הקלאסיקה של מחברת ספרי "ריפלי": קראו פרק ראשון מתוך "קריאת הינשוף"

רוברט נשאר לעבוד למשך כמעט שעה אחרי חמש. לא היתה לו סיבה למהר הביתה, ובכך שנותר ליד שולחנו נחסך ממנו הדוחק שבין חמש לחמש וחצי ביציאה מהחניה של עובדי "לנגלי אווירונאוטיקה". הוא שם לב שגם ג'ק נילסון עוד לא הלך, וכמוהו גם בנסון הזקן, שבדרך כלל נשאר אחרי כולם. רוברט כיבה את מנורת הניאון שלו.
"חכה לי," אמר ג'ק. מן הקצה השני של חדר השרטוט הריק מאדם נשמע קולו חלול.
רוברט הוציא את המעיל שלו מן הארונית.
הם אמרו לילה טוב לבנסון ופסעו לעבר הלובי הארוך והמחופה בזכוכית, שם נמצאו המעליות.
"אז בסוף קיבלת את הנעליים המותאמות אישית," אמר רוברט.
"אהא." ג'ק הרכין את מבטו אל כפות רגליו הגדולות.
"בארוחת הצהריים לא נעלת אותן, נכון?"
"לא, שמתי אותן בארונית. לא אמורים לנעול אותן יותר משעתיים ביום, בתור התחלה."
הם הגיעו אל המעלית האוטומטית.
"נראות טוב," אמר רוברט.
ג'ק צחק. "נראות זוועה, אבל נוחות שזה משהו. רציתי לבקש ממך טובה. תוכל אולי להלוות לי עשרה דולרים עד ליום התשלום? בדיוק היום יוצא —"
"כן, בטח." רוברט שלח יד אל הארנק.
"היום יום הנישואים שלי ושל בטי, ואנחנו יוצאים למסעדה, אולי בא לך לקפוץ לשם איתנו לשתות קצת? אנחנו פותחים בקבוק שמפניה."
רוברט נתן לו את העשירייה. "ימי נישואים — זה צריך להיות רק אתה ובטי."
"נו, בוא. רק לכוס שמפניה. אמרתי לבטי שאנסה לשכנע אותך להגיע."
"תודה, ג'ק, אבל לא. אתה בטוח שאתה לא צריך יותר למסעדה?"
"בטוח לגמרי, וגם את זה אני צריך רק בשביל פרחים. שישה יספיקו, אבל עשירייה קל יותר לזכור. לא הייתי מבקש ממך, אבל היום העברתי את התשלום האחרון על הנעליים. שבעים וחמישה דולר — במחיר כזה כדאי שיהיה לי נוח. בחייך, בוב, בוא תצטרף."
הם עמדו במגרש החניה. רוברט לא התכוון לבוא איתו, אבל לא הצליח לחשוב על תירוץ טוב. הוא התבונן בקלסתרו המוארך והכעור למדי של ג'ק, ובשערו השחור, העשוי בתספורת צבאית, שהחל מאפיר. "כמה שנים אתם חוגגים?"
"תשע."
רוברט ניענע בראשו לשלילה. "אני נוסע הביתה, ג'ק. תמסור ד"ש לבטי, טוב?"
"אז מה אם זה תשע?" קרא ג'ק אחריו.
"אז כלום! נתראה מחר!"

רוברט נכנס למכוניתו ויצא לפני ג'ק. לג'ק ולבטי היה בית צנוע ומשמים בלנגלי, והיה להם חור תמידי בתקציב, כך סיפר לו ג'ק, בגלל אמו של ג'ק ואביה של בטי, שנפלו שוב ושוב למשכב. בכל פעם שחשבו שעלה בידם לחסוך איזה סכום לחופשה או לשיפוץ, היו אמא שלו או אבא של בטי שואבים אותו מהם. אבל היתה להם ילדה בת חמש, והיה להם טוב.
