טרגדיה אחת בים, שני סיפורים סותרים: קראו פרק ראשון מתוך "האניה"

כל אחד מהאנשים בשייטת הביא איתו, נוסף על תיבת המסע שלו, את סיפורו המעיק: סיפור של אהבה נכזבת, גזר דין פלילי שנשמר בסוד, אישה הרה שנותרה בוכייה על החוף או רעב לתהילה ולעושר. דייוויד צ'יפ, לוטננט־ראשון על ה'ֶסנטּוריֹון,' אוניית הדגל של השייטת, לא היה שונה בעניין הזה. צ'יפ, סקוטי חסון עם אף ארוך ועיניים עזות־מבע בראשית שנות הארבעים לחייו, היה במנוסה - מקטטות עם אחיו על הירושה שלהם, מנושים שרדפו אחריו, מחובות שלא אפשרו לו למצוא כלה ראויה. על החוף צ'יפ היה על סף אבדון, ללא יכולת לנווט את חייו בין השרטונים הלא־צפויים הגודשים אותם, אבל כאשר ניצב על הסיפון העליון האחורי של אוניית מלחמה בריטית השטה במרחבים העצומים של האוקיינוס, כובע ימאים לראשו ומשקפת בידו, הוא שפע ביטחון עצמי, ויש מי שיאמרו, אפילו קמצוץ יוהרה. עולם העץ של האונייה - עולם שאת גבולותיו קובעים הכללים הנוקשים של הצי המלכותי הבריטי, החוקים השוררים בים, ויותר מכול, קשרי הרעּות ההדוקים שנוצקו בין דורות של יורדי ים - סיפק לו מפלט. ֵהציף אותו בתחושה של סדר מוקפד וצלול כגביש, של תכלית ברורה. וההצבה האחרונה של צ'יפ, למרות הסיכונים הרבים שנשאה בחובה, ממחלות וטביעה ועד אש תותחי האויב, סיפקה את הדבר שערג לו: הזדמנות לזכות סוף־סוף בפרס גדול, וקידום לדרגת קפטן של אונייה משל־עצמו, למעמד של אדון הימים. הבעיה הייתה, שהוא לא הצליח להתרחק מהיבשה הארורה. הוא היה לכוד - מקולל אפשר לומר - במספנה של פורטסמות, על שפת התעלה האנגלית, מתאמץ בחוסר הצלחה לסיים את הכנתה של ה'סנטוריון' להפלגה. גוף העץ הענקי שלה, אורכו 50 מטרים ורוחבו 14 מטרים, עגן במספנה סגורה. נגרים, מומחי איטום, אנשי חיֵּבל ובעלי מלאכה אחרים התרוצצו על הסיפונים כמו חולדות (שגם הן לא חסרו שם.) קקופוניה של פטישים ומסורים. הרחובות בקרבת המספנה התמלאו מריצות שגלגליהן טרטרו על אבני המרצפות, ועגלות רתומות לסוסים, סבלים, רוכלים, כייסים, מלחים ופרוצות גדשו אותם. מדי פעם בפעם פילח את האוויר צליל משרוקית מקפיא דם של רב־מלחים, ואנשי צוות כשלו החוצה מבתי הבירה, נפרדים מאהובות ישנות או חדשות, ומיהרו אל האוניות העומדות להפליג כדי שלא לספוג הצלפות שוט מהקצינים שלהם.

זה היה בינואר ,1740 והאימפריה הבריטית הייתה נתונה במרוץ התגייסות למלחמה באימפריה הספרדית. ואז, במהלך ששיפר באחת את סיכוייו של צ'יפ לעתיד טוב יותר, קטפה האדמירלות את ג'ורג' אנסון, הקפטן שצ'יפ היה כפוף לו ב'סנטוריון,' העלתה אותו לדרגת קומודור והפקידה אותו על שייטת של חמש אוניות שעמדה להשתתף במלחמה בספרדים. הקידום לא היה צפוי. כבנו של אציל כפרי חסר חשיבות, אנסון לא נהנה מקשרים עם פטרונים חזקים - "גורמים בעלי עניין," כפי שהיה נהוג לכנותם מטעמי נימוס - שהזניקו קצינים רבים במעלה התורן, יחד עם הכפופים להם. אנסון, שהיה אז בן ארבעים ושתיים, הצטרף לצי בגיל ארבע־עשרה, ושירת כמעט שלושים שנה בלי להוביל מערכה צבאית גדולה או להעלות בחכתו תגמול עתיר רווחים.
