עשר(ת) העובדות: הסיפורים מאחורי העשיה והמורשת של "אי.טי: חבר מכוכב אחר"

ספילברג אמנם מעולם לא התיידד עם חייזרים, אבל "אי.טי: חבר מכוכב אחר" מבוסס על סיפורו האישי. הוא גדל במשפחה יהודית עם שלוש אחיות ועם אימא ואבא שהלכו והתרחקו, עד שנפרדו ושברו את לבו. כדי להתמודד עם הפרידה, הוא המציא לעצמו חבר דמיוני מכוכב אחר. "החוצן הזה היה האח שלא היה לי, והאבא שהרגשתי שכבר אין לי", אמר. בהמשך הדרך, החוצן הזה גם יהיה השראה לגיבור הלהיט הקלאסי.

"הפייבלמנים", סרטו האוטוביוגרפי באופן רשמי של ספילברג שיצא השנה, מתמקד בסיפור הגירושים של הוריו, כך שאפשר לראות בו מעין הקדמה ל"אי.טי: חבר מכוכב אחר".

השראה נוספת לסרט היה הבמאי הצרפתי פרנסואה טריפו, אחד מאליליו של ספילברג, שהופיע כשחקן ב"מפגשים מהסוג השלישי" שלו בשלהי שנות השבעים.

הקולנוען הוותיק הבחין עד כמה הבמאי הצעיר מיטיב לעבוד עם הילדים שהופיעו בתפקידי משנה והציע לו לביים סרט שיעמיד אותם במרכז - עצה שספילברג לקח בשתי ידיים.

ספילברג הקפיד להציג את הסרט מנקודת מבטם של ילדים, ועד סצינות הסיום גם השתדל להציג כמה שפחות מבוגרים, חוץ מאימו של הגיבור. כך, למשל, בסצינות המתרחשות בכיתה של אליוט, אנחנו לא רואים את המורה לביולוגיה. בסצינה שנחתכה מהסרט, אליוט נדרש להתייצב במשרדו של המנהל, אותו מגלם לא אחר מאשר הריסון פורד, אבל גם אותו אנחנו רואים רק מהגב. ספילברג החליט בסופו של דבר לחתוך את הקטע הזה, כי מה הטעם לשלב סצינה בכיכובו של שחקן כזה אם לא רואים את פניו

ספילברג היטיב לעבוד עם השחקנים הצעירים, כפי שיעשה לאחר מכן גם ב"אימפריית השמש", "פארק היורה" ו"אינטליגנציה מלאכותית", והשנה ב"הפייבלמנים". כדי לסחוט מהם תגובות אותנטיות ככל האפשר, הוא צילם את הסרט בסדר כרונולוגי ובלי חזרות. שחקניו התמימים האמינו כי אי.טי אמיתי, והבמאי לא אמר להם אחרת. אם זה אתי או מניפולטיבי תחליטו אתם, אבל קשה להתווכח על האפקטיביות של התוצאה.

בארצות הברית וברוב העולם "אי.טי: חבר מכוכב אחר" היה מותר לצפייה לכל הגילאים, אבל בסקנדינביה חשבו אחרת. בפינלנד הרף היה מגיל שמונה ומעלה, בנורבגיה מגיל 12 ומעלה ובשוודיה התירו את הצפייה רק לבני 11 ומעלה, בטענה ש"הסרט מציג מבוגרים כאויבים של ילדים, ומייצר אווירה מאיימת ומפחידה". ילדי שוודיה סירבו לקבל זאת והפגינו ברחובות עם שלטים כמו "הסירו את האיסור", "סרטי ילדים נועדו לילדים" ו"תנו לנו לראות את 'אי.טי'". לפי דיווחים שהתפרסמו בזמנו, הרבה עוללים פשוט העמידו פנים שהם מבוגרים יותר וכך נכנסו לקולנוע, ובכל מקרה הסרט שבר קופות במדינה.

אצלנו יצא הסרט באמצע דצמבר 1982, חצי שנה לאחר בכורתו בארצות הברית. אהרון דולב כתב אז ב"מעריב", בפטרונות שהיתה אופיינית למבקרים הישראלי בזמנו: "לא צריך להיתפס להיסטריה שאחזה באמריקה, כדי לחוות — בהנאה ילדותית — קסמי הרפתקה פנטסטית, חביבה ותמימה. צריך רק להניח לאשף־התורן של הוליווד, סטיבאן שפילברג (כך האיות במקור) להחזירך אל מחוזות הילדות האבודים. לכו לראות את החגיגה הקטנה שלו, ואל תשכחו לקחת את הילדים".