הלילה ירד במהירות ניכרת לעין, כמו ים שחור הגואה ומציף את הארץ. רוברט חלף במכוניתו על פני המוֹטֵלים וההמבורגריות שבפאתי לנגלי, והמחשבה שהוא עומד להיכנס לעיירה ולנסוע עד הרחוב שלו עוררה בו דחייה פיזית. הוא פנה אל תוך תחנת דלק, סובב את המכונית ונסע בחזרה בכיוון שממנו הגיע. אלו רק הדמדומים, חשב. הוא לא אהב אותם, אפילו לא בקיץ, כשירדו לאט יותר והיו כמעט נסבלים. בחורף, מעל הנוף השומם של פנסילבניה שמעולם לא הצליח להתרגל אליו, הם ירדו במהירות מבהילה והשרו עליו דיכאון. הם דמו למוות פתאומי. בשבתות ובימי ראשון, כשלא הלך לעבודה, היה מגיף את התריסים בארבע אחר הצהריים ומדליק את האור, וכששב והתבונן מהחלון, הרבה אחרי שש, כבר היה חושך, זהו זה, תם ונשלם. רוברט נסע לעיירה קטנה בשם הַמבֶּרט קוֹרְנֶרס, כחמישה־עשר קילומטרים מלנגלי, ועלה על דרך חצץ כבושה וצרה שהוציאה אותו משם אל השדות.

הוא רצה לראות את הבחורה שוב. אולי בפעם האחרונה, חשב. אבל כך חשב גם קודם, והפעמים ההן לא היו הפעם האחרונה. הוא תהה אם בגלל הבחורה נשאר בעבודה עד מאוחר היום, אף על פי שלא היה צריך. האם נשאר בעבודה כדי להיות בטוח שיהיה חושך בחוץ כשהוא עוזב את המפעל?
רוברט השאיר את האוטו בין עצי היער שליד ביתה של הבחורה, והלך ברגל. כשהגיע אל שביל הגישה לבית, האט את צעדיו, עקף את לוח הכדורסל שבקצה השביל ונכנס אל המדשאה שמעבר לו.
הבחורה שוב היתה במטבח. שני ריבועי האור של חלונותיו זרחו מצדו האחורי של הבית, ומפעם לפעם חצתה דמותה את אחד מהם, אך לרוב נשארה בריבוע השמאלי, ליד השולחן. מכיוונו של רוברט נראה החלון כמו עדשה זעירה של מצלמה. לפעמים לא התקרב לבית יותר מכך. הוא חשש מאוד שמא תבחין בו, או שהמשטרה תעצור אותו בתור מטרידן או מציצן. אבל הלילה היה חשוך מאוד. הוא נע לעבר הבית.
היתה זו הפעם הרביעית או החמישית שלו במקום. לראשונה ראה את הבחורה בשבת, כשנסע לשוטט בסביבה, שבת בהירה ושטופת שמש של שלהי ספטמבר. כשחלף על פניה במכוניתו היתה עסוקה בניעור שטיח קטן על המרפסת הקדמית, והוא ראה אותה אולי לעשר שניות, אבל המראה העלה בדעתו סצנה שכבר ראה בעבר, אישה או תמונה שנתקל בהן באיזה מקום. מהקרטונים שעל המרפסת ומהחלונות נטולי הווילונות הסיק שזה עתה עברה לגור בבית. היה זה מבנה לבן ודו־קומתי בעל תריסים ועיטורים בצבע חום שנזקק לסיוד. הדשא לא היה מכוסח, וקרשי הגדר הלבנים שלאורך שביל הגישה התלכסנו ונטו ליפול. שערה של הבחורה היה חום בהיר, והיא היתה גבוהה למדי. זה כל מה שהיה יכול להבחין בו ממרחק של עשרים מטר. הוא לא ידע אם היא יפה או לא, וזה לא שינה לו. מה כן שינה לו? רוברט לא הצליח לנסח זאת בינו לבינו. אבל בפעם השנייה או השלישית שבה ראה אותה, בהפרשים של שבועיים־שלושה, הבין מה מוצא חן בעיניו: המזג הרגוע של הבחורה, החיבה הניכרת שהיא רוחשת לבית הרעוע, שביעות רצונה מחייה. את כל זאת היה יכול לראות מבעד לחלון המטבח.