היה משהו מרוחק באיש הזה, שהיה גבה קומה ובעל פנים ארוכים ומצח גבוה. עיניו הכחולות היו חסרות הבעה, והוא כמעט לא פצה את פיו, אלא אם היה בחברתם של ידידים נאמנים. "אנסון, כרגיל, אמר מעט מאוד", העיר פוליטיקאי אחד אחרי שנפגש איתו. הוא המעיט אפילו יותר בכתיבת מכתבים, כאילו הטיל ספק ביכולתן של מילים כתובות למסור את שראה או הרגיש. "הוא לא אהב לקרוא, ופחות מזה לכתוב או להכתיב את מכתביו", כתב עליו קרוב משפחה. "ודבר זה, שהצטייר כהזנחה מצידו, עורר עליו את חוסר אהדתם של רבים". דיפלומט אחד פלט במועד מאוחר יותר כי אנסון היה משולל ידע כלשהו על העולם, שכן הוא "הסתובב סביבו, אבל מעולם לא היה בתוכו."

אף על פי כן, האדמירלות ראתה באנסון את מה שגם צ'יפ ראה בו במהלך השנתיים שעברו מאז הצטרף ל'סנטוריון:' ימאי אדיר. הייתה לאנסון שליטה מלאה בעולם העץ, ומה שחשוב לא פחות, הייתה לו שליטה בעצמו - הוא נותר קר רוח ויציב גם תחת לחץ כבד. קרוב משפחה שלו העיר, "יושר, כנות וכבוד היו בראש סולם הערכים שלו והוא דבק בהם בלי פשרות". נוסף על צ'יפ הוא הקיף את עצמו בקבוצה של קצינים ובני חסות זוטרים מוכשרים, שהתאמצו כולם לשאת חן בעיניו. אחד מהם סיפר כעבור זמן לאנסון כי הוא מכיר תודה לו יותר מאשר לאביו, וכי הוא יעשה "הכול כדי לנהוג בהתאם לדעתך הטובה עליי אשר אתה מואיל להחזיק בה." אם אנסון יצליח בתפקידו החדש כקומודור של שייטת, הוא יהיה בעמדה שתאפשר לו למנות מפקדים כרצונו. וצ'יפ, שהתחיל את דרכו בתפקיד הקצין השני של אנסון, יהיה מעתה יד ימינו.
בדומה לאנסון, גם צ'יפ העביר חלק גדול מחייו בים - צורת קיום גדושה במהלומות, שבתחילה קיווה להיחלץ ממנה. כפי שסמואל ג'ונסון העיר פעם, "אין אדם שיהיה מלח, אם כישרונו לחבל תחבולות מספיק לו כדי להיכלא בבית סוהר; שכן להיות באונייה, הרי זה כמו להיות בכלא, עם סיכויים לטבוע". אביו של צ'יפ היה הבעלים של נחלה גדולה בחבל ַפייף, בסקוטלנד, ונשא באחד מאותם תארים - הֵליירד השני של רֹֹוסי - שהעלה על הדעת אצולה גם אם לא הקנה לנושאו מעמד של אציל. המוטו שלו, שהיה רקום בסמל המשפחה, היה virtus Ditat (לטינית: "המידה הטובה מעשירה.)" היו לו שבעה ילדים מאשתו הראשונה, ולאחר מותה נולדו לו עוד שישה ילדים מאשתו השנייה, ודייוויד היה אחד מהם.
