מיכל ברזיס ועודד בן נון נפגשו רק בשנות העשרים לחייהם, כשהתחילו ללמוד קולנוע בסם שפיגל. היא הייתה בת 22, הוא היה בן 25. כעבור שנים, אחרי שכבר התאהבו והקימו בית בישראל, גילו שכילדים הסבים שלהם היו לוקחים את שניהם לשחק באותו גן משחקים בשכונת רחביה בירושלים. כבר אז שניהם חלמו על קולנוע: "כשהייתי צעיר יצאו מצלמות ה-VHS, והמשחק שלנו כילדים היה לצלם סרטונים ולהציג אותם", מספר בן-נון. "היינו יכולים לצלם 30 טייקים לאותה סצנה. וזה מה שמיכל ואני עושים עד היום".
"גדלתי בבית דתי בשכונת בית וגן", מספרת ברזיס, וזה עורר בי את הסקרנות לעולמות אחרים. סרטים מספקים לך את הבריחה הזאת. עם הזמן הרגשתי שאני חיה את הדמויות ואת הסרטים שראיתי, עד שזה כבר נהיה חלק ממני".
עשרות שנים אחרי, עם מועמדות לאוסקר באמתחתם על הסרט הקצר "איה", שורה של סרטים קצרים עטורי שבחים, סרט אמריקאי אחד ("החיוך האטרוסקי" בכיכובו של בריאן קוקס, רגע לפני שהיה לוגאן רוי), חתונה ושני ילדים, השניים מציגים לראשונה סרט ישראלי באורך מלא: "שפה זרה" - סיפורה של אותה איה מהסרט הקצר ההוא - אשת הייטק שמתגלגלת במקרה להסיע גבר דני מכובד מנתב"ג לירושלים, והקשר הרגעי שנוצר בינה ובין הגבר הזר הזה מוציא אותה למסע שמערער אותה ואת נישואיה לבעלה. בסופו של דבר, מדובר בסרט על מה שכונה פה פעם כ"היחסים המורכבים בין גברים לנשים", או, במילים אחרות, סרט שזוג נשוי ביים על זוג נשוי.
את איה מגלמת שרה אדלר. את בעלה, אביעד, מגלם יחזקאל לזרוב. את הדני המסתורי מגלם אולריך תומסן ("החגיגה", "באנשי", "ממלכת גן עדן"), והסרט, שכבר זכה בפסטיבל ירושלים לתסריט הטוב ביותר, מועמד כעת ל-12 פרסי אופיר, ואולי גם יהיה לנציג ישראל לאוסקר לסרט הבינלאומי הטוב ביותר. בהתחשב בעובדה שמדובר בהרחבה לסרט הקצר של ברזיס ובן-נון שהיה כאמור מועמד בעצמו לאוסקר לסרט הקצר הטוב ביותר, נשמע שהסיכוי שלו יהיה לא רע בכלל.
"אני זוכר את הפעם הראשונה שבה ראיתי את מיכל", מספר בן-נון. "ישבתי בכניסה לסם שפיגל ביום הראשון של הלימודים, ונכנסה מישהי שהתנהגה בצורה הכי הפוכה שיכולתי לחשוב עליה. מישהי שמיכל כנראה הכירה ראתה אותה ושאלה אותה, 'מה את עושה כאן?', ומיכל ענתה לה: 'מה נראה לך שאני עושה כאן?', וחשבתי: מי עונה דבר כזה?".
ברזיס: "אני לא זוכרת את הפעם הראשונה שנפגשנו, אבל אני זוכרת שבארוחת צהריים אחת עודד שאל אותי אם אני רוצה להתלוות אליו לקנות שעון. אני אחר כך הזמנתי אותו למרק תירס".
ומה קדם למה? קודם התחלתם לעשות סרטים ביחד?
בן-נון: "היינו ידידים, כנראה דלוקים אחד על השנייה, ועשינו את כל התרגילים שלנו ביחד".