כשהגיע למרחק שלושה מטרים מהבית נעצר ונעמד בצדו של אחד מכתמי האור שהטיל החלון. הוא הביט לאחוריו ולצדדיו. האור היחיד בסביבה בקע בדיוק מאחוריו, מעברו המרוחק של שדה ארוך, כשמונה מאות מטר משם — אור בודד בחלון בית איכרים. במטבח ערכה הבחורה את השולחן לשניים, ופירוש הדבר היה, כנראה, שהחבר שלה עומד לבוא לארוחת ערב. רוברט ראה אותו פעמיים, בחור גבוה בעל שיער שחור וגלי. הם התנשקו פעם אחת. הוא הניח שהם מאוהבים, שהם עתידים להתחתן, וקיווה שהבחורה תהיה מאושרת. רוברט התקרב כשהוא מחליק את רגליו קדימה כדי לא לדרוך על זרד, ונאחז בענף של עץ קטן.
הערב טיגנה הבחורה עוף. על השולחן היה בקבוק יין לבן. היא חגרה סינר כדי להגן על גופה, אבל בעוד רוברט מתבונן בה היא הזדעזעה לרגע ושיפשפה את פרק ידה, לאחר שטיפה של שמן רותח ניתזה עליו. הוא שמע את החדשות בוקעות מהרדיו הקטן שבמטבח. בפעם האחרונה שהיה כאן החלה הבחורה לשיר עם הרדיו. קולה לא היה לא ערב במיוחד ולא צורם במיוחד: הוא היה טבעי ואמיתי. גובהה היה כמטר ושבעים, עצמותיה היו גדולות וכן כפות ידיה ורגליה, וגילה עשוי היה להיות עשרים או עשרים וחמש. פניה היו בהירות וחלקות ונראָה שאינן מזדעפות לעולם, ושערה החום־בהיר גלש על כתפיה בגלים רכים. היא אספה את השיער לאחור בשתי סיכות זהב מעל האוזניים, ושערה סורַק בשביל באמצע. פיה היה רחב ושפתיה דקות, ולרוב שרתה עליהן הבעה של רצינות ילדית, כמו גם על עיניה האפורות. העיניים היו קטנות למדי. בעיני רוברט היא נראתה עשויה מקשה אחת, כמו פסל עשוי היטב. אף שהעיניים היו קטנות, הן התאימו לכל השאר, והאפקט הכולל מצא חן בעיניו מאוד.
בכל ערב שבו התבונן בה לאחר שבועיים או שלושה של הפסקה הוא חש שהמראה הולם בו וגורם ללבו לזנק מתוך חזהו, ואז להאיץ לרגע את פעימותיו. לילה אחד, לפני כחודש, נראָה לו שהיא מביטה מבעד לחלון היישר אליו, וברגעים אלו חדל לבו של רוברט לפעום מכול וכול. הוא התבונן בה בחזרה, בלי לחשוש, בלי לנסות לקפוא על עומדו כדי לא להתגלות, אך בשניות המועטות הללו ירדה עליו ההבנה המציקה שכשהיא מסתכלת בו הוא מתמלא אימה, שהיא — הדבר הזה — עלולה להתהפך עליו בכל רגע. היא תקרא למשטרה, היא תדע איך הוא נראה, הוא ייעצר בתור מטרידן, וכך יבוא הכול על סיומו המטופש. למרבה המזל היא לא ראתה אותו, ונראה שרק במקרה הסתכלה לכיוונו מבעד לחלון.
שם המשפחה שלה היה תירוֹלף — כך צוין על תיבת הדואר שלצד הכביש — ומעבר לכך הוא לא ידע עליה דבר. מלבד זה שיש לה מכונית פולקסווגן בצבע תכלת. היא חנתה על שביל הגישה, כי לבית לא היה מוסך. רוברט לא ניסה לעקוב אחריה בבקרים כדי לראות היכן היא עובדת. ההנאה שהפיק מן הצפייה בה, כך הבין, קשורה קשר אמיץ לבית. הוא אהב את הביתיות שלה, אהב לראותה נהנית לתלות תמונות וּוילונות. יותר מכול אהב לצפות בה מבלה במטבח, ובעניין זה שיחק לו מזלו, כי למטבח היו שלושה חלונות ולפני כולם צמחו עצים שיכלו להסתיר אותו. בשטח המגרש עמד גם מחסן כלים קטן בגובה מטר ושמונים, וגם לוח הכדורסל המתפורר סיפק לו מסתור פעם אחת, כשהחבר שלה עלה על שביל הגישה באורות מסנוורים.
פעם אחת שמע אותה רוברט קוראת לו, "גרג! גרג!" כשיצא מהבית. "אני צריכה גם חמאה! אוי, הכול אני שוכחת." וגרג נסע משם במכוניתו כדי להביא את המצרכים החסרים.
