יובל כל כך מפחד מהצל של עצמו. הוא צריך להודות לשני על מה שעשתה עבורו

קשה לנבא איך תיזכר העונה הנוכחית של "האח הגדול,. כאילו, כן - כבר עכשיו ברור שהיא תיזכר כסיפור הצלחה מבחינת רייטינג, כעונה בה הזוגיות של שני ויובל הייתה קו העלילה המרכזי כמעט מתחילתה, ושהמונולוג של שלקה ("מחוסלת", "חשכה עליי האדמה") יתברג גבוה לרשימת הרגעים האיקונים בתולדות התוכנית. אבל מה התימה שניקח מהעונה הזאת? נושא אחד בדומה ל"בובלילים נגד פרידמנים", ל"טבעונות או לא להיות" או ל"עונת החרם על טליה עובדיה", שנזכור מ"האח הגדול 2025" - זה ייקבע בעיקר בהתאם לזהות המנצח.

נכון לכתיבת שורות אלה, כל המוטיבים החוזרים בעלילות העונה לא מציגים את הדיירים באור חיובי במיוחד. נתחיל עם היחס לנשים. אפשר לקרוא לזה שוביניזם, אפשר להגיד "להחזיר עטרה ליושנה", אבל בסופו של דבר, הדיירים הבולטים ביותר העונה - איסקוב, מוגרבי, חן ובמידה רבה גם תרצה - מחזיקים בתפיסות עולם סקסיסטיות ומיושנות מאוד. הנושא עלה שוב ושוב סביב הפלירטוטים של איסקוב עם הדיירות בבית וההסברים שלו ללמה אף אחת מהן לא הייתה יכולה להיות בת זוגו מחוץ לבית. בסופו של דבר הכול חזר לאותה נקודה: איסקוב מפחד, חושש ואף בז לנשים שהשאיפות האישיות שלהן גדולות לפחות כמו שלו. מבחינתו, בת זוג אידיאלית היא מישהי ששמה את בן הזוג מעל הקריירה שלה.

השיחה הזאת חזרה אתמול ביתר שאת בסלון, כשקיבלנו את הסצנות האחרונות של מוגרבי וחן בבית - בדיון סלון על מהו "גבר אלפא". האם מדובר בגבר שכמו שטוען יוסי, דעתו בבית חייבת להתקבל ואם לא — הוא כועס מאוד (והרי הוא יודע, בתור מי שהעיד בגאווה שלא הרים צלחת בבית בארבעים שנות זוגיות)? או אולי בגרסה המרוככת יותר של יובל: גבר שמוביל את הבית שלו אבל עדיין נותן מקום לאישה שלו להשקיע בעצמה.

השיחה הזאת, שהרגישה כאילו נלקחה הישר משנות השמונים (ולא מהסדרה החביבה של שלום אסייג), עזרה למקם מחדש את הדיירים בהתאם לתפיסות עולמם. מצד אחד, תרצה - מועמדת כמעט ודאית לזכייה - שאמרה בגאווה שחבל שאנחנו לא נמצאים בעבר, בתקופה שבה נשים הקשיבו לגברים שלהן ונשארו יותר בבית, ליטרלי נחבאות אל הכלים. מצד שני, שני אדרי - הדיירת הכי שנויה במחלוקת העונה - שלא מהווה דוגמה למערכת יחסים בריאה בשום צורה, אבל כן מהווה מודל לחיקוי עבור נשים צעירות עם הפמיניזם הפרגמטי שלה. היא הסבירה לכל הדיירים שמבחינתה גבר לא צריך לדאוג לה: היא מפרנסת את עצמה, מתאמנת חמש פעמים בשבוע, ואין שום סיבה שתמתין לבן הזוג שלה בשעה חמש בערב עם סירים כשהוא חוזר מהעבודה.

ההצהרות האלה לא נאמרו בחלל ריק, כי לאחרונה - או מאז שהם שוב בסטטוס של "פרידה אבל לא באמת" - שני ויובל מנהלים את הקשר שלהם קרוב במיוחד לשאר הדיירים. יובל, שאחרי האינטרקציות הבלתי נגמרות עם אנשים מבחוץ התחיל להבין שמחוץ לבית הוא ממש לא דייר חלש החוסה בצילו של איסקוב אלא דווקא אחד הפופולריים, התחיל להרים את הקול שוב ושוב. לא רק בעימות הילדותי עם שון (שבאמת לא ברור איזה כוכב מוצאים בו), אלא בעיקר בעמדה הפרו-אקטיבית שלו בקשר עם שני.

