוייקט ואני באה לחגוג ולהנות את הקבלה, ואם יווצרו קשרים נוספים אני אהיה מאושרת מזה".
"אדי ואני" נולד בעקבות העובדה שאחייניתה של מאיה, תמר בת ה-12, היא לקויית שמיעה. "היא נולדה חירשת. יש לה שתל אז היא שומעת ומדברת. היא לא מתקשרת בשפת הסימנים ביום-יום שלה אבל היא הסתקרנה ולמדה. בהשראתה נחשפתי לעולם הזה וגיליתי קצת על שפת הסימנים", אומרת מאיה.
"התברר לי שזאת שפה מאוד עשירה, שמשתנה ממדינה למדינה כי היא מבוססת על תרבות, ושהדרכים ללמוד את שפת הסימנים די מוגבלות. זה יכול להיות דרך היוטיוב, שזה חד כיווני ופאסיבי באיזשהו מקום, אתה לא מקבל פידבק על איך היית או בשיעורים פרטיים. בזמנו, כשהייתי קצת אחרי סיום הלימודים, אמרתי לאחייניתי כשיום אחד ה-VR יהיה מספיק טוב ויהיה זיהוי ידיים אני אמציא בשבילך ובשביל כולם אפליקציה ללימוד שפת הסימנים. עם הזמן הבנתי שפחות מעניין אותי ליצור אפליקציה ויותר מעניין אותי ליצור איזושהי חווייה שחושפת אותנו למישהו אחר וגורמת לנו לשהות איתו ולתקשר איתו ולמצוא דרכים להתגבר על פערי התקשורת. לומדים שפת הסימנים בחווייה אבל זה לא הדגש. הדגש הוא קבלת האחר. כשפנינו לכל מיני עמותות וארגונים בארץ הבנו שהרבה פעמים הבעיה היא לאו דווקא חוסר בשפה משותפת אלא יותר שהרבה פעמים ילדים נמנעים לדבר עם ילד שיש לו מכשיר שמיעה או שתל או שלא יודעים איך. היה לנו יותר חשוב לעסוק באיך אנחנו לא מפחדים ממי ששונה מאיתנו ולומדים להיות סבלניים כלפיו", היא אומרת.
הסרט - או חוויה, בהגדרתו הרשמית - הוא למעשה הכלאה בין סרט אנימציה קלאסי בן 25 דקות - למשחק. העלילה מספרת על רון, ילד חירש בן שמונה שמפחד מטיול הקמפינג הראשון שלו. אמא שלו, שמדובבת על ידי אניה בוקשטיין, מספרת לו סיפור לפני השינה על מפלצת חביבה שתשמור עליו, סוג של חבר דמיוני, בקול וגם בשפת הסימנים, כי החוויה נגישה לחלוטין. רון הולך לישון, קם בסיוט שלו ביער ופוגש בפעם הראשונה אותנו, כלומר את המשתמש ששם את משקפי המציאות המדומה - שמגלם את המפלצת. המשתמש, למרות שאינו יודע את שפת הסימנים ושהדמות של רון לא שומעת, צריך לתקשר עם רון. השנייפ יוצאים איתו למסע במהלכו הם לומדים לתקשר גם בכמה מילים בשפת הסימנים וגם באינטרקציות כלליות, בונים מדורה יחד, זורקים אבנים בנהר ועוזרים אחד לשני.
מי קהלי היעד: גיימרים או לא גיימרים? לקויי שמיעה או אנשים ללא ליקוי שמיעה? מי שיותר מחפש את המשחק או יותר מתעניין בלמידה של שפת הסימנים והמסרים של קבלת האחר?
"בשלב מוקדם הבנו שהרעיון הוא יותר סביב קבלת האחר וקהל היעד שלנו הוא לאו דווקא החירשים אלא השומעים והסביבה של החירשים, לפתח אצל כולנו מיומנויות תקשורת. לכן, על אף שהאפליקציה לגמרי נגישה, ומי שחירש יכול לחוות אותה, קהל היעד הוא דווקא שומעים מגיל 10 ומעלה. זו חוויה לכל המשפחה. אני רוצה להגיע למוזיאונים ולבתי ספר. אנשים שיש להם את המשקפיים בבית הם בעיקר גיימרים שרוצים יותר לקנות בחנות האפליקציות חוויות שכל הזמן הולכות ומתפתחות, הם יכולים להיות במשחקים של שש שעות, למות ולחזור לחיים - הם ירצו את זה יותר מאשר את החוויה הזאת שהיא בסוף חד פעמית והעלילה נשארת תמיד אותו דבר".