רוברט השעין את ראשו על זרועו ושלח אל הבחורה מבט אחרון. היא סיימה לעבוד, וכעת נשענה על הדלפק שליד הכיריים בקרסוליים מוצלבים ובהתה ברצפה כאילו היא משקיפה למרחקים. מגבת כלים כחולה־לבנה השתלשלה מידיה, והן נראו נינוחות ורפויות. אז התחייכה לפתע, הדפה את עצמה מן הדלפק, קיפלה את המגבת ותלתה אותה על אחד משלושת המוטות הקצרים שבלטו מן הקיר ליד הכיור. רוברט ראה אותה בערב שבו מיסמרה את מתלה המגבות לקיר. כעת ניגשה הבחורה היישר אל החלון שמולו עמד, ורק בקושי הוא הספיק לסגת אל מאחורי עץ נמוך.
הוא שנא להרגיש כמו פושע, ואז — באותו רגע — דרך על איזו חתיכת זרד! הוא שמע נקישה מן החלון וידע מה פירושה — אחת מסיכּות השיער שלה נגעה בשמשה — ומיד עצם עיניים מרוב בושה. כשפקח את עיניו ראה את הבחורה מצמידה את ראשה לחלון כשהוא מופנה לכיוון השני, אל שביל הגישה. רוברט שלח מבט אל מתקן הכדורסל ושקל אם כדאי לנסות לרוץ לשם לפני שתצא מהבית. אז שמע את הקול העולה מן הרדיו גובר, וחייך. היא פוחדת, כפי הנראה, ולכן הגבירה את הווליום, כדי להרגיש שהיא לא לבד. מעשה משולל היגיון, ובכל זאת הגיוני ומושך. צר היה לו על כך שהבהיל אותה לרגע. לא היתה זאת הפעם הראשונה, את זאת ידע היטב. הוא היה מטרידן בלתי זהיר. פעם אחת פגעה רגלו בג'ריקן לצד הבית שלה, והבחורה, שישבה לבדה בסלון ועשתה את ציפורניה, זינקה על הרגליים, פתחה בזהירות את הדלת וקראה: "כן? יש כאן מישהו?" אז הוגפה הדלת, ובריח החליק למקומו. ובפעם האחרונה, בלילה שבו נשבה רוח חזקה, הבריש ענף את קיר הבית שוב ושוב, והבחורה שמה לב וניגשה לחלון, ואז החליטה להתעלם וחזרה לצפות בטלוויזיה. אבל הענף המשיך להתחכך בקיר, ולבסוף תפס רוברט את הענף וכופף אותו, ואגב כך נשמע קול הברשה אחרון. אז הלך משם, והשאיר את הענף מכופף אך לא שבור. מה אם תבחין בענף ותקרא לחבר שלה לבדוק?
ההשפלה הכרוכה בהיתפסות בשעת הצצה היתה בלתי נעימה מכדי שירצה לדמיין אותה. לרוב מציצנים נוהגים להתבונן בנשים כשהן מתפשטות. מפי השמועה למד רוברט שיש להם עוד
אי־אלו הרגלים מגונים. מה שהרגיש הוא, מה שתקף אותו, היה צימאון איום שמן ההכרח להרוותו. הוא היה מוכרח לראות אותה, להסתכל בה. כאשר הודה בדבר, הודה גם שהוא מוכן להסתכן בכך שבערב זה או אחר ייתפס. יפטרו אותו מעבודתו. בעלת הבית החביבה שלו, גברת רוֹדס ממשכנות קמלוט, תזדעזע עד עמקי נשמתה ותדרוש ממנו לעזוב מיד. הבחורים במשרד — טוב, חוץ מג'ק נילסון — את כולם יכול רוברט לדמיין אומרים זה לזה, "אמרתי או לא אמרתי שמשהו אצל הבחור הזה לא בסדר? אפילו פעם אחת לא יצא איתנו לפוקר." את הסיכון הזה היה עליו לקבל על עצמו. אפילו אם איש לא יבין לעולם שהצפייה בבחורה העוסקת בשלווה בשגרת משק ביתה נוסכת שלווה גם בו, מוכיחה לו שיש מי שמסוגל למצוא ייעוד והנאה בחייו, וכמעט גורמת לו להאמין שיצליח למצוא ייעוד והנאה שכאלה בכוחות עצמו. הבחורה סייעה לו.
