בשבוע הבא צפויה רשת 13 לחתום את אחת העונות הטובות בתולדות הריאליטי שלה, "האח הגדול". גמר התוכנית צפוי על פי ההערכות להגיע לנתון צפייה פנומנלי, בוודאי ביחס לנתונים בהם מורגל בשנים האחרונות הערוץ, אך גם ביחס לשאר השוק. העונה הנוכחית עומדת עד כה על ממוצע של למעלה מ-18% ממשקי הבית הבית היהודים - הנתון הגבוה ביותר מאז ההגעה של הפורמט לערוץ; אבל העונה הזו הצליחה לעשות עוד משהו שרשת 13 שכחה מזמן שהוא קיים או אפשרי: לנצח שישה פורמטים שונים שהתחלפו בינתיים ממול בקשת 12, ולשלוט שליטה מובהקת בשיח. ההתעלמות ההפגנתית של המתחרה קשת 12 מהמתרחש בבית האח רק הוסיפה לתחושה שהפעם מדובר באיום אמיתי.
בעבר, לפני נצח של כעשור, נהוג היה לראות בהרכב המשתתפים באח הגדול "מיקרוקסומוס של החברה הישראלית". הגישה הזו אכלסה לא מעט ממדורי התרבות של התקופה והיה מי שהסיק מכך תובנות על המתחים החברתיים או על אופי העידן. שפרה קורנפלד האשכנזייה מול הבובלילים, סמל העונה הראשונה של האח (אז בקשת), ייצגו את המאבק בין ישראל הראשונה לשנייה, אפילו לפני שאבישי בן חיים ודומיו ביססו עליהם קמפיינים פוליטיים; "כל האמת בפנים" של המתמודד שי-חי (שהבליח לרגע גם בעונה הנוכחית כדי לחלץ את הדייר יובל ממצוקה רגעית שחווה), הקדים במובנים רבים את עידן טראמפ וביטא סנטימנט ברור נגד תרבות ה-PC - או בגרסתה הנוכחית - ה"פרוגרסיביות".
סיקור מלא של עונת האח הגדול בוואלה תרבות
בלי קפלניסטים, בלי ביביסטים
מי שצפה, ורבים עשו זאת, בעונה הנוכחית של הפורמט הוותיק, יכול לשחרר. לא היו בה קפלניסטים ולא ביביסטים, לא חיילים ולא משתמטים, לא פטריוטים ולא בוגדים. למעשה, כל מה שהריח כמו בדל של קרבה למלחמת האזרחים הישראלית או למלחמת עזה המדממת המתחוללת מחוץ לכותלי האח - נמחק ונמחץ בכניסה לבית. זו לא מקריות כמובן. מדובר בהחלטה עריכתית מודעת, מובהקת ואפילו אמיצה.
כדי להבין את שורשיה, צריך לחזור למעלה משנה וחצי אחורנית. התקופה: אירועי 7 באוקטובר עדיין טריים, המדינה מופגזת משלוש חזיתות, ראשי חמאס, חיזבאללה ואיראן עדיין לנים בשלווה במיטותיהם - והאולפנים בערוצי הטלוויזיה משדרים רק גלים מיוחדים. המתחרה (לפחות בגזרת הריאליטי) קשת 12 עושה את מה שהיא יודעת לעשות - מנסה להתניע את גלגלי התעשייה חזרה, עם אדפטציה שתאפשר לה לגלגל כסף ולהדוף ביקורת על "ניתוק" ולקהל "להתחבר" למה שאז נראה תלוש מאי פעם - תחרויות בישול וזמרה מחויכות. הפרקטיקה שלה הייתה ברורה: שילוב מתמודדים בעלי סיפורים מיוחדים מהקרב, מפונים ואפילו הרוגים ופצועים. הכוכב הבא הפך לתחרות יום הזיכרון. יובל רפאל שברה את הרשת. הקופה דפקה.
אסקפיזם על מלא
ברשת 13 החליטו אחרת. במקום להתכתב עם האירועים ולאפשר לקהל "עיבוד הדרגתי" באמצעות "הנגשה" צינית, החליטו ללכת על כל הקופה ולהמר על איון מוחלט. מחיקה. אם אסקפיזם - אז על מלא. בלי להתנצל ובלי להתחנף. למעט שני מתמודדים (תרצה כהן שמשרתת גם בתפקיד לחימה, וחן שאביו נרצח בבארי), הנושא מוזער בהתמדה - והמלחמה והשיח עליה נותרו בחוץ. ההחלטה הזו התבררה כמשתלמת במבחן התוצאה, והפכה את התוכנית למפלט ברור מהשגרה הבלתי-ניתנת לתפקוד של הישראליות בשנתיים האחרונות. התוכנית הפכה, לפחות נכון לגבי כותב שורות אלו, לשנורקל שמאפשר לנשום קצת אוויר. להפוך לצמח מסומם בבית החולים הרעוע שהמקום הזה - מדינת ישראל - הפך להיות. האם זה טוב לנתניהו שבמקום להיות באיילון אנחנו בוהים באח הגדול? בוודאי. אבל לבהייה יש תירוץ טוב. מדובר בפיקוח נפש. בלעדיה הנפש לא יכולה לשרוד. ואז נתניהו ניצח באמת.
רדידות מוחלטת
קשה למצוא באמת סימבוליות לישראל כיום בעונה האחרונה של האח הגדול. מדובר בתוכנית שחפה מכל יומרה, אינפנטילית, שכללה רידוד - עד כמה שזה אפשרי עוד - של כל אלמנט בז'אנר. אפילו התוכן השיווקי בה התעייף מלנסות להתחכם. אדידס שילמו? שני אדרי תלבש אדידס. "המקסיקני" עשו העברה בביט? קבלו טורטיות חינם + קומבו של לירון ויצמן בספוט הקרוב. במלחמה לא אוכלים עם סכין ומזלג, ואחרי הכול אנחנו במלחמה.
אבל אם מחפשים בכל זאת שמץ של אינטלקטואליזציה או תובנות, הליהוק (המוצלח, שמבלי לזלזל במסננים בדרך, תלוי גם במזל) התאים לבריף כמו כפפה ליד. בדומה לקואליציה ולעומד בראשה, באח הגדול הפסיקו לנסות ולקרוץ גם לשמאל התל אביבי או לממוצע הישראלי הסביר. בלי עלי תאנה מתחכמים, פציפיסטים מתייפיפים או שאר אנשים בעלי עניין או רוח כלשהי. הרכב המשתתפים שהצליחו לקיים שלושה וחצי חודשים שיח בלתי פוסק על כלום ונעדר כל מהות היה זיקוק החלום הישראלי החדש וביטא יותר מהכול את האינטראקציה החברתית בישראל כיום. משימות "הידע הכללי" שהבליחו פה ושם סיפרו הכול: אין שום סיבה לדעת מה משמעות המילה הנאצלת "שוליה", מה זה "הקוסם מארץ עוץ" או מי המדינות הגובלות בישראל. רק לא להישבע בספר תורה.