"אתה אמור להילחם בהסתה, לא לחולל אותה". מה עצבן את ירון אברהם?

שש לפני המלחמה: שש בערב היא שעה שבה הציפיות של מי שצופה במשדרי האקטואליה אינן בשמיים.

אם נבחן את תכניות האקטואליה של 12, נגלה שמי שיקדים יזכה לראות את הפסאדה הממלכתית של עמליה דואק ועופר חדד (שהייתה יפה לחודשים הראשונים של המלחמה, אבל מתחילה לעצבן) מתחלפת לרקוויאם המהורהר של רפי רשף, נציג אלה שגנבו להם את המדינה - ומשם זה עובר לעודד בן עמי, שבדרך כלל לא מחדש יותר מדי - וממנו לתכנית חיסכון, שצמחה להיות המהדורה המוקדמת, בדרך כלל עם קרן מרציאנו.

מי שמכיר את השעות האלה, יודע שהפתעות צצות, אם בכלל, רק כשעמליה דואק נמצאת לבדה באולפן, ללא הפרטנר הקבוע להגשה, שכופה עליה איזון מעושה, או למשל כשיונה לייבזון מחליפה את רפי רשף, גיא פלג את עודד בן עמי - וכך הלאה.

אתמול לוהק אברהם ל"שש עם", המשבצת שאותה תופס בדרך כלל עודד בן עמי. כדרכו של המגיש הקבוע, גם אברהם פתח במונולוג בענייני דיומא, רק שזה לא היה עוד מונולוג אלא נאום של "אני מאשים" שכוון נגד שר המשפטים, יריב לוין. אדריכל המהפכה המשפטית והאיש שאיכשהו מצליח למשוך פחות אש, גם כאשר הוא נוהג בבריונות.

תכף נחזור לאברהם, שבניגוד לנועם הליכותיו, יצא ממנו זעם שאני לא מצליח לזכור משהו דומה לו אפילו במונולוגים שנועדו להביע ביקורת חריפה (כמו למשל אלה של דני קושמרו בפתח "אולפן שישי"), אבל קודם כל, כמה מילים על המנגנון.

אשרי, כותב אני. כלומר, כותב ולא יושב באולפני הטלוויזיה. כי כאשר המצלמה עליך ומולך ניצב עם ישראל, נכפה עליך מעין עידון מתבקש מאליו, אפילו נוכח מציאות שאי אפשר להישאר אדיש נוכחה. הכלל הזה נכון בעיקר אם אתה פרשן בכיר במהדורת החדשות הנצפית ביותר (פטורים הם רק המכונים "עיתונאים" בערוץ 14).

הבעיה היא שגם עיתונאים - ואפילו פרשנים בכירים - הם בני אדם, תושבי הארץ הזאת, מגדלים בה את ילדיהם ועל כן יש לעיתים שהם לא יכולים להבליג עוד.

מה עושים? חלק חוצים את הקווים ועוברים לפוליטיקה (יחימוביץ', לפיד), חלק פורשים מקדמת הבמה (חיימוביץ', שהודתה שאינה יכולה להכיל עוד את החדשות שהיא משדרת. אפשר שגורל דומה אורב גם ליונית לוי, שמלמולי חוסר שביעות הרצון שלה הולכים ומחריפים).

אצל חלק זה מתפרץ לפתע כמו גייזר, כמו שאירע אתמול לירון אברהם.

הרקע, תגובתו של שר המשפטים לשריפת הרכב בירושלים, עניין חמור לכשעצמו, שהיה מטופל בוודאי בנוקשות רבה יותר גם על ידי עיתונאים שתומכים במאבק המשפחות, אלמלא תגובה בלתי מידתית מצד חברי קואליציה שעטו על ההזדמנות לעסוק בטפל במקום בעיקר: כיבוש עזה על ידי סמוטריץ' ובן גביר, בהוראת נתניהו ובמחיר שאותו ישלמו החטופים וחיילי צה"ל.

לקראת שעות הצהריים היה נדמה כי נפתחה תחרות סמויה בין שרים וחברי כנסת מהימין מי יאמר מילים חמורות יותר על המפגינים ומי יצליח לקשר בין האירועים למערכת המשפט. אנקדוטה קטנה נרשמה כאשר ח"כ מירב בן ארי הגיבה לגינוי של שרת התחבורה, מירי רגב, בקריאה לפיה היא מתבקשת, כמי שאינה חיה כאן, שלא להתערב בענייניה הפנימיים של מדינת ישראל.

יריב לוין, כמתבקש מתחום אחריותו, כבר קבע שמי שהצית את הרכב בירושלים (במשתמע כמובן) הם נשיא בית המשפט העליון והיועצת המשפטית לממשלה. זה היה יכול להיות חלק ממדורת ההבלים שאפפה את הנושא, אבל היה זה הגץ שהדליק את אברהם.

"אתה אמור להילחם בהסתה, לא להיות המחולל שלה" פתח אברהם את המונולוג, ביקר אותו נחרצות על ההשתלחות בבכירי מערכת המשפט, ואף אזכר את ההתמוטטות של לוין ב-7 באוקטובר.

"עמוק בפנים ידעת... שאתם ואתה החלשת אותנו מבפנים בשם אובססיה שלא עוזבת אותך עד היום". נאום אברהם, שהצליח לספק דקה טלוויזיונית נדירה שבה עיתונאי שמנסה להציג את הדברים לרוב באופן מאוזן, פושט לרגע את הז'קט אחרי שלא יכול היה כבר לשאת יותר את הנכלוליות המחשבתית של בכיר במערכת שאותה הוא מסקר.

זה לא נגמר שם, כי לקראת סוף אותה שעה, רואיין אותו מילואימניק שרכבו נשרף (לדעתי כל אמצעי התקשורת הגזימו בציון עובדת היותו משרת במילואים. כלומר, כל הכבוד לו, אבל הרכב לא הוצת בגלל היותו מילואימניק, והמעשה היה חמור לא פחות גם אילו היה מדובר ברכב של מסגר, עמיל מכס, או גמלאית של משרד החינוך, למשל) - וסיפק באופן מדהים את הקונטקסט הראוי להתייחסות לפרשה:

"זה מעשה טיפשי אבל אני לא כועס עליו. שמעתי שמשפחה של חטוף התנצלה וכואב לי שהיא צריכה להתנצל, אנחנו אלה שצריכים להתנצל בפניה". כך אמר קורבן העבירה - והוכיח לא רק גדלות נפש אלא גם שביקורת הופכת אפקטיבית הרבה יותר כשהיא נאמרת בשקט וחביבות על ידי מישהו אחר.