ברזיס: "יכולתי להבין מפגשים עם אנשים זרים, אבל להכיר מישהו בגילך ומהמקום המשעמם שאתה בא ממנו ולחיות איתו חיים שלמים, זה לא היה נראה לי משהו שמתאים ל-DNA שלי. לא יודעת להסביר את זה. ואני חושבת שזה קרה רק כי זה באמת היה אורגני לחיים".
בן-נון: "ודרך החיים של לעשות סרטים. להתנגד לדבר הזה. להחליט להפוך את החיים לרכבת הרים של עליות ומורדות ואדרנלין".
ברזיס: "דווקא בגלל שאנחנו אנשים קצת בוקים, מצד אחד, ומצד שני הקולנוע שאנחנו חווים כל הזמן בבית הוא סערה שמתקיימת כל הזמן בחיים שלנו. קשה להבדיל בין הזוגיות שלנו לקולנוע שלנו, כי זה מתערבב באופן אורגני".
והיום, 20 שנה אחרי, אין מצב שמישהו מכם יביים סרט בנפרד?
ברזיס: "בלתי אפשרי לדמיין את זה".
בן-נון: "לא באמת אפקטיבי לעשות קולנוע בזוג. במאי צריך לקבל אינסוף החלטות מהר, וזה לכאורה חורק בזוג. אבל החריקה הזאת טובה לנו. אנחנו לכאורה מאטים את הקצב, כי כל החלטה צריכה להיות מדוברת ומוסברת. אבל זה הופך לתהליך יותר מושכל, וזה מתאים לעשייה של קולנוע. זאת אמנות שהיא תקשורת, והעובדה שבכל שלב יש בן זוג שנותן לך פידבק וביקורת ומוציא ממך את הצורך לבקש אישור נותנת ערך מוסף. כל אחד מאיתנו חושב אחרת, וזה הכוח שלנו".
ברזיס: "לכן מפחיד פתאום לחשוב על בימוי של משהו לבד. מי יתנצח איתי עד שהרעיון הכי טוב ינצח?"
איך באמת נראה ריב בין בני זוג שמביימים סרט?
בן-נון: "הריבים אותם ריבים, אבל פיתחנו יכולת לריב ולהמשיך לתפקד במקביל. זה נסתר, בינינו, מאחורי הקלעים. זה לא קיים כלפי חוץ. יחזקאל לזרוב אומר שאנחנו נשמעים כמו אדם אחד, לא שני אנשים שמתווכחים".
ברזיס: "בכל טייק אנחנו מסתכלים אחד על השני, מחליטים מהר מה להגיד, ואחד מאיתנו יישלח לדבר".
"למה לא להישאר בחו"ל? צריך ללכת עם התשוקות שלך"
המסלול של ברזיס ובן-נון לא שגרתי גם מלבד העובדה שהם זוג נשוי שמביים ביחד. אחרי שסרט הגמר שלהם בסם שפיגל, "עונג שבת", הצליח להפתיע ביחס לסרט סטודנטים, השניים התעקשו להמשיך להישאר בנישת הקולנוע הקצר, עם "גן עדן אבוד" בבימויים, שעשה סיבוב ניצחון מפואר בפסטיבלים ברחבי העולם והשתחל לשורטליסט של פרס הסרט הקצר הטוב ביותר באוסקר. וכבר בשלב הזה, הסיפור שהפך בסופו של דבר ל"שפה זרה" התבשל אצל השניים.
"כשהיה לנו את התקציר הראשוני ל'שפה זרה' קיבלנו טלפון מהמפיק הצרפתי שעשינו איתו את 'גן עדן אבוד'", מספר בן-נון. "הוא הציע לנו לעשות איתו עוד סרט קצר, כי הוא קיבל תקציב. אבל סירבנו: היינו מפוקסים על סרט באורך מלא, רצינו לעבור לבריכה של הגדולים. מצד שני, היה נורא מוזר לסרב לכסף. אז לקחנו את המערכה הראשונה של 'שפה זרה', ועיצבנו אותה כסרט בפני עצמו. ככה יצא 'איה'".