בשנת ,1705 השנה שבה חגג דייוויד את יום הולדתו השמיני, יצא אביו מהבית להביא חלב עיזים, וצנח מת. בהתאם למסורת, הבן המבוגר ביותר ירש את האחוזה ואת רוב הנכסים, ובמקרה הזה היה זה ג'יימס, אחיו־למחצה של דייוויד. וכך דייוויד נחבט וטולטל על ידי כוחות מחוץ לשליטתו, בעולם שנחלק בין בנים בכורים לבנים צעירים, בין מי שיש להם ומי שאין להם. ומה שהוסיף לזעזוע בחייו היה הנטייה של ג'יימס, שהחזיק עתה בתואר הליירד השלישי של רוסי, לשכוח לפרקים להעביר את הקצבה הקבועה שנקבעה בצוואה לֶאָחיו ולאחותו מהאישה השנייה: דם סמיך ממים, אבל מסתבר שדמם של אחדים היה סמיך יותר מדמם של אחרים. בחיפושיו אחר עבודה נעשה דייוויד שוליה אצל סוחר, אבל חובותיו הלכו ותפחו. וכך, בשנת ,1714 השנה שבה מלאו לו שבע־עשרה, הוא ברח לים, החלטה שהתקבלה בברכה במשפחתו - כפי שכתב האפוטרופוס שלו לאחיו הבכור, "ככל שהוא יקדים להסתלק, כך ייטב לך ולי".
אבני הנגף שנתקל בהן גרמו לצ'יפ להיאחז בעקשנות גדולה יותר בחלומות שתססו בקרבו, והוא דבק בעוצמה בשאיפתו להפוך את כיוונו של מה שכינה "גורל אומלל." בכוחות עצמו, באוקיינוס, מרוחק מהעולם שהכיר, הוא יוכל להוכיח את עצמו במאבקים עם כוחות איתנים - לעמוד בפני סופות טייפון, לגבור בקרב על אוניות אויב, להציל את חבריו.
אבל גם אם צ'יפ רדף אחרי כמה פיראטים - בכללם הנרי ג'ונסון האירי הגידם, שנהג לירות ברובה שלו כשהוא משעין את קנה הרובה על הגדם שלו - המסעות המוקדמים האלה עברו ללא מאורעות ראויים לציון. הוא נשלח לפטרל בין איי הודו המערבית2, משימה שנחשבה לגרועה ביותר מאלה שהוטלו על הצי בשל האיום הקבוע של מחלות קשות. הקדחת הצהובה, הֶשֶטף הדמי, הקדחת שוברת העצמות, המוות הכחול...
אבל צ'יפ החזיק מעמד. האם עניין זה לבדו לא היה ראוי להכרה? יתר על כן, הוא זכה באמונו של אנסון והתקדם לדרגת לוטננט־ ראשון. העובדה ששניהם בזו לדברי לצון חסרי רסן, או מה שצ'יפ הגדיר "קשקושי הבל," בוודאי הועילה לו. איש דת סקוטי, שנעשה קרוב לצ'יפ בתקופה מאוחרת יותר, הבחין כי אנסון העסיק אותו מפני שהיה "איש שניחן בתבונה וידע." צ'יפ, בעל החוב הנואש מהעבר, נמצא במרחק שלב אחד בסולם מעמדת הפיקוד שחשק בה. ועם הכרזת המלחמה על ספרד הוא עמד לצאת לראשונה בחייו לקרב כהלכתו.

העימות היה תוצאה של ההתכתשות הממושכת בין המעצמות האירופיות, ששאפו להרחיב את האימפריות שלהן. כל אחת מהן ניסתה להשיג שליטה בנתחים גדלים והולכים של כדור הארץ, כדי שתוכל לנצל את משאבי הטבע ולשלוט בשווקים של אומות אחרות, ואגב כך הן שעבדו עמים ילידיים רבים מספור, תוך שהן מצדיקות את מעשי האכזריות שלהן (שכללו הסתמכות על מסחר העבדים הטרנס־אטלנטי המתרחב ללא הרף) בהכרזה כי הן מפיצות איכשהו את "הציוויליזציה" למחוזות האפלים של כדור הארץ. ספרד הייתה זה זמן רב האימפריה הדומיננטית באמריקה הלטינית, אבל בריטניה הגדולה, שהלכה והתחזקה וכבר היו לה מושבות בחוף המזרחי של אמריקה, החליטה לשבור את אחיזתה של האימפריה היריבה.
