השבת הארורה ומעשה הגבורה: קראו פרק ראשון מתוך "איש אשר רוח בו"

ואולי אפשר לפתוח ברגע הזה:
בגיל שלוש ומשהו הוא נוטל שמיכת צמר, מגלגל ומניח אותה על הגב, ויוצא עם עינב אחותו הגדולה בת החמש לטיול ברחבי היישוב.
זוהי שעת בין ערביים. קרני השמש מתקפלות לאט לתוך תרמיל מישור החוף במערב. בזווית העין אפשר להבחין באורוות הסוסים של אבא, ובסוסה החומה ערבה, עם הכתם הלבן במרכז המצח, שרוקעת ברגליה ומטופפת בפרסותיה הנוקשות שוב ושוב ברחבי החווה.
קצת יותר רחוק משם ניצבת פינת החי הקטנה, ובה ארנבות, שרקנים, תוכים וטווס. במרכז הרחבה בין הבתים יש מדשאה גדולה ולידה עצי הפרי — דובדבנים, משמש בלדי, אפרסק, גפנים, רימונים ושקדיות. ילד של טבע. ילד שגדל בטבע. ילד שכמעט לא מכיר סביבה עירונית. ילד שתמיד יקפיד להמשיך לגור בין עצים ובין שדות וליד אופק שנפתח מערבה ומזרחה, דרומה וצפונה.
הסוסה מביטה בו ורוקעת מעט ברגליה — היא יודעת בחושיה הסוסיים שדי מהר אבא ראובן יניח אותו על גבה, אפילו בלי אוכף, רק כדי שירגיש קודם את הצוואר המתקמר, את נשימותיה המתלהטות, את פרוותה החומה, הסומרת, יודעת לזהות אם מי שנמצא עליה הוא מישהו שירא מפניה או להפך — כבר חולם איך ידהיר אותה בעצמו לעבר הסכר ביישוב בית זית, או גבוה יותר, לעבר גבעת הקסטל, שם לחמו חיילים במלחמת השחרור שנים רבות לפני שנולד, או לעבר הבתים הישנים של היישוב ליפתא, בפאתי העיר ירושלים.

יותר מאוחר, כשיהיה כבר ילד גדול יחסית, אולי אפילו נער, ימצא באלבום התמונות המשפחתי תמונה ישנה של אבא ואמא, רותי וראובן, ביום חתונתם. אמא בשמלת כלה והינומה לבנה קשורה לראשה. אבא בחולצה לבנה וחפתי נחושת מזהיבים, וצמודה אליהם הסוסה ערבה, מקרבת את ראשה לראשם כמי שמבקשת חום ומחסה, ובפיה נתון זר עם ורדים בצבעים אדום ולבן.
בזווית העין הוא יכול להבחין בבית הקטן שלהם, שהתחיל כקרווילה שאבא ראובן הביא והניח על גבי משטח גדול ורחב של חצץ.
שם, את זה הוא יזכור גם הרבה שנים אחרי זה, או שהזיכרון יעלה ויצוץ מתוך אחת התמונות הצבעוניות שמודבקות באלבום המשפחתי (מהתקופה הזאת עוד נשמרו תמונות באלבום, ולא נבלעו ישר בתוך תהום הזיכרון של הטלפון הנייד) —
אבא ראובן יושב ומחזיק אקורדיון וסביבו חבורה גדולה של ילדים המתכנסת למרגלותיו. הוא יושב ומנגן להם מנגינה עם צליל וריח של ארץ רחוקה, שיר רוסי עתיק שגדל עליו:
"בְּדוּמִיַּת עֲלֵי שַׁלֶּכֶת
עַל פְּנֵי שָׂדוֹת הַיּוֹם גָּוַּע
הַאִם בַּמִּשְׁעוֹלִים הִיא מְהַלֶּכֶת
הַעוֹד זוֹכֶרֶת הִיא לֵילוֹת אַהֲבָה..."
מסביב למדשאה הירוקה עומדים הבתים של אחיו של אבא — בצלאל האח הבכור, אריאל, רוני וגידי האח הצעיר. ממש סמוך אליהם ניצב הבית של סבתא חנה, שנולדה בנאפולי שבאיטליה, וכשהייתה נערה צעירה, פגשה שם את בעלה הראשון, שהיה לוחם בבריגדה היהודית, התאהבה בו והגיעה בעקבותיו לארץ. כבר בגיל צעיר המילים האלה — "לוחם" ו"בריגדה יהודית" העבירו בו צמרמורת מוזרה. משהו עתיק ורב שנים שנגזר עליו כבר מראשית להיות שייך אליו. חלק בלתי נפרד ממנו. דבוק כמעט, באיזה אופן בלתי נראה ובלתי מוסבר לגוף.