בואו נגיד שאם כמות האימונים ששני עושה בשבוע תהיה הסיבה שהקשר שלהם לא יחזיק - הם כבר ניצחו. אבל האמת היא שהפערים ביניהם גדולים יותר מהמרחק בין היישוב ברקן לדימונה. הם תמיד יוכלו לזכור איך משכו זה את זו לאורך העונה: הוא עזר לה להציג צד רך ופגיע יותר (יחסית), והיא עזרה לו לצאת מהשבלול הגדול שהוא התחבא בתוכו. כי בניגוד למה שנכתב לא פעם, יובל - על אף היתרונות הברורים שלו - כל כך מפחד מהצל של עצמו, עד שהוא בקלות היה יכול להיבלע בתוך התפאורה ולהישאר שם עד הסוף או עד לאיזו הדחה אקראית.

ומה לגבי מי שבסוף כנראה באמת תצא מהעונה הזאת עם המיליון? קשה להגדיר את תרצה כהן - ואולי בגלל זה כל כך הרבה מתחברים אליה. כל אחד רואה בה משהו אחר. החיוביות, הרצון לראות באנשים את הטוב, האהבה הבלתי-מסויגת שלה למדינה ואפילו המבטא הסמי-צרפתי חסר ההיגיון - כל אלה תרמו לפופולריות שלה. אבל האמת היא שתרצה צריכה גם להתעורר. דווקא השבוע, אחרי שאחותה הדס הביאה את המסר הכי ברור מהבית והעמידה להדחה את איסקוב וחן, כי היא רואה (כמונו) שחבריה הקרובים ביותר עסוקים בלהקטין אותה, תרצה בחרה לעמוד מאחורי הגברים ולא מאחורי ההחלטה של אחותה. כולל איזה משפט מזלזל בסגנון "מוח מים זה משפחתי אצלכם" שנזרק לעברה על ידי איסקוב. מה אפשר להגיד - נקווה שעם מיליון שקלים בכיס ובלי צורך לעבוד, יהיה לה זמן לצפות בפרקים בחוץ ולקבל קצת פרספקטיבה.

ובסוף נפרדנו מיוסי בובליל - האיש שאם היו אומרים לנו ששכב על הספה בבית מאז העונה הראשונה, ורק עכשיו מישהו החליט לחבר אותו למיקרופון, היינו מאמינים. כנראה שהוא הרגיש שהסוף קרוב, כי אתמול היה בפוש של ניסיון לדחוף משפטים קליטים ("אל תשים גול לחרגול") רגע לפני שנעלם עד לריאליטי הבא. אין מה לומר: בובליל חזר ל"אח הגדול" כמעט עשרים שנה אחרי הסיבוב הקודם והוכיח שלא משנה מה קורה בעולם — הוא לא משתנה. הפעם לא הייתה לו קונטרה ראויה בדמות שפרה קורנפלד (פרידמן), אבל הוא כן הצליח להיכנס למוח של הדיירים, לזרוק אמירות פרובוקטיביות, ובכללי — לא להיות הזקן שמונח על קרחון ונשלח הרחק. בשורה התחתונה: אם לא התחברתם אליו בעבר, גם העונה הזאת לא שינתה את זה ולהיפך.

כבר הבנו שמהדיירים הנוכחיים בבית לא נקבל דיונים שחורגים משאלות כמו כמה חבילות סיגריות להזמין מהתקציב או מי מנצנץ בתורנות שטיפת הכלים. אבל מהאח הגדול עצמו אפשר היה לצפות להרבה יותר תבונה ורגישות, כן - במיוחד בימים כאלה. השיחה בין האח (רועי עוז פרבשטיין) לארז איסקוב בחדר האח, שבה נאמרו המשפטים "איבדת שני חברים קרובים היום" ו"הפרצוף שלהם כשהם הודחו היה קשה לי" - כל זה ביום שבו למדנו על החייל ה-900 שנפל מאז תחילת המלחמה ועל החזרת גופתו של החטוף עידן שתיוי - הייתה מופת של טעם רע וחוסר רגישות ששום תאורה צהובה לא תצליח לכפר עליהם.