רוברט נרעד כשנזכר במצב רוחו בספטמבר האחרון, כאשר עבר לפנסילבניה. בכל ימי חייו לא היה מדוכא כל כך, ולא זו בלבד, אלא שהאמין בכל לבו שהשרידים האחרונים של אופטימיות, כוח רצון ואפילו שפיות דעת שעוד נותרו בו, עומדים לאזול ולנטוש אותו כמו הגרגירים האחרונים בשעון חול. הוא היה מוכרח לעשות הכול לפי לוח זמנים, כאילו פיקד על צבא של איש אחד — הוא עצמו. לאכול, לחפש עבודה, לישון, להתרחץ ולהתגלח, ואז שוב ושוב, לפי הסדר, אחרת יתפרק לחתיכות. רוברט שיער שהמטפל שלו בניו יורק, ד"ר קרימלר, היה סומך את ידו על כך. פה ושם הם שוחחו על זה. רוברט: "אני בטוח לגמרי שאם כל האנשים בעולם יפסיקו להסתכל אלה על אלה כדי לבדוק מה כל השאר עושים, כולנו נתחיל להשתולל. כשלא פוקחים עין על בני האדם, אין להם מושג איך לחיות." ד"ר קרימלר, רציני ומשוכנע בדבריו: "הפיקוח הזה שאתה מדבר עליו הוא לא באמת פיקוח. זה הרגל שהמין האנושי סיגל לעצמו לאורך מאות שנים. אנחנו ישנים בלילה ועובדים ביום. שלוש ארוחות ביום עדיפות על אחת או שבע. ההרגלים האלה יוצרים בריאות נפשית — בזה אתה צודק." אבל בכך לא היה כדי להביא אותו על סיפוקו.
מה קורה מתחת לפני השטח, את זה רצה רוברט לדעת. תוהו ובוהו? אין ואפס? רֶשע? פסימיזם ודכדוך שאולי אולי יש להם הצדקה? סתם מוות, חידלון, רִיק מבהיל עד כדי כך שאף אחד לא מעז לדבר עליו? מול קרימלר, אחרי הכול, הוא לא היה רהוט במיוחד, אף על פי שנראה שהם מדברים ומתווכחים בלי סוף, וכמעט שלא היו ביניהם שתיקות. אבל קרימלר היה פסיכותרפיסט, לא אנליטיקאי. ובסופו של דבר, הטיעונים שלו עזרו, כי רוברט שמע בעצתו וחי לפי הספר, והיה בטוח שזה עוזר לו אפילו כשהתחילו להגיע כל הטלפונים מניקי, שעלתה על המספר שלו איכשהו, אולי דרך חברת הטלפון, אולי דרך אחד הידידים שלהם בניו יורק.
בלי להסיר את מבטו נע רוברט מן המחסה שמאחורי העץ הנמוך, סבב את ריבוע האור שקרן מן החלון והתקדם לעבר שביל הגישה. באותו רגע הופיעו שני פנסים מימין והתקרבו אליו על הכביש. בשני זינוקים הגיע רוברט אל לוח הכדורסל, וכשפנתה המכונית אל שביל הגישה כבר נמצא מאחוריו. אור הפנסים שטף את רוברט משני צדי המחסה הרחב שלו, ומכיוון שזכר את החרכים שנִבעו בקרשי הלוח הרגיש שהוא חשוף, כאילו צלליתו הכהה בולטת מאחורי הלוח.
הפנסים כבו, דלת המכונית נפתחה, ובעקבותיה נפתחה דלת הבית.
"הַיי־י, גרג!"
"הַיי, מותק. סליחה שאיחרתי. הבאתי לך עציץ."
"אווו, תודה. איזה יופי, גרג!"
קולותיהם השתתקו מאחורי הדלת הנסגרת.
רוברט נאנח, ולא רצה עדיין לעזוב, אף שעכשיו היה הזמן הבטוח ביותר, כל עוד הם מתעסקים בעציץ. הוא רצה סיגריה. והיה לו קר מאוד. אז שמע חלון נפתח כלפי מעלה.
"איפה? שם?" שאל גרג.
"נראה לי שממש כאן. אבל לא ראיתי כלום."
