בניגוד ל"אח הגדול", שנותן לדיירים המודחים משהו כמו שלושים שניות עם לירון וגיא, איזה "קהל, תרימו ל…!" ויאללה, לכו הביתה או לסבב ראיונות אצל גיא לרר, אנחנו נתחיל הפעם עם צמד המודחים בהדחה הכפולה שהתקיימה אמש. ארז מוגרבי וחן, השניים שהיו יותר צמודים לארז איסקוב מהכובע ההפוך שלו, הודחו מהבית בזה אחר זה. לא רק זה - הצופים העדיפו להשאיר בבית שלושה דיירים חדשים על פניהם ונפטרו ממוגרבי, מי שבתחילת העונה סומן כפיינליסט ברור ואולי אפילו כמנצח. אי אפשר היה לפספס את הפרצוף של איסקוב, שאפילו ניגב דמעה.
ככה, בערב אחד בלבד, התפרקה חבורת הגברים השולטת והשתלטנית של הבית. ונשאלת השאלה: מה נותר מכוחו של איסקוב - אדם שכל הווייתו נובעת מהיכולת שלו להיות בעמדת הרוב? מעצם הפורמט, הדחות הן הקישור האמיתי היחיד של הדיירים בבית להלך הרוח של הצופים בחוץ. גם כשבני משפחה מבקרים בבית יותר מאשר שליחי וולט אצלי בדירה, המדד היחיד הן האצבעות. ואם עד כה היה ברור לחלוטין שאיסקוב וחבורתו רואים בעצמם את הפיינליסטים המובהקים של העונה - פתאום כל מגדל הקלפים הזה התמוטט. מה שמחזיר לוויכוח של איסקוב ושני מלפני מספר שבועות (או ימים, קשה לדעת) - האם אפשר להיות דומיננטי ולא הרוב? נדמה שהתשובה ניתנה אתמול על ידי הקהל בצורה נחרצת.
אדם עניו יותר ופחות יהיר היה רואה את זה כבר בהדחה של שלקה, הדיירת שהייתה מוכנה ליפול על חרב בשבילו והודחה מהבית עוד לפני העשירייה. כשהיא חזרה לבית השבוע כחלק ממשימת הסבלט, ניכר שהכעס על כך שלא קיבלה את כפתור הסייב עדיין יושב עליה. איסקוב כמו איסקוב - רגיל לתת לה איזה "שלוק שלוק" ו"אחותי הקטנה" ולהניח שזה ממלא את חלקו בקשר. אם רק היה יודע שימצא את עצמו כל כך מהר בלי שחקני כנף, ייתכן שהיה דווקא מפרגן לה בסייב. לא כדי להציל אותה - אלא כדי להציל את עצמו.
ההדחה של חן מפתיעה רק כי היא הוצגה לנו כראש בראש מול שירז - לא מהדיירות הכי עמוקות שנראו בבית "האח", ובעיקר מישהי ששווה לחשוב פעמיים אם לשתות או לאכול משהו שהגישה לך. חן, על אף החינניות הטבעית שלו, היה דייר לא מעניין במיוחד, שלא ידע לתרגם את סערת הרגשות שהוא נמצא בה למילים. היה לו נוח בתפקיד השולייה השלישית של איסקוב, גם בלי להיכנס ליותר מדי עימותים.
מוגרבי היה דייר מורכב בהרבה. על פניו היו בו תועפות של עממיות, הומור ולב רחב - אותם חומרים שהביאו לא מעט דיירים בעונות קודמות עד לניצחון. בפועל, הבית הוציא ממנו גם צדדים פחות יפים. נשים בצד את הדיבור המיזוגני והשוביניסטי (שכנראה הפך לסטנדרט בבית השנה - היי, אפילו תרצה ושני לא בדיוק מועמדות להרצות בנעמ"ת), העידוד של החרם השקט על שני ויובל הוא זה שחתם את הגולל על דמותו בעיני לא מעט צופים, ונתן תחושה שכל החיוך והתפילות הם בעיקר כלפי חוץ. יהיה מעניין לראות איך איסקוב - מי שרואה את עצמו כאריה הכי חזק בספארי - יתנהל עכשיו כשהוא מבין שהוא די לבד.
משימת הסבלט החיננית הביאה איתה גם את אחד הרגעים היפים ביותר בזוגיות של שני ויובל - דווקא באחד השבועות הקשים שלהם. מצד אחד, הילדים של שני נכנסו לבית, ולמרות הביקורת שהם נחשפים אליה בחוץ, הגיעו בלב פתוח לגמרי לפגוש את החבר החדש של אמא. כן, אפילו ההערה של הבן של שני על הגובה של יובל עברה כחיננית ומתוקה. לרגעים אפשר היה ממש לדמיין איך המשפחה המאוחדת שלהם תיראה. מאוחר יותר, בטוויסט שאף אחד לא צפה, משפחתו של יובל הציגה סוג של התנצלות על היחס לשני - כחלק מאספת הדיירים שאליה נכתבו תלונות מבני המשפחה.
האירוניה היא שדווקא כשהמשפחות שלהם התחילו להתרגל למערכת היחסים רווית הטלטלות שלהם, שני ויובל אולי כבר לא שם. נדמה שיש סיכוי שהדרישה של שני מיובל לא להתערב לה הייתה סטירת לחי אחת יותר מדי עבור מי שנמצא במסע לגילוי הביטחון העצמי שלו. דווקא שני, שיכולה למכור ביטחון עצמי בסטוקים לאנשים במחסור, צריכה בסך הכול קצת יותר חמלה עבור בן הזוג שלה, כדי לאפשר להם להשלים זה את זו - ואולי להפוך את הזוגיות שמדינה שלמה מחכה לנפילתה, לסיפור הצלחה כנגד כל הסיכויים.
והייתה גם הדחה שלא קרתה: העזיבה השרירותית של יוכי בעקבות הדירוג של שון הזכירה לנו שוב עד כמה היא דמות ריאליטי נהדרת - נטולת מעצורים, מוגזמת, מלאת חכמת רחוב ורגישות. אם מישהו מהדיירים ראוי לחזור לסיבוב נוסף בבית האח, זאת ללא ספק יוכי (רק שמישהו ינקה קודם).
ציטוטים נבחרים:
"תעשה איזה 'צאו לדרך!', תכבד" - מוגרבי מסתלבט עם גיא זוארץ על חשבון הג'וב הנוסף שלו, מבלי לדעת שהוא בעצמו יחזור בקרוב לדיי-ג'וב שלו.
"אהמ, אוקיי" - שני בתגובה נלהבת למחמאות מהמשפחה של יובל. ככה זה כשאת רגילה להתגונן: שוכחים איך להגיב לדברים טובים.
"איך רשום בספר החוקים? 'האח הגדול' יכול לשנות את החוקים כמה ואיך שהוא רוצה" - חן מפרשן את חוקי הבית. עתידות: בקרוב בכנסת ישראל.