בצינה המייסרת של בוקר מרהיב באוקטובר ג'יימס בֶּקֶר עומד על הגשר להולכי רגל, נשען על המעקה ומגלגל סיגריה. מתחתיו הנחל זורם שחור ואיטי, המים קרובים לקיפאון, נוטפים כמו סירופ סוכר על אבן בצבע כתום חלודה. זוהי נקודת האמצע של המסלול היומי הקבוע שלו, שנמשך שתים-עשרה דקות, ממקום מגוריו בגֵיימקיפֶּר'ס לוֹדג' למקום עבודתו בבית פרברן. רבע שעה אם הוא עוצר לעשן.
צווארון מעילו המורם והמבטים החטופים שהוא מעיף מעבר לכתפו עלולים לגרום למתבונן מן הצד לחשוד שהוא זומם משהו, אבל אין שום צורך בכך. מקומו כאן. כל כמה שהדבר עשוי לעורר השתאות, ואפילו הוא מתקשה להאמין בכך. איך אפשר שהוא - ממזר חסר אב של קופאית בסופרמרקט, תלמיד בית ספר ציבורי בחליפה זולה - גר ועובד כאן, בפרברן, בין בעלי הדם הכחול? הוא לא מתאים. ובכל זאת, איכשהו, באמצעות עבודה קשה ומזל גדול ולא יותר מקמצוץ של בוגדנות, הנה הוא כאן.
הוא מדליק את הסיגריה ומציץ מעבר לכתפו פעם נוספת, מפנה את מבטו אל בית האירוח הקטן. אור חמים נוהר מחלון המטבח, מזהיב את הגדר החיה של עצי האשור. אף אחד לא צופה בו - הלנה בוודאי עוד במיטה, הכרית לחוצה במהודק בין ברכיה - אף אחד לא יראה אותו מפר את ההבטחה להפסיק. הוא ממש הפחית במספר - ירד לשלוש ביום - ועד שיקפאו המים, הוא חושב, הוא יגמור עם זה לגמרי.
הוא נשען לאחור על המעקה, שואף שאיפה עמוקה מהסיגריה, נושא מבט אל הגבעות מצפון, שפסגותיהן כבר מאובקות בשלג. במקום כלשהו בין כאן לשם מייללת סירנה. בקר חושב כי הבחין בחטף בהבזק אור כחול על הכביש, אמבולנס או ניידת. דמו גועש וראשו סחרחר מניקוטין. בבטנו הוא חש התכווצות קלושה אך לא ניתנת להכחשה של פחד. הוא מעשן במהירות, כאילו כך ייגרם פחות נזק, ואז מעיף את הבדל מעל למעקה ולתוך המים. הוא חוצה את הגשר וכותש את דרכו על פני המדשאה המצופה בשכבת כפור ואל הבית.
הטלפון הנייח במשרד שלו מצלצל כשהוא פותח את הדלת.
"הלו?" בקר דוחק את השפופרת בין הכתף לסנטר, מדליק את המחשב, ואז מסתובב, שולח יד ומפעיל את מכונת הקפה שעל שולחן הצד.
השתהות קצרה, ואז קול חתכני צלול אומר, "בוקר טוב. אני מדבר עם ג'יימס בקר?"
"כן." בקר מקליד את הסיסמה ומשיל מעליו את המעיל.
"כן, טוב." השתהות נוספת. "מדבר גרייסון, מהטייט מוֹדרן בלונדון."
הטלפון מחליק מהכתף של בקר. הוא תופס אותו בזמן ושוב מצמיד אותו לאוזנו. "סליחה, מי?"
האיש בעברו האחר של הקו נושף בקוצר רוח מופגן. "גרייסון," הוא אומר בהגייה שמגזימה בהארכת התנועות הצלולות כזכוכית מלוטשת. "מהטֵייט מוֹדרן בלונדון. אני מתקשר כי יש לנו בעיה עם אחת העבודות שקיבלנו בהשאלה מפרברן."
בקר נדרך, אגרופו מתהדק סביב השפופרת. "אוי, אלוהים, לא גרמתם שום נזק, אני מקווה."