ו"איה" היה, כאמור, הצלחה לא נורמלית ביחס לסרט בן 40 דקות שמתרחש כמעט כולו ברכב נוסע. השנה הייתה 2015, כבר אז אדלר ותומסן כיכבו בתפקיד הנהגת המזדמנת והנוסע השתקן, והסרט היה לסרט הישראלי הקצר הראשון שמוקרן באופן מסחרי בבתי קולנוע - וגם, כאמור, הביא אותם לטקס האוסקר, ולליגה הבינלאומית.
למה לא פשוט נשארתם בחו"ל והמשכתם לעשות קולנוע אמריקאי עם שחקנים מכובדים?
ברזיס: "כי צריך ללכת עם התשוקות שלך. עשינו את מה שרצינו לעשות, סיפרנו את מה שרצינו לספר. רצינו לעשות את 'שפה זרה', והוא הרבה יותר מרגש אותי מהסרטים שהיינו יכולים לעשות בחו"ל. הייתה לנו תשוקה לדמות הלא-קונבנציונלית הזאת".
ומאיפה היא הגיעה? איך התשוקה לדמות הזאת של איה השתמרה במשך עשור?
ברזיס: "איה היא צד אחד של פנטזיות שליוו אותי שנים. פנטזיה על אנשים זרים, מפגשים אקראיים מהסוג שהכרתי, בין היתר, דרך הקולנוע. תמיד הרגשתי מאוד נוח עם אנשים שאני לא מכירה. שטחי הפקר כמו שדות תעופה ריגשו אותי. אמנם מעולם לא אספתי משדה התעופה גבר זר, אבל לכן עושים קולנוע. ויש את הצד האחר: איך הקסם הזה של מפגש אקראי עם איש זר יכול להיכנס למערכות יחסים ארוכות טווח?"
בן-נון: "ואיך זה משתלב עם החיים האמיתיים?"
הסרט - גם בגרסתו הקצרה מ-2015, וגם בגרסתו המלאה מ-2025 - עומד כמעט כולו על הכתפיים של שרה אדלר. למה דווקא היא?
בן-נון: "כשעשינו את 'איה' הקצר לא עשינו אודישנים. ידענו שהתפקיד של שרה, ורק קיווינו שהיא תסכים להשתתף".
וכשניגשתם ללהק את "שפה זרה", הליהוק שלה היה ברור מאליו?
ברזיס: "לא. אמרנו לשרה שאולי נרצה ללכת על שחקנית אחרת לתפקיד איה, והיא הבינה. רצינו להחליט שזה סרט חדש, דמויות חדשות. חשנו שאולי זאת צריכה להיות שחקנית בת 30. ובמהלך חצי שנה בחנו המון שחקניות. בחרנו גם לא לפנות לאולריך, כי אם שרה לא בתפקיד אז גם אולריך לא. פנינו לשחקן דני אחר ומוכר מסדרת טלוויזיה סקנדינבית מצליחה. בהתחלה השחקן ההוא לא רצה, אבל בסוף הוא כבר התקשר ושאל אם התפקיד שלו. ואז התחלנו לגמגם".
בן-נון: "אחרי חצי שנה של אודישנים הבנו: ככל שחיפשנו שחקנים אחרים, כנראה כן כתבנו את התפקידים האלה לשרה ולאולריך, וזה לא יכול לעבוד בקונסטלציה אחרת. שרה נותנת לך המון ביטחון כבמאי. בתפקיד הזה אתה בדילמה הרבה פעמים: להגיד? לא להגיד? אבל לשרה אתה יכול לומר את כל המחשבות שלך, היא תספוג רק את מה שהגיוני ועובד מבחינתה, ואתה יודע שיש לך שחקנית שתשמור על האמת של הדמות".
בשלב מסוים הסרט נהיה דואט של אדלר עם יחזקאל לזרוב. מה הוא נתן לתפקיד?