"טוב, זה יופי של לילה בשביל זה," אמר גרג בעליצות. "שחור לגמרי. אולי יקרה משהו."
"לא אם תפחיד את מי שנמצא שם והוא יברח," צחקה הבחורה בקול רם לא פחות מן הגבר.
הם לא רוצים למצוא מישהו, חשב רוברט לעצמו. למה שירצו? נעליו של הגבר נקשו על המרפסת הקדמית. גרג יצא לסיור מסביב לבית. לרוברט הוקל כשנוכח לדעת שאין לו פנס. אבל עדיין הוא עלול להקיף את לוח הכדורסל. הבחורה התבוננה מבעד לחלון, שנשאר פתוח כדי עשרים וחמישה סנטימטרים. גרג סיים להקיף את הבית ונכנס דרך דלת המטבח. החלון נסגר, ואז שב גרג והרים אותו, קצת פחות מכפי שהורם קודם לכן, והפנה לו את גבו. רוברט יצא מאחורי לוח הכדורסל והלך אל הבית, לעבר החלון הפתוח. הוא פסע ביהירות כמעט, כאילו רצה להוכיח לעצמו שהצורך להסתתר לכמה רגעים לא הבהיל אותו. הוא עמד בדיוק במקום שבו עמד קודם לכן, מאחורי העץ, כמטר אחד מקיר הבית. שחצנות, חשב. שחצנות ועיקשות ותו לא.
"…המשטרה," המשיך גרג בנימה משועממת. "אבל תני לי לחפש בסביבה קודם. הלילה אישן בסלון, מותק, כי קל יותר לצאת משם בריצה. אני אישן במכנסיים ונעליים, ואם אתפוס מישהו —" הוא חייך חיוך מאיים והרים את אגרופיו הגדולים אל מול פניו.
"תרצה איזו חתיכה של עץ הסקה בתור נבוט או משהו?" שאלה הבחורה כשהיא מחייכת ברוֹך, כאילו האלימות שבדבריו אינה נוגעת לה כלל. אבל רוברט הרגיש שהיא מאלו שמחייכות כאילו הכול בסדר גם כשהן מודאגות, וזה מצא חן בעיניו. מעולם לא ראה אותה לחוצה. בעיניו זה היה נפלא. הוא לא הצליח לשמוע את הדבר הבא שאמרה, אבל היה בטוח שהיא עומדת לגשת אל הסלון ולהראות לגרג את חתיכת העץ האמורה. ליד האח היה לה דלי פחמים שחור ובו עצים וחומרי בעירה בשפע.
מן הסלון נשמע צחוקו של גרג, רם וחסר פחד.
רוברט משך בכתפיו וחייך. אז פתח את מעילו הארוך, תחב את ידיו לכיסי המכנסיים וצעד בראש מורם על שביל הגישה מן הבית והלאה.
הבחורה גרה בדרך קוֹנאראק, וזו נמתחה משם בקו ישר אך מגובנן לאורך תשעה קילומטרים עד להמברט קוֹרנֶרס, שבה, שיער רוברט, נמצא מקום עבודתה. רוברט נהג לעבור בהמברט קורנרס בדרכו ללנגלי, עיירת מגוריו, שהיתה גדולה ממנה בהרבה ושכנה על גדות נהר הדלאוור. לנגלי נודעה כמרכז מסחר חשוב, ובה פעלה סוכנות המכוניות המשומשות הגדולה ביותר באזור — "רֶד רֵדינג מציאוֹת משומשות" — וכן לנגלי אווירונאוטיקה, שייצרה חלקי מטוסים ומסוקים לשוק הפרטי. בזו האחרונה עבד רוברט בתור מהנדס תעשייה מאז סוף ספטמבר. העבודה לא היתה מעניינת במיוחד, אבל השכר לא היה רע, ובלנגלי אווירונאוטיקה שמחו לקבל אותו, כי קודם לכן היתה לו משרה יוקרתית בניו יורק בחברה לתכנון מחדש של טוסטרים, מגהצים חשמליים, מקלטי רדיו, רשמקולים וכמעט כל מכשיר חשמלי אחר שאפשר למצוא בבית אמריקאי. מניו יורק הביא עמו רוברט מטלה אישית: היה עליו להשלים סדרה של כמאתיים וחמישים רישומים מפורטים של חרקים ושל עכבישים שצעיר אחד בצרפת החל להכין בשביל פרופ' גַמבּוֹלוֹבסקי. ידידיו של רוברט, פיטר ועדנה קמפבל, הפגישו