"לא, מר בקר." נימת הקול של גרייסון נוטפת איפוק. "אנחנו משגיחים היטב על כל שלוש העבודות של פרברן. על כל פנים, הייתה לנו סיבה טובה להסיר מהתערוכה את אחד הפסלים, 'חילוק II'."
בקר מקמט את המצח ומתיישב. "מה זאת אומרת?"
"על פי אימייל שקיבלנו מאנתרופולוג משפטי נכבד ובעל מוניטין, שביקר בתערוכה שלנו בסוף השבוע, 'חילוק II' כולל עצם של בן אדם."
פרץ הצחוק של בקר נתקל בשתיקה תהומית. "אני מצטער," אומר בקר בעודו מצחקק, "אבל זה פשוט..."
"טוב תעשה אם תתנצל!" גרייסון נשמע רצחני. "למרבה הצער, איני שותף לבדיחוּת הדעת שלך. הודות לאוזלת היד המוחלטת שלך כאוֹצֵר, בתערוכה הראשונה שלי כמנהל ובתצוגה הראשונה הפתוחה לקהל במוזיאון לאחר המגפה, אנחנו מוצאים את עצמנו שלא בטובתנו מציגים בשוגג שרידים אנושיים. אתה מסוגל להבין איזה נזק דבר מעין זה עלול לגרום למוניטין של המוזיאון? דברים מהסוג הזה הם בדיוק מה שמביא לביטול של אנשים."
כשלבסוף נחלץ בקר משיחת הטלפון הזאת הוא בוהה במסך המחשב מולו, מחכה שגרייסון יעביר אליו את האימייל. התלונה הזאת - אם אפשר לכנות אותה כך - היא קשקוש גמור. בדיחה אולי? או שמא טעות בתום לב?
ההודעה מופיעה בראש תיבת הדואר הנכנס שלו, ובקר מקליק. הוא קורא את ההודעה פעמיים, מגגל את שם השולח (איש אקדמיה נכבד באוניברסיטה בריטית מרכזית - סביר להניח שאין מדובר בליצן), ואחר כך פותח את ArtPro, תוכנת ניהול הקטלוג של פרברן, ומחפש את העבודה שמדובר בה. הנה היא. 'חילוק II', סביבות 2005, של ונסה צ'פמן. תצלומי צבע, שבקר עצמו צילם, מלווים את רשימת החומרים. קרמיקה, עץ ועצם, תלויים בחוטים דקיקים, מרחפים זה סביב זה בתיבת זכוכית מעשה ידיה של צ'פמן עצמה. הקרמיקה והעצם הן תאומות זהות: קָנים שבריריים, בוהקים בלובן, סדוקים במרכזם ומאוחים בלכה ובזהב.
בפעם הראשונה שראה את זה הוא חשב שזה בוודאי נשלח בטעות. פסל? ונסה צ'פמן לא הייתה פסלת, היא הייתה ציירת, קרמיקאית. אבל הוא ראה את זה מולו, מרהיב ומוזר, חידה עדינה, התעלומה המושלמת. שום דברי הסבר, רק התייחסות קצרה בְּמחברת, שצ'פמן מדברת בה על הקשיים שנתקלה בהם כשהרכיבה את עור הפסל, תיבת הזכוכית העוטפת את יתר המרכיבים. קשיים שללא ספק הכבידו עליה, ועכשיו עליו. המחקר, הקִטלוג, התיאור וההכנה לתצוגה, להצגתו של הפסל לעולם. הוא הוצג קצרות בבית פרברן, ומאז כבר צפו בו אלפי אנשים - עשרות אלפים! - כאשר הושאל לגלריות בברלין ובפריז, ולאחרונה גם בלונדון.
עצם של בן אדם! איזה אבסורד. בקר הודף ומגלגל את הכיסא לאחור מעם השולחן, קם על רגליו ומפנה את פניו אל החלון.
משרדו שוכן באגף הציבורי של הבית, משקיף מלמעלה על החצר הפנימית המזרחית. במרכזה של מדשאה כסוחה וירוקה כמו משטח לֶבֶד ניצב פסל ברונזה של ברברה הֶפּוורת, חמוקיו מבהיקים באור הבוקר, הדפנות הקמורות חובקות את החלל הריק שבליבו, מתנוצצות בירוק. מבעד לחלל האוֹבָלי הזה מבחין בקר בסבסטיאן, חוצה את המדשאה בפסיעות רחבות ומהירות, עם טלפון צמוד לאוזן.