בן-נון: "בנוכחות שלו, יחזקאל שינה את התסריט. הוא הרי רקדן-על, הופיע ב'אנאפאזה' של אוהד נהרין. אצלנו בסרט אחת מסצנות המפתח היא סצנת ריקוד (שגם מופיעה על הפוסטר - ז"א). הריקוד בתסריט המקורי היה מאוד מוגבל, סלואו שנחתך בקאט לסצנת סקס במלון. ורק כשיחזקאל לוהק הבנו שאין לנו באמת עניין בסצנה הזאת. החלטנו להפוך את הריקוד לעוד סצנת סקס".
ברזיס: "כל הסרט היא בכלל לא שמה על בעלה. במערכה האחרונה בסרט, שמתרחשת מחוץ לישראל לגמרי, תהינו איך פתאום נשכנע את הצופים שהם רוצים שהזוג הזה יעבוד. וזה בזכות יחזקאל. הוא באמת עשה את המטאמורפוזה, את הגלגול. הוא הגיע לפראג, אבל במקום להפוך לג'וק (כמו הגיבור של קפקא - ז"א) הוא הפך לברבור. מבחינתנו זה יקר מפז".
זה לא סרט בשפה זרה
באחת הסצנות החכמות בסרט, אביעד, בעלה של איה, מתבקש על ידי חבריו לנחש מהם עשרה חפצים שהיא מחזיקה בתיק שלה. אביעד קולע לתשעה מתוך עשרה, כשהחפץ האחרון הוא אחד האלמנטים החשובים בסרט, והדבר האחד שאביעד לא מבין באשתו. וממש במקרה, לחצר הפסטורלית שבה מתנהל הריאיון, בבית הוריו של בן-נון, מיכל ברזיס מביאה את התיק הקטן שלה - אותו תיק שאיה מסתובבת איתו בסרט.
עודד, אם אני אבקש ממך לנחש מה יש בתיק של מיכל, אתה גם תקלע ב-90%?
בן-נון: "אני גאה לומר שאין לי מושג מה יש בתיק הזה. איה היא אולי אלטר אגו של מיכל, אבל אביעד, בעלה, הוא ממש לא האלטר אגו שלי. כשאתה חי עם מישהי 20 שנה אפשר לומר שאתה כבר מכיר אותה, אבל זה מסוכן: אם אתה באמת חושב שאתה מכיר מישהו, אז אין ליחסים מסתורין, דמיון וחמצן. באנגלית קוראים לסרט 'שפה מתה', בגלל הרעיון שהיחסים גוועו באיזשהו אופן".
זה סרט שביים זוג נשוי שמספר על זוג נשוי. איפה אתם בסרט הזה?
ברזיס: "אבל זה סרט על זוג נשוי שלא מדבר על הבעיות שלו".
אז שאעבור לשאלה הבאה?
ברזיס: "לא, אני פשוט אומרת: לא עשינו טיפול זוגי, אז במקום שנדבר על הזוגיות שלנו אנחנו מדברים עליה בצורה עקיפה, באמצעות עשיית הסרט".
ומנגד, "שפה זרה" זה שם מאוד מדויק לסרט: נדמה שחלק ניכר ממנו פשוט לא בעברית, כשכל המערכה הראשונה מורכבת מהדיאלוג של איה עם הנוסע הדני שלה.
בן-נון: "אבל זה לא נכון. היה לנו מאוד חשוב שהדיאלוג באנגלית יהיה פחות מ-50% אחוז מהדיאלוג של הסרט, בין השאר כדי שנעמוד בקריטריונים של האוסקר לסרט בינלאומי".
ברזיס: "זה באמת ספור על המילה".
ובכל זאת, זה סרט ישראלי שאין בו כיבוש, מלחמה, חרדים, דתיים, פריפריה, שסע עדתי, פוליטיקה. הוא יכול היה להתרחש באותה המידה באירופה או בארצות הברית. לא רציתם לצבוע אותו בישראליות?
