תכף תתחילו לקרוא ספר חדש, ולמען האמת, אתם קצת מתוחים. התחלה של ספר היא כמו דייט ראשון. אתם מקווים שהקסם יקרה כבר בשורות הראשונות, שתשקעו בסיפור כמו באמבטיה חמה ותתמסרו לו לגמרי. אבל על התקווה הזאת מעיב החשש שלמעשה תצטרכו ללמוד שמות של המון דמויות ולעקוב בנימוס אחר ההתרחשויות, כאילו אתם משתתפים במסיבת טרום לידה של מישהי שאתם בקושי מכירים. וזה בסדר, אלוהים יודע שכבר התאהבתם בספרים שלא תפסו אתכם בפסקה הראשונה. אבל אתם בכל זאת מקווים שזה יקרה, מקווים שהם יכבשו אתכם במעמקי נפשכם וינשקו אתכם בצוואר.
מסיבת טרום הלידה של מרגו נערכה במסעדה שעבדה בה. מרגו בת התשע־עשרה לא יכלה אפילו לשתות, לא היתה נשואה, והמַרצֶה שלה הוא שהכניס אותה להיריון. אולי בגלל זה הבעלים של המסעדה, טֶסָה, חשבה שיהיה מצחיק לעצב את העוגה בצורת זין ענקי. טסה היתה אופה מוכשרת. היא הכינה את כל הקינוחים במסעדה בעצמה, ולא חסכה דבר מעוגת הפין המושקעת. מדובר היה בפאלוס תלת־ממדי מגולף ביד ומורכב משתים־עשרה שכבות של ספוג מצופות בזיגוג ורוד. היא התקינה גם משאבה ידנית, ואחרי ששרו "יהיה לה תינוק ענקי" במנגינה של "והוא בחור כארז" ומרגו כיבתה את הנרות - למה? זה לא היה יום ההולדת שלה - טסה לחצה בחוזקה על המשאבה, ופודינג לבן השפריץ מראש העוגה וטפטף על הצדדים. טסה צווחה בחדווה. מרגו העמידה פנים שהיא צוחקת, ואחר כך בכתה בשירותים.
מרגו הבינה שטסה הכינה את העוגה כי היא אוהבת אותה. טסה היתה אישה נבזית, אבל גם לבבית ואוהבת. פעם, כשטסה גילתה שלנער הסלטים אין חוש טעם וריח מפני שבנעוריו הוכה כמעט עד מוות, היא הגישה לו צלחת של קצף גילוח ואדמה, ואמרה לו שזה קינוח חדש. הוא אכל שתי נגיסות גדולות לפני שעצרה אותו.
מרגו ידעה שטסה מנסה להפוך את המצב העגום לקליל יותר. היתה לה נטייה להפוך אסונות לקרנבלים. אבל נראה לא הוגן שלרשותה של מרגו עמדה רק אהבה פגומה ומכאיבה כל כך.
אִמהּ של מרגו, שַׁייַאן, אמרה למרגו לעשות הפלה. המרצֶה דרש בתוקף שמרגו תעשה הפלה. למעשה, היא לא היתה בטוחה שהיא רוצה את התינוק. מה שהיא באמת רצתה היה להוכיח לשניהם שהם לא יכולים לכפות עליה את רצונם בקלות כזו. לא עלה בדעתה שאם תתעקש על כך, הם פשוט יתרחקו ממנה. ובמקרה של המרצה, ינתק איתה כל קשר.
שייאן השלימה בסופו של דבר עם החלטתה של מרגו ואפילו ניסתה לתמוך בה, אבל התמיכה עצמה לא תמיד הועילה. כשמרגו נתקפה צירי לידה, אמא שלה הגיעה אל בית החולים באיחור של ארבע שעות משום שנסעה בכל רחבי העיר בחיפוש אחרי דובי טוב. "לא תאמיני, מרגו, בסוף חזרתי לבּלוּמינגדֵיילס כי הדובי שלהם היה הכי טוב!"
שייאן עבדה בחנות הכולבו בלומינגדיילס כבר כמעט חמש־עשרה שנים. המראה של רגליה בגרביונים שחורים שקופים היה אחד הזיכרונות המוקדמים ביותר של מרגו. שייאן הושיטה אליה את הדובי, שהיה לבן, ולפי הבעת פניו סבל מעצירות. היא השמיעה קול גבוה וצייצני: "תוציאי כבר את התינוקי הזה, אני רוצה לפגוש את החבר שלי!"