ב־1738 הוזמן קברניט אנגלי בשם רוברט ֶג'נקינס לפרלמנט, ושם סיפר כי בהיותו בים הקריבי השתלט כוח ספרדי על ספינת הסוחר שלו, ומפקדו האשים אותו בהברחת סוכר ממושבות ספרדיות וכרת את אוזנו השמאלית. לפי המסופר, ג'נקינס הציג את האיבר הכרות, שנשמר כבוש בצנצנת, והצהיר, "הייעוד שלי הוא הייעוד של ארצי". התקרית הלהיטה את הרוחות הסוערות ממילא בפרלמנט ובקרב מחברי הפמפלטים של לונדון, ועודדה אנשים לקרוא לשפיכות דמים - אוזן תחת אוזן - ולביזה. לא עבר זמן רב ובלחץ דעת הקהל הכריזה בריטניה מלחמה, שקיבלה את השם "מלחמת האוזן של ג'נקינס."
השלטונות הבריטיים הגו במהרה תוכנית יציאה להתקפה על מרכז חשוב של עושר קולוניאלי ספרדי: ַקרַטֶגָנה. העיר הדרום אמריקאית שעל שפת הים הקריבי הייתה נקודת היציאה של רוב הכסף אשר הופק מהמכרות בפרו: שם העמיסו אותו על אוניות שהפליגו בשיירות חמושות אל ספרד. ההתקפה הבריטית - שכללה צי ענקי של 186 אוניות בהובלתו של אדמירל אדוורד ֶורנֹון - נועדה להיות ההתקפה הימית הגדולה ביותר בהיסטוריה של המערב. אבל היה בצידה מבצע נוסף, קטן בהרבה: זה שנמסר לפיקודו של קומודור אנסון.
עם חמש אוניות מלחמה וספינת סיור חד־תרנית, הוא ואלפיים אנשיו היו אמורים לחצות את האוקיינוס האטלנטי, להקיף את כף הורן, ואז "להשתלט, להטביע, לשרוף או להרוס בדרך אחרת" אוניות אויב ומאחזים ספרדיים חלשים באוקיינוס השקט לאורך חופי אמריקה הדרומית והפיליפינים. הממשלה הבריטית, בעת שרקחה את התוכנית שלה, רצתה להימנע מיצירת רושם כאילו מדובר בפיראטיות בחסותה. ובכל זאת, בלב התוכנית עמד מעשה שוד: ללכוד גליאון ספרדית עמוסה בכסף לא מעובד ובמאות אלפי מטבעות כסף. ספרד שלחה אונייה כזאת פעמיים בשנה - לא תמיד הייתה זו אותה אונייה - ממקסיקו לפיליפינים כדי לקנות אריגי משי ותבלינים וסחורות אסייתיות אחרות, אשר בהמשך נמכרו באירופה ובשתי האמריקות. חילופי הסחורות האלה היו חיוניים לסחר הגלובלי של האימפריה הספרדית.
צ'יפ והאחרים שנצטוו לבצע את המשימה לא היו מודעים למטרות של מקבלי ההחלטות, אבל נמשכו למשימה בכוחו המגרה של התגמול הצפוי להם: חלק באוצר. ריצ'רד וולטר, הכומר בן העשרים ושתיים של ה'סנטוריון' ומי שהיה עתיד לחבר תיאור של המסע, תיאר את הגליאון כ"פרס הנחשק ביותר שהיה אפשר למצוא על פני האדמה."
על פי התוכנית - "אם יתרצה האל ויברך את כלי נשקנו", כפי שניסחה זאת האדמירלות - הם התעתדו להקיף את כדור הארץ לפני שיבתם הביתה. האדמירלות נתנה לאנסון צופן וקוד לפענוח שהוא אמור היה להשתמש בו בהודעות הכתובות שלו, ואיש ממשל הזהיר כי המשימה חייבת להתנהל "באופן הסודי והמהיר ביותר." שאם לא כן, השייטת של אנסון עלולה להתגלות ולהישמד על ידי שייטת ספרדית גדולה שהייתה בתהליך הקמה ועמדה תחת פיקודו של דון חוסה פיסארו.

"האניה" / דיוויד גראן. מאנגלית: עדי מרקוזה-הס. 388 עמודים. מודן הוצאה לאור.