בן-נון: "זה היה ויכוח גדול בינינו, במשך שנים. מיכל רצתה שנראה את חומות ההפרדה בדרך מירושלים. רציתי לשמר את הסרט נקי מהדברים האלה".
ברזיס: "אני רציתי שייתקעו במחסום בדרך מנתב"ג, שיקשיבו לחדשות. אבל כשניסינו להכניס את כל אלה האיזון הופר".
בן-נון: "הסרט באמת מנותק מהישראליות, והוא צולם לפני שעולמנו התהפך עלינו. אבל אז הגיע שבעה באוקטובר, והבנו שאנחנו רוצים להראות מודעות לעולם החדש שאליו הסרט יוצא. לכן כתבנו לסרט מונולוג פתיחה. על רקע כתוביות הפתיחה אנחנו שומעים הקלטה קולית של אביעד שמספר לאיה על הרצאה שנתן בחו"ל, ובה הוא אומר: 'אם יש דבר אחד שבו נוכל להתנחם בעולם האפל הזה, זו העובדה שאנחנו עדיין יכולים להביט אחורה על אלו שחיו פה לפני אלפי שנים, וכמעשה של תקווה רדיקלית השאירו אחריהם את הטקסטים האלה, כמו מכתבים בבקבוק שהושלך אל הים. טקסטים שעמדו בפני הכל ונסעו בזמן כל הדרך עד אלינו. וכשאנחנו מחיים ומפענחים את הטקסטים האלה, אנחנו יכולים לדמיין איזשהו עתיד משותף לאנושות'".
אבל איך כל זה רלוונטי לצופה הישראלי של 2025?
בן-נון: "רצינו לחשוב על הסרט כעוד חוליה בשרשרת של יצירות אמנות ששומרות על גחלת אנושית. אנשים אומרים לנו שהסרט שלנו מאפשר להראות צד אחר של הישראליות. אמנות מישראל שהיא פשוט אמנות. יש חשיבות לאמנות הומניסטית שמשמרת איזו גחלת אנושית. הממשלה דורשת מאיתנו להפוך לאנשים אטומים, אבל הקולנוע מתנגד לזה: הקולנוע מציע ומאפשר לך לחוש ולהזדהות, וכפועל יוצא גם מעורר בך חמלה".
ברזיס: "אל לנו לוותר על דמיון כשהמציאות כל כך נוראית ומאיימת לכווץ אותנו. הדמיון הוא אקט של התנגדות למציאות. דמיון הוא עדיין הכלי היחיד שאיתו אפשר לראות מציאות אחרת".
לא מזמן התקשורת געשה בעקבות מכתב אמנים שקורא לחיילי צה"ל שלא לבצע פשעי מלחמה, לסיום המלחמה ולהחזרת החטופים. מה דעתכם?
ברזיס: "אני חתומה עליו".
בן-נון: "אני במקרה לא חתום עליו, לרוב אנחנו חותמים ביחד. אבל הכוח של הסרט זה שהוא לא פוליטי. הסיוט שלנו הוא שהכותרת לריאיון הזה תהיה פוליטית. עבדנו כל כך קשה כדי ליצור סרט שעומד בפני עצמו, וזאת תהיה טעות כל כך גדולה לייצג אותו עם אמירות פוליטיות".
ברזיס: "אבל מעבר לזה, יש אותנו, וחתמנו על העצומה הזאת כי זאת האמונה שלנו".
אז איפה אתם נמצאים מול ישראל של 2025, כאמנים, כיוצרים, כהורים?
ברזיס: "אנחנו בשבר גדול. קולקטיבי. סימני שאלה עצומים. לא מאמינים שהגענו לדבר הזה, למקום הזה. ההורים שלי הגיעו לארץ מצרפת, משפחה דתית שחלמה על ציון. ואתה בעיקר לא מצליח לעכל ולהאמין לאיזו תהום הגענו בכל אספקט".