101 סיפורים, 101 מילים: קראו סיפורים מתוך "מאה ואחת"

אני 'מלאך שביל'. בכל פעם הם באים אליי, זהובים ופרועים. מתקשרים תמיד כשהם על סף הדלת, שאבוא לפתוח. כשהם נכנסים למקלחת, אני מכבסת להם את הבגדים צ'יק־צ'ק, אפילו שהם אומרים 'לא צריך' בצחוק עייף וער כל־כך. אני יושבת איתם במטבח ופורסת להם פשטידה וחותכת לכבודם סלט קטן־קטן. אנחנו מדברים על הצבא, ולפעמים הם מספרים שהיו בגבעתי, ובגבעתי אני מבינה. אני אומרת 'צבר' ו'רותם' והעיניים שלהם נפתחות כמו שקדים בהירים. בבוקר אני שולחת אותם עם חביתה בפיתה לדרך. כשהם יוצאים, ריח הטיגון עוד עומד בחדר ומסרב לעזוב אותי. ורק לפעמים אני מצליחה שילכו בלי לשאול למה כתבתי בוואטסאפ 'נא לא לדפוק בדלת'.

ג'וליה לא מפחדת מאפרול שפריץ. בשבוע שעבר חגגה שבע־עשרה עם מטפס הרים מקריח בן ארבעים ושלוש מפירנצה, אחרי שהשקתה את עצמה בבר שנמצא בקומה העליונה של מלון הבוטיק היחיד בסנט יוהאן, בטירול. משם אפשר להשיט את התודעה בקו ישיר, עד לחידודי ההרים הלבנים. גם בלילה הכי שחור הם בהירים יותר מהקצפת שיוצקת אימה על צלחות מעוטרות ורדים מתפוררים, במסעדה המשפחתית. כששכבה עירומה בחדר, וסדין מלון קר על גופה הטרי, סיפר לה האיטלקי על המטפס הכי מקצועי באלפים. מחר יוכל לפגוש אותו, חייך אליה, מנצנץ. אל תטרח, חשבה. שבע־עשרה שנים אני מחכה לפגוש בעצמי את אבי. אבל שתקה. כל אחד והפסגה שלו.

אני גרה שני רחובות מההיי־ליין, בבניין עם מדרגות חיצוניות, כמו אלה שריצ'רד גיר הציל עליהן את ג'וליה רוברטס. הכי הרבה שהתרחקתי משפרינצק בעפולה, אחרי שֶׁנְקָר. אני לוקחת בנות ארבעים מרעננה, שהגיעו לניו־יורק לחגוג יום הולדת, לגלריות של צ'לסי. מול ציור נערה פשוקת רגליים, המילים 'דיכוי', 'אלימות' ו'אובססיה' מחליקות לי מהפה שקופות, והן, בעיני מסקרה, מניחות דולרים בסוף הסיור ומחכות להמלצה על בר טוב בסוהו. לפעמים אני מדמיינת את אמא מגיעה, אבודה, צבועת ריסים, אבל בשחור סמיך. היא מתכופפת מול הבניינים הקשים, מול המכוניות הדוהרות, ואני אוחזת בידה, לוקחת אותה לאכול מולי בייגל בדֵלִי שמתחת לדירה, ולא נותנת לה לחזור לאבא לעולם.

אז יש את מוט'קה, ויש את דוכן הפירות שלו בַּכַּרְמֶל. ולא הייתי מספרת לכם עליו אם הוא לא היה האיש עם החיוך הכי שביר בשוק (ואולי בכל העיר הזאת), ואם לא היה מסדר את התותים והענבים ופלחי המנגו בגביעי פלסטיק כאילו הוא מגיש אותם למלך, ואם לא היו עוברות בכל בוקר צעירות לבושות בג'ינסים קצרים, ואומרות לו שהדוכן שלו כמו השוק בברצלונה, ואם לא היה מחליט, בוקר אחד, להגיש לאנשים מנחת פרי מידיו העדינות, על חשבון הבית, ואם לא היתה מגיעה בסוף היום צעירה בג'ינס ואומרת לו 'אתה מוט'קה' והוא היה אומר לה 'כן' והיא היתה אומרת לו 'אני הבת שלך'.

בשבע ורבע בערב יצא. לא שעה לעזוב בה חיים. היא נותרה עם מגבת מסובבת כמו טורנדו על ראשה המהביל. טיפות טריות ניגרו והצטברו על נעלי האצבע העליזות שלה. כשהבורקסים נשרפו בתנור, פתחה חלון וישבה עירומה על כיסא פינת האוכל, שתוכנן בידי סטפן, המעצב הבכיר ביותר באיקאה. היא קראה עליו. חמש שעות וכלום אחר־כך, עכוזה ניתק מהכיסא של סטפן כמו פיסת פסטרמה אחת מאחרת. היה חם. היא הוציאה קוביות קרח מהמקפיא, התיישבה, וחיבקה אותן. כשהכול נמס לה בין הידיים, היא בהתה בהשתקפות הצבעונית של הטלוויזיה בתוך שלולית המים שמולה. לאסקימואים יש חמישים מילים למילה 'שלג'. היא ספרה הרבה יותר מזה למילה 'תחזור'.

אני יושב כאן, בדירה הזאת, ברחוב הארוך ביותר בחולון, כבר חמישים ושלוש שנים. מביט על יפצ'ו שלי. האודם הסגלגל, מניפות הקמטים המעטרות את פיה הצוחק, משקפי השמש הכהים, הגדולים, וריח מי הוורדים הנצחי, שהוא פסקול חיי. זו האישה שבחרתי. היא יושבת מדי יום, באותה השעה, על הספה הקטנה ספוגת הבית, ספוגת המשפחה שבראה. עיניה נשואות אל היפים והאמיצים, מכרסמת כעך שאפתה, בלי מלח, כי בשנים האחרונות כבר אסור, פירורי חיים נוזלים לאיטם על שמלתה הנשית המהוהה, והנה היא מטה ראשה אליי, בזווית דקיקה, בלי לנתק משקפיה מהמרקע, וממתיקה לי, 'זו היא בסוף, אתה תראה.' ואני רואה. זו היא. בסוף אני רואה.

"מאה ואחת" / דינה מוקמל פרידמן. 119 עמודים. הוצאת שתים.