שייאן הזליפה על עצמה כמות גדולה כל כך של בושם, עד שמרגו כמעט שמחה כשהלכה לשבת בפינה ולשחק פוקר תחרותי בטלפון שלה. פוקר־סטארס. זה היה הקטע שלה. היא לעסה מסטיקים ושיחקה כל הלילה, וכיסחה את הליצנים האלה. ככה שייאן קראה להם תמיד, לשחקנים האחרים: "ליצנים".
אחת האחיות היתה גסת רוח ולעגה לשם שמרגו בחרה. מרגו קראה לתינוק בּוֹדְהִי, כמו במילה "בּוֹדהיסַטְוָוה", ואפילו שייאן חשבה שזה מטופש, אבל בכל זאת סטרה לאחות על לחייה וגרמה למהומה גדולה. זה היה גם הרגע שבו הרגישה מרגו את אהבתה של אמה יותר מאי פעם, ובמשך שנים רבות אחר כך היתה משחזרת בזיכרונה את הסטירה ההיא ואת מבט התימהון המוחלט על פניה של האחות.
אבל זה היה אחרי האפידורל, ואחרי לילה שלם שבו היתה צמאה כמו כלב מוכה כלבת והתחננה לפיסות קרח אבל קיבלה ספוג צהוב למציצה, כי ספוגים הרי ידועים ביכולתם להרוות צימאון. היה לו טעם של לימון, והיא החזיקה את הספוג בפיה ואמרה, "מה הקטע," בלי לשחרר אותו. אחרי כל הדחיפות, ואחרי שחרבנה על השולחן והרופא המיילד נראה אחוז גועל כשניקה את הצואה, ומרגו צעקה, "נו באמת, כבר ראית הכול!" והוא צחק, "את צודקת, את צודקת, ראיתי הכול, אמא, עכשיו עוד דחיפה אחת גדולה." ואז קסם גופו הסגול והחלקלק של בודהי, שעצם את עיניו בחוזקה כשהניחו אותו על החזה שלה ועטפו אותו במגבות. היא דאגה מיד משום שהיה קטן כל כך. רגליו נראו ממש בלתי מפותחות, כמו רגליים של ראשן. הוא שקל רק שני קילו ושבע מאות גרם, למרות השיר ששרו לה בעבודה. והיא אהבה אותו. היא אהבה אותו כל כך, שאוזניה צלצלו.
רק כששחררו אותה מבית החולים התחילה מרגו להילחץ. שייאן כבר הפסידה משמרת אחת כדי להיות בלידה, ולא יכלה בשום אופן לקחת עוד יום חופש כדי לעזור למרגו לחזור הביתה מבית החולים. חוץ מזה, בעיקרון היה אסור לשייאן להיכנס לבית החולים אחרי שסטרה לאחות ההיא. מרגו אמרה לאמא שלה שברור שהיא תהיה בסדר. אבל כשנהגה החוצה ממגרש החניה והתינוק צווח בכלוב הפלסטיק הקשיח של מושב התינוק שלו, מרגו הרגישה כאילו היא שודדת בנק. זעקותיו השבריריות והמנוזלות האיצו את פעימות לבה, והיא רעדה במשך כל הנסיעה בת ארבעים וחמש הדקות הביתה.
היא חנתה ברחוב, כי היה לדירתן רק מקום חניה אחד, אבל כשרצתה להוציא את בודהי מהמושב האחורי גילתה שהיא לא מבינה איך הידית שמשחררת את המושב מבסיסו פועלת. היא לחצה על הכפתור; אולי היא אמורה ללחוץ במקביל על כפתור נוסף? היא התחילה לנענע את המושב, אבל נזהרה לא לטלטל אותו יתר על המידה. הדבר האחד שכולם אמרו בצורה ברורה הוא שאסור לטלטל את התינוק בשום אופן. בכיו של בודהי נעשה נואש, והיא חשבה כל הזמן: לא אכלת מספיק בשביל להוציא כל כך הרבה אנרגיה, אתה תמות לי עוד לפני שנגיע למעלה!