סבתא חנה. מה הוא ידע עליה אז, בתור ילד? רק מה שסיפרה לו. למשל, שאבא שלה עבד ברכבת האיטלקית ובזכות זה זכתה לטייל בכל רחבי איטליה — רומא עיר הבירה, פירנצה העיר עם פסלי האמנות הבלתי נשכחים, והלאה משם לעבר הים, לעיר פיזה, עם המגדל הנוטה על צידו. הוא נהג להיכנס לבית שלה יחף בשעת צהריים, רואה אותה מרתיחה מים, זורה מעט מלח, מניחה בתוך הסיר את תכולת שקית הפסטה ואחרי שהייתה מביאה הכול לידי רתיחה, מסננת את הפסטה ומקפידה על עיקר העיקרים — לקחת כף גדושה עם חמאה ולהמיס אותה ישר מעל רצועות הפסטה הרותחת, רגע לפני שמוסיפה את רוטב העגבניות המיוחד שלה.
קראו לו ארנון משתי סיבות:
אמא שלו רותי שירתה במשך חצי שנה בעין גדי מול שפך נחל ארנון — הנמצא בעבר הירדן המזרחי, נשפך לים המלח ומוזכר עוד בתנ"ך. עד היום, ארבעים ומשהו שנה מאז סיימה את השירות הצבאי, היא זוכרת את זריחות הירח המרהיבות שהייתה צופה בהן, כשהייתה מביטה מעין גדי מזרחה לעבר הקניון הגדול של הנחל.
שנית, היא אומרת, ועיניה מתלחלחות לרגע, היא הכירה לפחות ארבעה אנשים שקראו להם ארנון, וכולם היו יפים מבפנים ומבחוץ...
אחרי שיקרה מה שיקרה, היא תקרא על הנס שנעשה לעם ישראל בנחל ארנון בזמן יציאת מצרים, כאשר עמדו בני ישראל לעבור בערוץ, שם המתינו להם האמוריים בפסגות שני ההרים שמצידיו על מנת לקום עליהם ולהורגם כשיעברו בנחל, אך הם ניצלו בנס, כמו בקריעת ים סוף.
אבל לעת עתה חשרת ההרים סביב וזיכרון האסון שכמעט פקד את בני ישראל בעוברם במדבר, וגם זיכרון הנס ההוא, היו רחוקים מאוד מראשו של הילד ארנון.
אבא עכשיו בעבודה, עסוק באחת המשימות הסודיות שלו, שאסור לספר עליהן שום דבר לשום איש, ואמא חזרה לא מזמן מהעבודה בבית הספר ביישוב הסמוך — שם לימדה את התלמידים הצעירים בכיתות א' וב' קריאה וכתיבה תמה וחשבון, וסיפרה להם בעיניים בורקות על עונות השנה —
על העגורים שמגיעים הנה בכל שנה בתחילת הסתיו, ממש בתקופה שבה הוא נולד. על החסידות הלבנות ועל השקנאים שנודדים דרומה לעבר ארץ מצרים.
כשיגדל קצת, יקרא בספר שימצא פתוח באחת מפינות הבית, שארץ ישראל היא צוואר הבקבוק המרכזי של נדידת הציפורים מאירופה לאפריקה, ושבעונת הסתיו, הציפורים חשות בימים המתקצרים, ויודעות בדרך מופלאה שעוד מעט בצפון הקר והקפוא לא יהיה די מזון, ויצר ההישרדות דוחף אותן לעוף אלפי קילומטרים אל ארצות החום. הידיעה הזאת על הימים המתקצרים, תעביר רעד משונה ולא ברור בגבו.
אבל לפי שעה הוא צועד לא רחוק מהבית, שמיכה מגולגלת על גבו כמו תרמיל, מנהיג אחריו חבורה קולנית וצוהלת של ילדים, שעושים מעשי קונדס קטנים, ברוחם של ילדים, כמו לארוב בשבילי הבוסתן המוביל עד לבית, לחתולים שעוברים שם לפעמים.