סבסטיאן לנוקס הוא היורש של פרברן - ברגע שאימא שלו תפנה את השטח, סבסטיאן יהיה הבעלים של הבית הזה, של בית האירוח הקטן שבקר גר בו, של החצר הפנימית, של הפסל של הֶפּוורת ושל השדות שמעבר. הוא גם מנהל המכון, וכך לא רק בעל הבית של בקר אלא גם הבוס שלו.
(וחבר שלו. בל נשכח).
בקר צופה בסבסטיאן מקיף את פסל הברונזה, חיוכו קצת רחב מדי, צחוקו נשמע אפילו ממרחק כזה. בקר נִפנה קלות, והתנועה לוכדת את מבטו של סבסטיאן. הוא מצמצם את עיניו, מרים יד בברכה ופורש לרווחה את האצבעות, מורה חמש. חמש דקות. בקר מתרחק מהחלון וחוזר ומתיישב ליד השולחן.
עשר דקות או רבע שעה לאחר מכן הוא שומע את הצעדים של סבסטיאן במסדרון, וכעבור רגע סבסטיאן מדלג לתוך המשרד, גולדן רטריבר בדמות אדם.
"אתה לא תאמין איזו שיחה קיבלתי הרגע," הוא אומר, מסיט קווצת שיער של בלורית בלונדינית מעל העיניים.
"זה היה במקרה גרייסון מהטייט?"
"אלוהים, כן!" סבסטיאן צוחק, צונח על כורסה בפינת המשרד של בקר. "הוא עושה במכנסיים שיעיפו אותו. אז הוא התקשר גם אליך?"
בקר מהנהן. "הם מסירים את העבודה מהתערוכה," הוא אומר. "זאת... זאת תגובה מוגזמת לגמרי..."
"נראה לך?"
בקר פורשׂ את כפות הידיים. "אלוהים יודע כמה אנשים, ובהם גם מומחים, כבר צפו בעבודה הזאת. אם העצם היא עצם של בן אדם, נראה לי שמישהו כבר היה עולה על זה מתישהו."
סבסטיאן מהנהן, זוויות פיו משתפלות.
"אתה מאוכזב?" שואל בקר בהשתאות.
סבסטיאן מושך בכתפיים. "זה אולי חמק מתשומת הלב שלך, בֶּק, אבל הציבור הבריטי הנכבד לא בדיוק צובא בהמוניו על השערים שלנו מאז שפתחנו מחדש... חשבתי שאולי איזו רמיזה לתעלומה מסתורית, ניחוחות שערורייה..."
"שערורייה!? נשמע טוב." שני הגברים פונים ורואים את הלנה עומדת בפתח הדלת. מהסנטר ועד הקרסוליים היא עטויה קשמיר שחור, שמלה במרקם ריבּ חובקת את בטנה המזדקרת. קווצות שיער ערמוני חמקו מהקוקו שלה, ועל עצמות הלחיים שלה בוערים כתמי סומק. נשימתה קצרה מעט.
"הֶלְס!" סבסטיאן קופץ על רגליו, מחבק אותה, נושק לה בעדינות על שתי הלחיים. "קורנת כתמיד. באת ברגל? בואי תשבי!"
הלנה מניחה להוליך אותה אל הכורסה שסבסטיאן פינה זה עתה. "התחשק לי ללכת קצת," היא אומרת ומחייכת אל בקר, שבוחן אותה בתמיהה משועשעת. "כזה יום יפה בחוץ, מה שבאמת הייתי שמחה לעשות זה לצאת לרכיבה, אבל," היא נושאת יד באוויר, בולמת מראש את ההשגות של בקר, "ברור שאני לא מתכוונת לעשות את זה עכשיו. אז תגידו לי, מה הדיבורים האלה על שערורייה?"