כעבור חמש דקות של בהלה נוראית נזכרה סוף־סוף שהיא יכולה פשוט לשחרר אותו מהחגורה. אחרי שהסתבכה מעט עם תפס הפלסטיק הענקי להחריד שנסגר מעל החזה שלו ולחצה על הלחצן האדום המטופש של חגורת המפשעה בכוח העל־אנושי הנדרש (ברצינות, היא דמיינה משפחה של מטפסי צוקים, שרגילים להיתלות על סלעים בכוח אצבעותיהם בלבד, שהחליטו לעשות הסבה ולעצב דברים לתינוקות), היא שחררה אותו, אבל אז לא היה לה שום מושג איך היא אמורה לשאת את היצור הזעיר והשברירי הזה, וגם את כל התיקים שלה. התפרים למטה כבר כאבו לה בטירוף, והיא הצטערה עמוקות על היוהרה שגרמה לה לצאת מבית החולים בג'ינס, אף שיש לציין שהמכנסיים אכן עלו עליה.
"טוב," אמרה ברצינות לגופו הזעיר של בודהי, לפניו האדומות־סגולות ולעיניו העצומות בחוזקה, "עכשיו אל תזוז." היא הניחה אותו על מושב הנוסע הקדמי כדי שתוכל להעמיס את תיק החיתולים ואת התיק שלה על כתפיה, והרצועות שלהם חצו בהצלבה את שדיה כאילו היא נושאת אשפת חיצים. אחר כך הרימה את התינוק הזעיר ודידתה ברחוב אל הבניינים החומים המוזנחים של פַּארק פּלֵייס. הדירות, שהסתתרו מאחורי תחנת דלק שנקראה בשם המלהיב "פְיוּל אַפּ!" ("תַדלקו!"), לא היו גרועות בדיוק, אבל בהשוואה לבתים הצבעוניים והעליזים שנבנו לאורך הרחוב בשנות הארבעים של המאה העשרים, נראו בנייני פארק פלייס כמו אורחים לא קרואים.
היא עלתה במדרגות החיצוניות לקומה השנייה ופחדה שמא תפיל פתאום את התינוק, את גופו הקטן כמו פרגית, והוא ייפול מטה־מטה אל בריכת השחייה המשותפת, החנוקה מעלים. מרגו נכנסה לדירה, אמרה שלום לשותפה שלה שישבה על הספה - השותפה הנחמדה, סוזי, שאהבה משחקי תפקידים ולפעמים התחפשה לאֶלפית גם סתם ככה באמצע השבוע. כשהגיעה סוף־סוף לחדרה, סגרה את הדלת, השליכה מעליה את התיקים והתיישבה על מיטתה להיניק את בודהי, הרגישה מרגו כאילו השתתפה במלחמה.
אין לי כוונה להעליב אנשים שבאמת השתתפו במלחמה; התכוונתי רק לומר שרמת המתח והקושי הגופני חרגה לחלוטין מכל דבר שמרגו חוותה עד אז. בזמן שהיניקה אותו חשבה כל הזמן: הלך עלי, הלך עלי, הלך עלי. סביבה הדהד החלל הריק שבו איש לא התעניין בה, איש לא דאג לה ואיש לא עזר לה. באותה מידה יכלה להיניק את התינוק הזה בתחנת חלל נטושה.
היא החזיקה את גופו החמים הארוז בשלמות והביטה אל תוך פניו הקטנות והקמוטות. חורי הנחיריים הקטנטנים שלו נראו כמו שני חריצים, והיה בהם יופי מסתורי. היא קראה שתינוקות מסוגלים למקד את מבטם רק בדברים שמרוחקים מהם כארבעים וחמישה סנטימטרים, כמו המרחק של פני אמותיהם כשהן מיניקות אותם, ועכשיו הוא הסתכל עליה. מה הוא רואה? לא היה לה נעים שאולי הוא רואה אותה בוכה. כשנרדם, היא לא השכיבה אותו בעריסה כפי שהיתה אמורה לעשות; היא נשכבה לצידו במיטתה, וחשה שסוללת הערוּת שלה הולכת ומתרוקנת. היא פחדה להירדם כשרק היא לבדה שומרת על היצור הקטנטן, אבל גופה לא השאיר לה ברירה.
"מרגו צריכה כסף" / רופי תורפ. מאנגלית: לי עברון. 336 עמודים. מטר הוצאה לאור ואגם הוצאה לאור.