לאט־לאט הם עולים לעבר גינת המשחקים במרכז היישוב, אבל נראה כאילו בראשו של הילד ארנון כבר נרקמת תוכנית גדולה יותר, וכבר נטמנת בראשו הידיעה שהחיים יהיו מסע מרהיב אבל קצר. קצר כמו בעירה של נר. קצר באופן חותך ומכאיב.
כן. הכול הוא אולי חלק מאיזו תוכנית גדולה. הנה, גם הסוסה ערבה, שאבא מניח אותו בזהירות על גבה, תהיה חלק מהתוכנית הזאת. הוא ידהיר אותה לעבר מרחבים גדולים, וכמו רובין הוד, הגיבור האגדי, שאת הסרט עליו ראה עם אחיו ואחיותיו שוב ושוב בטלוויזיה, הוא יצא למסעות בארצות רחוקות להשיב מעט צדק לעולם. לתקן את כל מה שנדרש לו תיקון. הוא יירה בחץ ובקשת, ילבש עליו בגד ירוק, כדרך שבה נוהגים לפעמים האצילים באנגליה, ויצא למסע ארוך ימים כדי לקחת ממי שיש לו יותר ולתת למי שאין.
ילד בן שלוש וילדה בת חמש מובילים אחריהם חבורה שלמה, ואולי מתרקמת בליבו מחשבה אחרת, מרחפת, גבוהה, כאילו כבר עכשיו באור הזה שהולך ונאסף, הוא לא הולך רק לגינת המשחקים ולמגלשה שצבועה בצבעים זרחניים בוהקים של אדום וכחול וירוק. פניו לעבר משהו גדול יותר ורחב, גם אם בגיל הזה הוא עדיין לובש ופושט צורה, וגם אם לא ברור לו עדיין בדיוק מה הייעוד שאליו הוא מושלך.
ואולי המילה "מושלך" לא מתאימה. כי כבר מרגע שהיה קטן, נטמנה בו הידיעה שהוא עתיד להוביל ולהנהיג ולרוץ קדימה. זאת כנראה חלק מהמהות שלו. ילד חייכן וחם ושמח ורגיש. כמו באיזה סרט איטלקי ישן נראית החבורה הצעירה שפוסעת לעבר גן המשחקים. צוהלת. צבועה בקרני השמש ואיזו עליזות ופשטות של ילדים שפוכה על פניהם. עולים ויורדים במגלשה. למטה ושוב למעלה. למעלה ושוב למטה.
אולי הוא כבר מדמה בראשו שלא חליפת ילד בן שלוש הוא עוטה עכשיו על גופו — חולצת פסים בהירה בגוונים של כחול ולבן, אלא מדים ירוקים של היחידה אליה ישתייך — משהו שמציל ושומר ומגן עליו ועל החברים מכל מה שעלול חלילה להתרחש.
ולתוך המחשבה הזאת באה ומתפתלת ומתקפלת עוד מחשבה — כמו מצנח שמקופל בתוך תרמיל קטן וצבעוני, שהנה קרני השמש הופכות פתאום באור שהולך ונקלש ונאסף מעבר להרים במערב, למעין רצועות —
רצועות שאפשר להיאחז בהן ולטפס עליהן כמו על המגלשה הצבועה בצבעים זרחניים של כחול וירוק ואדום. שאפשר להיאחז בהן ולהתל לרגע בכוחות המשיכה. שאפשר להיאחז בהן כמו ברצועות של מצנח. להביט על כל מה שקורה מלמעלה. להשקיף על הכותל אזוב ועצבת, ועל כיפת הסלע, ועל הבתים של ירושלים, ועל גן החיות התנ"כי, ועל בניין הכנסת, ועוד יותר רחוק משם על מישור החוף, ועל הים שפרוש במערב, וטובל עכשיו בגוונים חריפים של אדום וארגמן. לנוע למטה ולמעלה, לרחף גבוה באוויר, דמעות של אושר נקוות בעיניו. לעשות סלטות גדולות, להיות כמו ציפור שנודדת וחולפת מעל שמי הארץ. לתור אחר ארצות החום. ללמד את הגוף להתעלם לכמה רגעים מהסכנה ומהפחד. לשחרר את הראש מכל המחשבות הרעות והקשות והמכבידות.
להיות ציפור. להיות הרוח. להיות קל וזורם כמו האוויר.
לטפס למעלה לעבר השמיים ולעבר השמש.
ואז. ואז...

"איש אשר רוח בו" / אודי בן סעדיה. 173 עמודים. כנרת-זמורה.