היא מקשיבה רוב קשב כשבקר מסביר, קוטעת אותו כשהוא מגיע לשיא הסיפור. "אבל העבודה הזאת הוצגה בגלריה הברלינאית! היא הייתה בתערוכת העשרים ואחד במוזיאון לאמנות מודרנית של פריז!"
בקר מהנהן. "זה בדיוק מה שאמרתי."
"אז... מה אתם מתכוונים לעשות?"
סבסטיאן מניח את ישבנו על שפת השולחן של בקר. "אין לי מושג," הוא אומר. "האמת, אני לא לגמרי בטוח שאני מבין על מה כל המהומה. נגיד שהעצם היא באמת עצם של בן אדם. קשה להניח שהיא שדדה איזה קבר, נכון? זה באמת משנה?"
בקר נושך את פנים הלחי. "אי אפשר סתם ככה להציג שרידים אנושיים, סֶבּ."
"המוזיאון הבריטי מלא בהם!"
"טוב, נכון." חיוך מפציע על פניו של בקר. "אבל נראה לי שזה קצת שונה."
סבסטיאן פונה אליו בארשת נזעפת. "טוב, גרייסון בדעה אחת איתך. הוא רותח, רוצה לשלוח את העבודה לבדיקה במעבדה פרטית, בלי הרבה רעש, אתה מבין..."
"בשום אופן לא!" בקר מזנק על הרגליים, ואגב כך מטלטל בחוזקה את השולחן, שופך קפה על משטח העור הירוק המובחר. סבסטיאן והלנה צופים בו כשהוא מוחה בקדחתנות את הנוזל בחופן ממחטות נייר. "כדי לבדוק את העצם הם צריכים לשבור את תיבת הזכוכית, והתיבה היא חלק מהעבודה. היא בנתה אותה בעצמה. אם שוברים את הקופסה... טוב, אני מניח שזאת תהיה הפרה של תנאי הביטוח, לכל הפחות, אבל מה שיותר גרוע, זה ישחית את היצירה. הם לא יכולים סתם לשלוח את זה לאיזו... מעבדה אקראית בלי שום היכרות עם ההיסטוריה של העבודה ובלי שום מומחיות בתחום."
"אוקיי," אומר סבסטיאן ומושך בכתפיים בהפרזה. "טוב. אז מה עכשיו?"
"אפשר, קודם כול, לבקש ממישהו אחר, איזה מומחה אחר, אולי אפילו כמה מומחים, להעיף מבט. פשוט להסתכל על זה מבעד לזכוכית. ובזמן שזה קורה, נוכל לדבר עם חברת הביטוח, להסביר את המצב, להסביר שאולי תידרש..." הוא לא רוצה לומר בדיקה, לא רוצה להביע את הסכמתו בעניין הזה, "חקירה נוספת באחד השלבים הקודמים לאורך תהליך."
"ובינתיים," אומרת הלנה, משכלת רגליים ואז מפרידה ביניהן, "אתה יכול לנסוע לדבר עם גרייס הַסוול."
"לא," אומר בקר וחונק רטט של התרגשות. "אני לא יכול. אני לא רוצה להשאיר אותך..."
"לבדי במצבי חסר הישע?" הלנה צוחקת. "טוב, אתה כן יכול. בחייך, בֶּק, הרי ממש רצית לנסוע לאֶריס, לא הפסקת לדבר על זה כל הסֶגֶר. ועכשיו יש לך הזדמנות מושלמת. תירוץ מושלם."
"אני מניח," בקר אומר בזהירות, "שהייתי יכול לצאת מוקדם, לקפוץ לשם ולחזור למחרת..."
הוא מעיף מבט אל סבסטיאן, שמושך בכתפיים. "לא אכפת לי. תיסע אם אתה חושב שזה יועיל. רק שלא בטוח עד כמה המכשפה המרשעת מהאי תהיה מוכנה לעזור לנו בעניין הזה, נכון? אלא אם כן אתה חושב שהיא תדע משהו. אולי העצם היא השריד האחרון של אחד הילדים שהיא פיתתה אל בית הממתקים שלה?" סבסטיאן צוחק מהבדיחה של עצמו. הלנה קורצת אל בקר. אידיוט. "לא, זה רעיון טוב. באמת. תוכל להרוג ככה שתי ציפורים במכה אחת - לברר את העניין הזה של העצם, ולהביא לידיעתה פנים אל פנים שנמאסה עלינו גרירת הרגליים שלה. הגיע הזמן שהיא תמסור את הניירות של צ'פמן, וגם כל דבר אחר ששייך לנו. תוכל להזכיר לה שהעיזבון האמנותי הוענק לפרברן, ושלא היא מחליטה מה לתת לנו ומה לא..."