את רוברט עם הפרופסור בניו יורק, והם עמדו על כך שיביא איתו לפגישה את רישומי האִירוסים שלו. הפרופסור הביא עמו כמה מהרישומים שנועדו להופיע בספר שלו, שכבר נסגר עליו חוזה עם הוצאה אמריקאית. הצרפתי הצעיר שהתחיל לעבוד על הציורים, והספיק לסיים למעלה ממחצית מהם, נפטר. די היה בכך לגרום לרוברט לסרב לקחת את המטלה על עצמו — לא מטעמי אמונות תפלות, אלא בגלל הסיטואציה המדכדכת משהו, כי כבר היה מדוכדך למדי מלכתחילה. גם חיבה מיוחדת לחרקים ולעכבישים לא היתה לו. אבל הפרופסור התלהב מן האירוּסים שרוברט רשם בגחמה של רגע על פי הפרחים שהיו בדירה שלו ושל ניקי, והיה בטוח שיוכל להשלים את רישומיו של הצרפתי באותו הסגנון שבו צוירו עד כה. עוד לפני תום הערב הסכים רוברט לבצע את העבודה. אין ספק שהיה בזה משום חידוש ביחס לכל עיסוקי העבר שלו, והוא הרי ניסה ליצור לעצמו "חיים חדשים". הוא נפרד מניקי והתגורר במלון בניו יורק, עמד להתפטר מעבודתו, וניסה לבחור לו עיר מגורים אחרת. ספר החרקים עשוי להוביל לעוד עבודה באותו הסגנון. אולי ייהנה ממנה מאוד ואולי להפך, אך אז לפחות יֵדע אם היא מתאימה לו או לא. לכן נסע לריטֶרסוויל שבפנסילבניה, עיירה גדולה מלנגלי, נשאר בה עשרה ימים בלי למצוא שום עבודה, ואז נסע ללנגלי כדי לברר על לנגלי אווירונאוטיקה. העיירה היתה משעממת, אך הוא לא הצטער על כך שעזב את ניו יורק. אמנם אף אחד אינו יכול לצאת למסע ולהשאיר את עצמו מאחור, אבל שינוי של מקום היה שינוי של ממש, וזה עזר. עם השלמת הרישומים הוא היה אמור לקבל שמונה מאות דולר, והדד־ליין נקבע לסוף פברואר. רוברט קבע לעצמו מכסה של ארבעה רישומים לשבוע. הוא צייר על פי הטיוטות של הפרופסור, שהיו גסות אך מפורטות, ולפי תצלומים מוגדלים שקיבל ממנו. רוברט גילה שהוא נהנה מן העבודה, והיא עזרה לו להעביר את סופי־השבוע המתמשכים.
רוברט נכנס ללנגלי ממזרח וחלף במכוניתו על פני רד רדינג מציאוֹת משומשות. לעיניו נפרש מגרש מרובע ומסודר של מכוניות עם גג קשיח וגג נפתח, ופנסי רחוב שהוצבו במעברים הצרים ביניהן האירו אותן באור רפאים. המכוניות נראו כצבא של חיילים מתים ועוטי שריון, ומי יודע על אילו קרבות, תהה רוברט, עשויה כל אחת מהן לספר? על תאונה שנזקיה תוקנו, אך הרגה את הבעלים? על בעל משפחה שפשט את הרגל ונאלץ למכור את כלי הרכב?
משכנות קמלוט, מקום מגוריו של רוברט, היה בניין בן ארבע קומות במערב לנגלי, כקילומטר וחצי בלבד מן המפעל שבו עבד. את מבואת הבניין האירו שתי מנורות שולחן שהבהיקו מבעד לשתי אדניות פילודנדרון. בפינה ניצבה מרכזיית טלפונים שננטשה, אך לא הוסרה: גברת רודס אמרה לו שבסופו של דבר, לדעתה, ה"אנשים" שלה מעדיפים קווי טלפון פרטיים, אפילו אם המתקשרים אינם יכולים להשאיר להם הודעות. גברת רודס גרה בקומת הקרקע מימין, ובדרך כלל שהתה במבואה או בחדר הקדמי של דירתה, שדלתו היתה פתוחה תמיד, כל אימת שמישהו נכנס או יצא. כשרוברט נכנס היא נמצאה במבואה והשקתה אדנית פילודנדרון במשפך עשוי פליז מבהיק.
