יש מעט רגעים נפלאים בדוקו "הערב עם יהורם גאון". באחד מהם, גאון מציג את מה שהכין לבחינה ללהקת הנח"ל בשנות ה-50: הפואמה "בעין דור" של שאול טשרניחובסקי. גאון נכנס לאלמנט שלו, ובתצוגה מרהיבה של אמן במה מנוסה מדקלם לתפארת את הבלדה שהכין לפני כשבעים שנה, כולל תנועות ידיים ואיטונציה מושלמת. אחרי ההכנה הזו מגיע הפאנץ': בבחינה עצמה, אחרי כמה שורות הוא התבקש לעצור ולשיר.
יש בסצינה הזו משהו קומי אבל גם נוגע ללב, שהדוקו חוזר אליו שוב ושוב: הפער בין גאון הציבורי - אריה ירושלמי, קזבלן, יוני נתניהו, התרנגולים, עוד לא אהבתי די וכו' - לגאון האדם, איש שמתראיין הרבה אולי אך קנאי לפרטיותו, לכבודו ולנראטיב עליו, שגדל בצל של אב תובעני, ולמרות כל הישגיו כמעט נבוך מחלקו בתרבות הישראלית.
הסרט שיצרו צמד הדוקומנטריסטים הפורה קובי פרג' ומוריס בן מיור ("להאיר את יוסי", "המלכה שושנה", בין היתר, והם אפילו מקרינים במקביל עוד סרט חדש - "בעל החלומות" על יוסף שילוח), הוא סרט פשוט שאינו מחדש הרבה. הוא בנוי למעשה כמונולוג של גאון על רקע קטעי ארכיון ומעט משיריו, ואין בו מרואיינים נוספים. הוא ארוך ביחס לסרט מסוגו - שעה וארבעים בסך הכול - וכביכול סוקר את כל חייו של גאון מילדותו בירושלים דרך פרקי מפתח ונקודות ציון מרכזיות ועד לימינו אנו.
בפועל, למרות אורכו, יש בו חוסרים רבים: הוא ממעט מאוד לעסוק דווקא בדבר החשוב ביותר, קריירת הסולו המוזיקלית של גאון - שהוא לפני הכול זמר נהדר - ובשיריו האיקוניים שהם רבים מספור. הוא גם כמעט לא עוסק למעשה בשום דבר שקרה מאז שנות התשעים, כולל. כלומר: ללא תכנית האירוח "שישי בגאון" או הסיטקום הנצחי "סברי מרנן", וגם לא המירוץ הכושל לנשיאות, ולמעשה ללא החלק הפחות נעים של דעיכת הקריירה והירידה ממרכז הבמה.
לעומת זאת, רבים מהסיפורים בו מוכרים ונדונו בעבר, ואפילו הפרשה החבויה יחסית של פרשת יחסיו האומללים עם השחקנית ההוליוודית פייר אנג'לי - כבר נחשפה בהרחבה באוטוביוגרפיה שהוציא גאון לפני שנים אחדות יחד עם שי פלד, "עוד אני פוסע". סיפורים רבים אחרים שמע בוודאי כל מי שקרא או צפה בריאיונות של גאון בשנים האחרונות או בהופעותיו, לעתים באמצעות אותן מילים ממש. גם כשהוא נוגע ברגעים עם פוטנציאל של אי-נוחות, גאון לא יוצא מהכלים ונותר נינוח בסיפורו. כמה וכמה אמירות שלו אפשר וצריך היה לאתגר יותר.
כיוון שכך, השילוב בין אופיו המונוטוני של הסרט הארוך להקפדה של גאון על קווי הסיפור שלו כמו שהוא מרבה לספר בעצמו, מוליד סרט נאה אך משעמם למדי. ובכל זאת, כבדרך אגב, מתגנבות להן שתי תובנות משמעותיות בתוכו.
הראשונה, שהיא מפתיעה במידת מה, נוגעת להסתייגות או הניכור של גאון משתי הדמויות הקולנועיות המזוהות איתו ביותר - העולה המוחה נגד האפליה קזבלן, והמטכ"ליסט יוני נתניהו ב"מבצע יונתן". זו לא הסתייגות מהסיפור - בסיפור הוא מאמין - אלא מחלקו בו. "יצא לי לשחק תפקיד של האיש שמייצג בדיוק את המצוקה והכאב הנוראיים האלה בלי שאני בכלל בא משם, בלי שאני מביא איתי חומרים מן הבית. גדלתי בשכונה שכל האנשים שגרו בה הפכו אחר כך להיות רחובות, זאת אומרת זאת הייתה שכונה של בדיוק האנשים שקזבלן נלחם בהם... פשוט עשיתי תפקיד", הוא אומר על קזבלן. כך גם לגבי הדמות השנייה: "בחרו בי להיות חלק מסיפור ישראלי שמופיע בסרטים, [ו]פתאום נוצרה דמות של ישראלי מצוי. לא בחרתי, בחרו בי".
אלה כמעט התנצלויות על הדמויות שהפכו את גאון לסמל ישראלי. מדוע בעצם? האם הוא מתחרט על כך שהוא מזוהה איתן עד כדי כך? האם הוא מתחרט על שגילם אותן? האם יהורם גאון הוא האיש שלא רצה להיות שם? נותרנו בלי תשובות.
התובנה השנייה היא עגומה יותר. גאון, מי שכיכב בסרטים כמו "מצור" והופיע בחתימת הסכמי השלום של רבין בשנות ה-90, מקפיד להגיד שוב ושוב כמה הוא מתחרט על אמונותיו מלפני לא כל כך הרבה שנים - וטוען שישראל "צריכה להיות ספרטה", בציטוט מהדוקו שהוא לא פחות ממופרע. שתדע לך יהורם, אתה זה שהבטחת לנו עוד במלחמת יום הכיפורים, לפני יותר מ-50 שנה, שזאת תהיה המלחמה האחרונה. זה עליך ועל הדור שלך שלא עמדתם בהבטחה.