"טוב, מבחינה טכנית," קוטע אותו בקר ומתרווח לאחור בכיסא, "היא באמת זו שמחליטה. היא המוציאה לפועל."
"אל תנסה להתחכם איתי." השובבות של סבסטיאן מתנדפת כמו נתזי רוק על פְּלטה לבישול. בקר עושה כמיטב יכולתו לא להירתע. הלנה משפילה מבט אל השטיח. "היא מחביאה דברים, לא ככה? ניירות, מכתבים, ואולי גם כמה יצירות אמנות. כל זה שייך לנו. הכול. כל בד מצויר, כל רישום, כל קערת חרסינה שיצאה מהאובניים שלה, כל חלוק אבן מזורגג שהיא אספה בחוף וסידרה בדיוק ככה. זה שלנו. כל דבר שקשור לעיזבון האמנותי הוא שלנו."
בקר נושך את הלשון. הוא רוצה נואשות לשים יד על הניירות של צ'פמן. שתי מחברות מצאו את דרכן אל פרברן עם המשלוחים העיקריים של יצירות אמנות, אבל ישנם עוד חומרים רבים שאף אחד מעולם לא ראה. בקר יודע מראיונות איתה שהיא תיעדה תהליכי עבודה ביומנים, שהתכתבה עם אמנים אחרים בנוגע לעבודה שלה - אם וכאשר היא תמסור את כל אלה, הוא יהיה הראשון שיקרא הכול. תהיה לו היכולת לעצב את דרך ההתבוננות של העולם על ונסה צ'פמן, איך העולם יראה את יצירתה, איך תוערך היצירה הזאת. די היה במחשבה על זה לסחרר את ראשו.
אבל בקר זהיר מטבעו, וגם אדיב. אם יש דרך להגיע לניירות האלה בלי להלך אימים על המוציאה לפועל של הצוואה - וחברתה היקרה - של צ'פמן, הוא היה מעדיף לפנות בנתיב הזה.
"אני לא מנסה להתחכם איתך," הוא אומר לבסוף. "אתה יודע בדיוק כמוני שעוד לא נקבע בדיוק מה נחשב עיזבון אמנותי ומה עושים עם שאר..."
"בנים." הלנה נעמדת, מנופפת בסירוב להצעה לעזרה של סבסטיאן. "כל זה מרתק, רק נדמה לי שאתם אולי מפספסים את התמונה הגדולה. נגיד שבאמת מתברר שהעצם הזאת היא של בן אדם, מה אז? מה אתם מתכוונים לעשות? איך אתם מתכוונים לשחק את זה?"
"לשחק?" חוזר בקר.
"בֶּק, פרברן עלול למצוא את עצמו בכותרות הראשיות של כל עיתון בארץ, ב-The One Show, ב..."
פניו של סבסטיאן כמו נדלקות, אבל בקר ספקן. "אני לא בטוח שזה כזה עניין גדול, הֶלְס," הוא אומר. "סיפור מוזר, זה בטוח, אבל..."
"בֶּק," הלנה מחייכת אליו, מנידה בראשה. "מתוק שלי, תהיה רציני. אתה לא חושב שהתקשורת תמצא עניין בכך שעצם של בן אדם היא חלק מפסל מעשה ידיה של ונסה צ'פמן החידתית, המתבודדת, הגדולה, המנוחה? אותה ונסה צ'פמן שבעלה, שנודע לשמצה בבגידות שלו באשתו, נעלם לפני עשרים שנה והגופה שלו מעולם לא נמצאה?"
"השעה הכחולה" / פולה הוקינס. מאנגלית: אמיר צוקרמן. 326 עמודים. הוצאת כתר.