בראשון בלילה היה ליקוי ירח. הרחוב התמלא אנשים, זוגות צעירים עם מצלמות, שכנים במכנסי פיג'מה, ילדים עם משקפות. כולם מרימים מבט לשמיים, כאילו מישהו לחץ לרגע על כפתור ה-Pause של המציאות. לכמה דקות, אולי פחות, היינו מדינה אחת שמסתכלת על אותו ירח אדמדם, יפהפה, תלוי מעלינו. לכמה דקות היינו אנשים, לא מספרים.
ואז הגיע יום שני.
בבוקר, בתחנת אוטובוס בירושלים, מחבלים ירו בישראלים ורצחו שישה. שעות אחר כך, ארבעה חיילים נהרגו בעזה. הטלפון שלי מצפצף בלי הפסקה, פוש רודף פוש, כאילו מישהו דוחף את הכאב ישירות לתוך הווריד. אני מניח את הכוס, מנסה להרגיש את הבום בבטן, אבל כלום לא קורה. אני רק לוקח עוד לגימה, גולל עוד קצת, ממשיך לעבוד.
ומשם זה מתחיל להכות בי: מישהו מלמעלה רוצה שנרגיש ככה. הם מלמדים אותנו: "ככה זה במלחמה". "יש הרוגים, זה כואב, אבל אין ברירה". "המצב מורכב". "אין פתרון כרגע". המשפטים חוזרים שוב ושוב, עד שהם נטמעים עמוק בדם. יום אחרי יום, הפוש הופך לשגרה, והשגרה הופכת לרעש רקע. כי ככה הם רוצים אותנו, על הקצה, אבל לא נשברים. חיים במתח תמידי, אבל מספיק מתפקדים כדי ללכת לעבודה, לקנות חלב, לשלם מיסים, ולהמשיך להאמין שרק הם יודעים מה טוב בשבילנו.
ביום שלישי כבר עברנו לפוש הבא: ניסיון חיסול של צמרת חמאס בעזה. פעם, דבר כזה היה מטלטל מדינה שלמה. היום? זה עוד צליל באינסוף צפצופים, עוד שורה אחת בין סרטון של חתול לבין מבצע על נעלי ספורט. הם רוצים שנחיה בתוך זרם אינסופי של עדכונים, שלא יהיה לנו רגע לשבת, לחשוב, להבין מה בעצם קורה פה. כי כשהכול קורה כל הזמן, שום דבר לא קורה באמת.
וזה עובד עלינו פסיכולוגית. מאז 7 באוקטובר, אנחנו חיים בדריכות קבועה. המערכת הפיזית שלנו עובדת על הילוך חמישי כבר שנתיים שלמות: דופק גבוה, אדרנלין גבוה, חרדה ברקע. הגוף לא נועד לחיות ככה. אז הוא בוחר: או להישבר, או להתנתק. ורובנו בחרנו להתנתק. הפכנו לחברה על "מצב חיסכון רגשי", בהירות מסך נמוכה, קול חלש, רק כדי שנחזיק מעמד עוד קצת.
וברקע יש 48 חטופים. ארבעים ושמונה אנשים חיים, אחים שלנו, שנמצאים שם, בעזה. ואנחנו ממשיכים לחיות. מכינים קפה, מעלים סטורי, שואלים "איפה אתם בחגים". לא כי לא אכפת לנו, כי המוח לא יודע איך לשאת את זה כל הזמן. זה כאב כל כך כבד, שהדרך היחידה לשרוד לידו היא לשים אותו בצד. וכאילו זה לא מספיק, אתה רואה איך קורעים שלטים שקוראים להחזרתם, איך הורסים מאהל של הורים שכולים מול הכנסת, איך מקללים משפחות חטופים ברשתות החברתיות. וזה כבר לא רק קהות רגשית, זו הכשרה רגשית. מדינה שלמה מתרגלת להרגיש פחות, להתרגש פחות, לשאול פחות.
וזה לא מקרי. הם צריכים אותנו דרוכים, אבל לא שקטים. מפוחדים, אבל מתפקדים. אנחנו חיים על חוט מתוח של הישרדות, והם שם למעלה עם המספריים ביד. המסר ברור: "אתם לא יכולים לבד". "רק אנחנו יכולים להגן עליכם". וככה הם מחזיקים אותנו צמודים, דבוקים למסך, מרותקים לפושים, מכורים לדרמה שהם כותבים לנו בזמן אמת.
אבל הרגש שלנו לא נעלם, הוא רק ירד למחתרת. הוא מופיע במישהו שפותח קבוצת תרומות דם אחרי הפיגוע, במישהי שמביאה בורקס לשוטר ששומר על המאהל, בשכנה שמביאה קופסת עוגיות לחייל מהבניין. הם יכולים לנסות לנטרל אותנו, אבל הלב שלנו חכם מהם. הוא לא צועק יותר באולפנים, הוא לוחש במקומות שבהם אי אפשר להשתיק אותו.
אולי בגלל זה הליקוי בראשון בלילה היה כל כך חשוב. כי הירח הזכיר לנו שאנחנו לא רק נתונים, לא רק מסך, לא רק "ככה זה במלחמה". הוא עמד שם, אדמדם ויציב, כאילו אומר: "אני לא קורא את הפושים שלכם, אני עושה את שלי".
וכשעמדנו שם ביחד על המדרכה, ילדים, הורים, חיילים בחופשה, נשים עם עגלות, מישהו עם שקית חלב, לרגע אחד היה לנו שקט. לא השקט שהממשלה מבטיחה לנו "כשננצח", אלא שקט אחר, עמוק יותר. שקט של תחושת שייכות אמיתית, שלא תלויה באף אחד שם למעלה.
אני חושב על זה מאז. על איך הצליחו לגרום לנו להתרגל למוות, לשגרה של אובדן, ל-48 אנשים שאנחנו חיים לידם ולא איתם. על איך שומרים אותנו כל הזמן דרוכים, כדי שנרגיש שאין לנו אלטרנטיבה, שנאמין שרק הם יכולים להציל אותנו.
ואני חושב על הירח, על זה שהוא לא קורא את הפושים, לא מחכה להנחיות מלמעלה, לא משתתף בתרגיל ההישרדות שלנו.
ואולי זה כל מה שנשאר לנו כרגע: להרים את הראש לשמיים ולהיזכר לרגע שאנחנו עדיין כאן, עדיין ביחד, ועדיין יכולים להרגיש, למרות כל מה שמנסים ללמד אותנו לשכוח.