מצלמות הפכו לחלק בלתי נפרד מחוויית ההופעות החיות מזה עשורים. מאז שהטלפון החכם נמצא בכיס של כל אחד מאיתנו, קשה לדמיין קונצרט בלי ים של מסכים מוארים. כמעט כל מעריץ רוצה לתפוס תמונה של האמן האהוב עליו, או לצלם סרטון קצר לסטורי. התרבות הזאת הפכה לחלק בלתי נפרד מההופעה - לצד בירה יקרה ותורים אינסופיים לשירותים. אלא שיש עדיין אמנים מהדור הישן שמסרבים להתמסר לטרנד - ובוב דילן הוא כנראה הבולט שבהם.
ראשית, סיפור אישי קצר: בשנת 2005 טסתי לראות את בוב דילן בהופעה בבריקסטון. אלה היו הימים שלפני הסמאטרפונים אבל החזקתי בכיס המעיל שלי מצלמה דיגיטלית קטנה. בתחילת ההדרן, בוב החל לשיר את "London Calling" של הקלאש - ואני שלפתי את המצלמה הקטנה וצילמתי תמונה מטושטשת אחת. ברגע אחד זינק עליי מאבטח אמריקאי עם מעיל עור של אופנוענים, הוציא אותי מהאולם, והזמין לי משטרה. זה נגמר בשוטר בריטי מנומס שביקש ממני למחוק את התמונה מהמצלמה.
בימים האחרונים, כחלק מהקרקס הנודד של Outlaw Music Festival - פסטיבל שאותו מוביל ווילי נלסון מזה עשור - מצא עצמו דילן במצב יוצא דופן מבחינתו: הפעם הוא לא שולט בארגון, לא במבנה האולם ולא בסדרנים. בהופעות סולו שלו הוא ממשיך לאכוף איסור צילום נוקשה באמצעות עשרות מאבטחים, לעיתים באגרסיביות. אבל מול עשרות אלפי צופים באמפיתיאטרון פתוח, תחת חוקי הפסטיבל הליברליים יותר (המופעים מתחילים בשעה 16:20, והמבין יבין), לא ניתן היה למנוע מהקהל להרים טלפונים ולצלם בחופשיות.
המבקר אדם סלזר משיקגו, שסיקר את ההופעה במנספילד, מסצ'וסטס, ראה את הדברים קצת אחרת. לדבריו, דילן בחר להידמות לדמותו של המוות מסרטים כמו "החותם השביעי" של ברגמן או אפילו "מסע הכזבים של ביל וטד" - דימוי דרמטי ומעט קודר - אך המוזיקה עצמה לא שידרה כלל אווירת מוות. להפך: דילן נשמע משוחרר, שובב, גיחך מדי פעם ואף נראה שהוא נהנה ממשחק המחבואים מהקהל. לדבריו של סלזר, דווקא כשהקהל לא יכול לצלם אותו כראוי, דילן נשמע נינוח ויצירתי מתמיד.
זו לא הפעם הראשונה שהשנאה של דילן למצלמות מגיעה לכותרות. הפעם הקודמת הייתה במהלך הופעה באוסטריה בשנת 2019, אז הטרובדור המסתורי קטע שנים בהן לא דיבר עם הקהל בכלל, כשאמר באמצע השיר: "אתם יכולים לצלם או לא לצלם. אנחנו יכולים לנגן או לדגמן". דילן נראה נסער, ואיבד שיווי משקל על הבמה וכמעט נפל. הלהקה שלו החלה לפנות לקהל ולהתחנן שהם יפסיקו לצלם. באופן אירוני, הקטע כולו תועד על ידי צלם חובב בקהל.
ולכן דילן בחר בטקטיקה אחרת: להפוך ל"בלתי נראה". הוא עלה לבמה כשהוא לובש קפוצ'ון על ראשו, מראה משעשע במיוחד לגבר בן 84, התיישב מאחורי פסנתר כנף, הרים את עמדת התווים כך שתסתיר אותו, והקיף את עצמו באורות מסנוורים. לטענת מעריצים, גם מי שישב בשורות הראשונות התקשה לראות את פניו.
המהלך עורר כעס ותסכול בקרב חלק מהקהל. כתב הניוזלטר Flagging Down the Double E's תיאר את האווירה בהופעה בבנגור, מיין כ"קודרת במיוחד" וסיפר על צעקות, עזיבה באמצע ההופעה ואפילו ויכוחים אם האיש מאחורי הפסנתר הוא בכלל דילן האמיתי. "אני מסקר את ההופעות של בוב דילן 20 שנה, ואני לא זוכר דבר כזה", נכתב. להבדיל, בניוזלטר Daily Dylan דווקא הגנו עליו: לטענתם, דילן היה גלוי לעין, ורק מי שניסה לצלם סבל מהטקטיקה - מה גם שלמרות הקיטורים של חלקים בקהל, המוזיקה עצמה הייתה מצויינת.
בשורה התחתונה מדובר בהגדרה המילונית של מלחמה בטחנות רוח. הקהל לא יפסיק לצלם בהופעות ולשתף ברשתות החברתיות. לא משנה אם על הבמה זאת חוה אלברשטיין או האחים גלאגר, אנשים רוצים מזכרת קטנה מאירוע גדול. זה לא אומר שדילן לא צודק שהעניין פוגם בחווית ההופעה. בריאיון שערך הח"מ עם איאן אנדרסון מלהקת ג'טרו טאל בשנת 2018, הוא סיפר כמה הוא שונא שמצלמים אותו בהופעה. "זה פשוט דבר כל כך פולשני וחסר כבוד לעשות. כשאני עולה לבמה ורואה ים של ידיים למעלה עם הטלפונים זה נראה כמו מועל יד נאצי. זה גורם לי להתנתק", הוא סיפר, אבל הודה בהכנעה כי "זה הפך להיות דבר כל כך מקובל בעולם ההופעות החיות, ואף אחד לא יכול לעשות משהו נגד זה".
אז הנה, בוב דילן עושה משהו נגד זה, ועוד באים אליו בטענות. בסופו של דבר, דילן אולי לא יכול לנצח את הקידמה, אבל הוא גם לא מתכוון להיכנע לטרנד. הוא לא עשה את זה בסיקסטיז והוא לא מתכוון להתחיל לעשות את זה באמצע העשור התשיעי של חייו. בשנת 1965 דילן הטריף את העולם כשהחליף את הגיטרה האקוסטית בחשמלית, בצעד היסטורי ששינה את עולם המוזיקה לעד. עכשיו, שישה עשורים אחרי, דילן מנסה להמם את העולם פעם נוספת: האם המהפכה הזאת תצליח? התשובה, חברים, נישאת ברוח.