"זה היה קשה", מוסיפה מאיה, "כי אני בעצם פונה גם לקהל אמנותי וקולנועי של פסטיבלים, גם לקהל של גיימרים שהם אלה שיש להם את המשקפיים בבית, גם לנוער ובתי ספר שמגיעים למוזיאונים ואולי משתמשים בפעם הראשונה במשקפיים האלה. זה אומר שצריך כל הזמן לג'נגל, איך לקהל הזה לא יהיה קל מדי ואיך לקהל ההוא לא יהיה קשה מדי. הפתרון שלנו היה לעשות כל הזמן יוזר טסט".
את האנימציה של הפרוייקט הוביל לירון טופז, ראש מחלקת האנימציה בדרימוורקס, מהישראלים המצליחים ביותר בקולנוע בהוליווד. "אנימציה זה עסק מאוד יקר. הגענו למסקנה, שהיא אולי פחות חסכונית, שאנחנו רוצים ללכת על האנימציה הקלאסית והייחודית. בזכות הקו-פרודוקציות והתקציב שקיבלנו יכולנו לאפשר לעצמנו את זה. אבנר גלר עבד איתנו בתחילת הדרך על העיצוב הראשוני של הדמויות והסביבה בדו-מימד והוא הכיר לנו את לירון טופז, שהוא האנימטור המוביל של הפרוייקט. כשיצאנו לדרך עם לירון זה היה אתגר די גדול לעבוד על משחק ולהבין איך מפרקים את החוויה הזאת. זה סרט האנימציה האינטרקטיבי הראשון שאני עושה. יש הרבה אנימטורים מאוד מוכשרים ויש הרבה מעצבי משחקים מאוד מוכשרים, אבל למצוא את האנשים שיודעים לעשות גם וגם זה יותר מאתגר, וכאן בחרנו ללכת עם מי שאנחנו יודעים שהוא האנימטור הכי טוב, לירון טופז, וביחד ללמוד את הדרך איך ליצור אנימציה שהיא גם משחק. זה היה חלק מהאתגר. ידעתי שאני חייבת מישהו שיודע בדיוק מה הוא עושה, שהוא פרפקציוניסט והעובדה שהוא דובר עברית היתה כמובן יתרון גדול. לקח זמן עד שהבנו איך לעבוד ביחד. למזלנו עבדנו גם עם מאור שרביט. יש חלקים של אנימציות ליניאריים, שפשוט רצים, ויש חלקים של אנימציות שהם משחקיים יותר".
הבמאית, היוצרת ומייסדת סטודיו מוש, מאיה שקל, נולדה לפני 32 שנים לאמא מעצבת גרפית ואבא בעל גלריה לאמנות ביפו. היא למדה בבית ספר לאמנויות בעיר תל אביב ואחר כך במגמת קולנוע בתלמה ילין. בהמשך למדה באוניברסיטת תל אביב במסלול למדיה דיגיטלית הנמצא תחת בית הספר לקולנוע ולימים שימשה שם כמרצה וגם באוניברסיטת רייכמן.