"ערב טוב, מר פורֶסטֶר. איך המרגש הערב?" שאלה.
"הכול בסדר, תודה," חייך רוברט. "ומה שלומך?"
"בסדר, בסדר. עבדת עד מאוחר?"
"לא, סתם הסתובבתי באוטו. אני אוהב לטייל מחוץ לעיר."
אז שאלה אותו אם אחד הרדיאטורים אצלו מחמם אותו במידה מספקת, ורוברט השיב בחיוב, וציין שלא שם לב לשום בעיה ברדיאטור. הוא עלה במדרגות. בבניין היו שש או שמונה דירות, ולא היתה בו מעלית. דירתו של רוברט נמצאה בקומה העליונה. הוא לא טרח להתיידד עם השכנים — שני רווקים צעירים, בחורה בשנות העשרים לחייה, אלמנה בגיל העמידה שיצאה לעבודה מוקדם מאוד בבוקר — אבל הוא נד לעברם בראשו ואמר משהו בכל פעם שנתקל באחד מהם. אחד הצעירים, טום שַׁייב, הזמין אותו פעם לבוא לבאולינג, ורוברט נענה להזמנה. במה שנוגע לכניסות וליציאות, חשב רוברט, ניחנה גברת רודס בסקרנות קלאסית של שוער בבית מלון, אבל לבה טוב, ובסופו של דבר הוא שמח להרגיש שיש בבית מישהו שאכפת לו ממנו, או לפחות רוצה לדעת אם הוא לבד או עם חברים, ואם הוא מגיע הביתה בחמש אחר הצהריים או בשבע וחצי בערב או באחת בלילה. תמורת אותו הסכום, תשעים דולר לחודש, היה עשוי רוברט לשכור בית בינוני באחד מפרוורי לנגלי, אבל הוא לא רצה להיות לבד. אפילו הרהיטים העלובים בשני החדרים שבדירתו העניקו לו מידה כלשהי של נחמה: אנשים גרו שם לפניו, הצליחו שלא להעלות את הספה באש והותירו רק סימני חריכה של סיגריות על שולחן הכתיבה, הלכו על אותו שטיח ירוק כהה, ואולי אפילו שמו לב שבשבתות ובימי רביעי שואבים ממנו את האבק. היו שם אנשים לפניו, והם עברו למקום אחר שבו חיו חיים נורמליים לגמרי, ואולי מאושרים יותר. לגברת רודס הוא שילם מדי חודש בחודשו. אין בכוונתו להישאר יותר מעוד חודש־חודשיים, חשב. או שישיג לו בית מחוץ לעיר, או שיעבור לפילדלפיה, שבה שכן המפעל הראשי — עם פס הייצור — של לנגלי אווירונאוטיקה. היו לו ששת אלפים בבנק, והוצאותיו כאן היו מועטות מהוצאותיו בניו יורק. החשבון מהגירושים עוד לא הגיע, אבל ניקי טיפלה בזה בניו יורק דרך עורכי הדין שלה. היא עמדה להתחתן שוב ולא רצתה דמי מזונות.
רוברט הדליק את התנור החשמלי שבמטבחון, עיין בהוראות על הגב של שתי אריזות מזון קפוא, פתח אותן והחליק את האוכל פנימה בלי לחכות שהתנור יתחמם. הוא התבונן בשעון, ואז שקע בכורסה עם ספר כיס על עצים באמריקה. הוא קרא על "אולמוסים מכונפים ואולמוסים חלקים". הפרוזה הישירה והעניינית היתה מרעננת.
את הקליפה הפנימית של ענפי האולמוס החלק נהגו ללעוס כדי להקל על כאב גרון. הענפים שעירים אך לא נקבוביים… הם קשים, כבדים ומחוספסים, ומתאימים להכנת לוחות עץ לגדר.
הוא דיפדף בהנאה, והמשיך לקרוא עד שריח של מזון נחרך גרם לו לזנק מכיסאו.

"קריאת הינשוף" / פטרישיה הייסמית. מעברית: יותם בנשלום. 243 עמודים. הוצאת אחוזת בית.