ואם כבר מדברים עלינו: בובה של אי.טי מככבת ב"אנו - מוזיאון העם היהודי" בתל אביב, ויש תיאוריה נפוצה לפי "אי.טי" הוא משל יהודי - Tablet אף בחר בו כסרט היהודי הגדול בכל הזמנים, לא פחות, וטען בין השאר כי הוא מציג סיפור של גלות יהודית ושל חרדה קיומית יהודית. לעומת זאת, כבר בזמן אמת התפרסם בניו יורק טיימס מכתב למערכת הטען כי אי.טי הוא בן דמותו של ישו והסרט כולו הוא משל נוצרי. אולפני יוניברסל עיצבו את הפוסטר המקורי שלו בהשראת "בריאת האדם" של מיכלאנג'לו, התלוי בקפלה הסיסטינית בוותיקן - מקום קצת פחות יהודי. ספילברג הגיב על כך בזמנו ואמר - "אני ילד יהודי טוב, ואימא שלי היא בעלים של מסעדה כשרה. מה אתם חושבים שהיא תגיד אם אגיד לה 'אימא, יצרתי משל נוצרי?".

מבקרת הקולנוע המיתולוגית פאולין קייל היללה את הסרט וכתבה כי אחת המעלות העיקריות שלו היא קולו של החוצן. לקול הזה אחראית בעיקר פט וולש, שחקנית אלמונית וכמעט נטולת קרדיטים, שקולה הצרוד נוצר כתוצאה מעישון בשרשרת. מי שאיתר אותה היה מעצב הסאונד של הסרט, בן בורט, שנתקל בה במקרה בחנות צילום.

ביומנים שהשאירה אחריה, וולש סיפרה כי תמיד שאפה להתפרסם - חלום שהתגשם בסופו של דבר בדרך שאף אחד לא היה יכול לחלום עליה.

ספילברג העניק הרבה קרדיט לצלם הסרט אלן דביאו, חברו משכבר הימים שעבד איתו עוד בסרטים הקצרים שלו. הבמאי הסביר כי בזכות השימוש של הצלם בתאורה, הספקטרום של החוצן התרחב מארבעים הבעות פנים לשמונים הבעות פנים.

ספילברג הוסיף גם כי בזכות הצלם, אי.טי לא נראה סתם עצוב, אלא "עצוב בצורה סקרנית" (או "סקרן בצורה עצובה", או איך שלא תבחרו לתרגם 'Curiously Sad', כדבריו של הבמאי במקור). ואם כבר מדברים על עצבות: היו לדביאו עוד כמה שיתופי פעולה עם ספילברג ועוד כמה שיאים בלעדיו, אבל הקריירה שלו החלה לדעוך בשנות התשעים, הסרט האחרון שצילם היה ב-2004 והוא הלך לעולמו לפני שלוש שנים מקורונה.

"אי.טי: חבר מכוכב אחר" הפך בזמנו לסרט המצליח בכל הזמנים, ומן הסתם גם לסרט הכי מצליח של ספילברג, עד שהגיע "פארק היורה" ב-1993 ולקח ממנו את שני התארים. ההבדל בין השניים: הבמאי לא חש זיקה מיוחדת ל"פארק היורה" או צורך להגן על המורשת שלו, ולא התנגד ליצור לו עוד ועוד המשכונים. לעומת זאת, הוא מסרב ליצור המשכון ל"אי.טי".

ספילברג עמד על סירובו גם בריאיון המקיף והמרתק שהעניק לאחרונה לסטיבן קולבר. המנחה האיץ בו ליצור את "אי.טי 2" ואמר כי המשכון שכזה יהיה מכונה להדפסת כסף. הבמאי השיב בתגובה שהסרט המקורי כל כך אהוב, שייתכן מאוד שאף אחד לא ירצה לראות את ההמשך שלו, ובכל מקרה הוא מעולם לא שקל ברצינות לביים פרק המשך שכזה.

ספילברג הוסיף גם ש"אי.טי" הוא "סרט די מושלם", והודה שהוא מסוגל לצפות בו שוב ושוב. האמת? גם אנחנו.