פרויקט הגמר שלה בלימודים נקרא TAZOO - פרויקט AR ׁ(מציאות רבודה) ששיחזר את גן החיות ההיסטורי של תל אביב שפעל במקום בו נמצא היום גן העיר הסמוך לביתה. "אני גרה ברחוב הדסה בתל אביב. תמיד כשאמרתי מאיפה אני, אמרו לי: את יודעת שהיה שם פעם גן חיות?", אומרת מאיה. "ביחד עם בן הזוג שלי הבנו שיש פה פוטנציאל לאפשר לדור הצעיר, שלא יודע שהיה פעם גן חיות במקום של גן העיר, ללמוד על העיר ולחבר בין הקהילה המבוגרת לקהילה הצעירה. פתחנו קבוצת פייסבוק ובצורה אורגנית לגמרי התאספו מעל 1500 אנשים שהתחילו לשתף בתמונות, סיפורים וקטעי וידאו ונהיינו מעין ארכיון. הפגשנו אותם, ראיינו אותם, ועיבדנו את הסיפורים לתשע תחנות מסביב לגינה. בכל תחנה לומדים על חיה מסויימת ותקופה מסויימת של העיר. בזמנו, כדי להסביר לאנשים מה זה, אמרנו שהאפליקציה מזכירה את פוקימון גו. סורקים שלט ואז תופיע מולך החיה עם סיפור, אנימציה, מוזיקה וקריינות. עיריית תל אביב השקיעו בפרוייקט בשלב די מוקדם שזה היה די מדהים כי היינו שני סטודנטים וזה היה הפרויקט הראשון שלנו".
איך התחברת אישית לדמות של רון, שמנסה להתגבר על הפחד שלו? איזה פחד או חרדה היה לך בילדותך שהיה מאתגר להתגבר עליו?
"זה אולי נשמע קצת מוזר וכללי, אבל היה לי את הפחד שאולי לא יבינו אותי. זה פחד שלדעתי יש להרבה אנשים, בין אם זה במדינה זרה או באופן כללי, שלא יבינו את מה שאני מנסה להגיד. אני חושבת שזה משהו שנמצא ברעיון של החוויה, גם אם הוא לא ממש בנרטיב".
לדמות שיצרת ב"אדי ואני" יש חבר דמיוני, המפלצת החביבה. לך היה חבר דמיוני בצעירותך?
"האמת שלא. היו לי הרבה בובות עם סיפורים דמיוניים אבל לא היה לי חבר דמיוני. ב'אדי ואני', ואני אעשה ספוילר, הרעיון הוא לנסות להבין איך דווקא המפלצת היא הדמות הראשית, שהולכת לפגוש עוד ילדים עם כל מיני מצוקות למיניהם".
מאיזה יצירות קיבלת השראה ב"אדי ואני"?
"אי.טי ומפלצות בע"מ היו הרפרנסים שחזרנו עליהם".
יש לך נאום זכייה בכיס אם את זוכה בונציה?
"לא. הלוואי, באמת הלוואי. זה יישמע צ'יזי, אבל מבחינתי הזכייה הייתה להתקבל לפסטיבל, כי זה הפסטיבל הכי יוקרתי לא רק בקולנוע אלא גם בקטגוריית ה-Immersive. הם מכבדים את הקטגוריה הזאת מאוד. אנחנו על השטיח האדום עם כל השמות הגדולים וזה ממש מרגש".
ומה החלומות הגדולים הבאים?
"אני מקווה שתהיה שנה מוצלחת של פסטיבלים. אני יכולה עכשיו לגלות שהתקבלנו לפסטיבל גאושיונג בטאיוואן שמוקדש לעולמות ה-XR. זה מגניב כי טאיוואן מקדמת מאוד את העולמות האלה. אז התקווה היא להתקבל לעוד פסטיבלים אבל גם ליצור אימפקט רחב יותר, לקחת את הפרויקט וליצור איתו השפעה יותר רחבה מ-25 דקות, לבנות ארגז כלים למורים שיאפשר שיח לפני ואחרי. בסטודיו שלי מוש, האמונה שלי סביב הטכנולוגיה הזאת, היא שבסוף אם אתה רוצה שאנשים ישימו את המשקפיים האלה על הראש, אתה צריך ליצור להם חוויה שהם לא חוו בשום דרך אחרת, בין אם זה קולנוע או משחק, בסוף זה צריך להיות ייחודי לפלטפורמה הזאת, הטכנולוגיה צריכה לשרת את התוכן ולא הפוך. אני גם מאוד מאמינה שלטכנולוגיה הזאת, בין אם זה XR או AR, יש יכולת להשפיע עלינו בעולם האמיתי ואני מקווה שאני אצליח להגיע לכמה שיותר אנשים ולגרום להם לפתח מיומנויות אישיות טיפה יותר מורכבות ולקבל את האחר, בטח במציאות שלנו פה בארץ וכמובן גם בעולם".