ארבע חברות ותוכנית רצח: קראו פרק ראשון מתוך "תוכנית פרישה"

פאם ליקקה את מלח המרגריטה מהשפתיים, הביטה סביב השולחן בחצרה האחורית ותהתה מי מבין חבריה ימות ראשון. לא היתה לה תחושה מוקדמת, אלא מין נטייה כזאת למחשבות מעט מורבידיות. חוץ מזה, היא הספיקה כבר לראות את שלושת הזוגות האחרים קוברים את הוריהם וילדיהם מסיימים את הלימודים, כך שבשלב הזה של חייהם התקבל על הדעת שהאירוע הבא יהיה הלוויה של אחד מהם. עד כמה שהיא יכלה להעריך, לכל השמונה היה סיכוי שווה להחזיר ציוד. אם כי, לו הבחירה היתה נתונה בידיה, היא היתה מעדיפה שהראשון יהיה אנדריי.
היא מחצה יתוש על צווארה. אחרים התעופפו סביב נרות הציטרונלה והאורות המהבהבים התלויים סביב הפטיו, והתחרו בצרצרים ובוואן מוריסון על השליטה בפסקול של ארוחת הערב. בערב מהביל כזה, פאם וחברותיה היו אמורות לצוף בבריכת המים המלוחים שלה וללגום קוקטיילים בזמן שבעליהן פותחים בירות בג'קוזי. אבל את הבית ההוא הם נאלצו למכור.

פאם הביטה בהנק מעבר לשאריות ההמבורגרים וקלחי התירס. בחשיכה הוא נראה מצודד כמעט כמו פעם. קצה השולחן הסתיר את הכרס שלו, והצלליות הסתירו את לחייו השמוטות. היא חיפשה רמז לגבר שלו היא נישאה, אבל הוא כבר מזמן איננו. לפעמים היא התגעגעה אליו.
"תביאי לנו עוד סיבוב, טוב, מותק?"
היא כבר לא מרשה לו לכנות אותה כך, והיא ירתה לעברו מבט רושף שהוא לא הבחין בו. היא הקימה את עצמה בדחיפה מהכרית השחוקה ושלפה ארבעה בקבוקים נוטפים מהצידנית. הנק לקח את שלו ובתנועה אחת פתח את הפקק והשליך אותו לעבר ההורטנזיות שלה. לארי, אנדריי ודייב עשו כמוהו, ופאם רשמה לעצמה במחשבתה לאסוף את האשפה הזאת למחרת בבוקר.
היא ניגשה שוב למקרר הקטן והוציאה את קנקן המרגריטה. זה היה הדבר הטוב בהנק — הוא עדיין הכין את המרגריטות הטובות ביותר. פאם הוסיפה כמה קוביות קרח לכוסות של חברותיה, מזגה את כל תכולת הקנקן, וחלפה מעל לכלב המנומנם שלה לעבר המטבח החשוך. לחות חודש יולי דבקה בעורה, היא פתחה את המקרר והתענגה על משב האוויר הקריר לפני שהוציאה את עוגת הגבינה עם מוס השוקולד של שָליסה ושבה לחצר.
"נָנְס! ננס!" לארי קטע את דבריה של אשתו. "מי היה...?"
לארי נטה לעשות את זה: לאלץ את ננסי לחטט בזיכרון שלה ולמצוא פרט כלשהו שהוא לא רצה לטרוח לחפש. כאילו שהתכלית היחידה שלה היא לשמש אנציקלופדיה של חייו. ננסי ירתה לעברו שם של מורה למתמטיקה מהתיכון, ופנתה למָרלין. פאם הזיזה דברים על השולחן ופינתה מקום לקינוח.
דייב תפס את המבט של הנק והנהן לעבר הכוסות עם הקרח, טיפות התעבו על הדפנות וזלגו על פני דוגמה של קלפי משחק וקוביית מזל. "כוסות קזינו נחמדות, הנק. התחלת לגנוב מוצרי קידום מכירות מהמחסן?"
הנק חייך ונענע בראשו. "בעלים חדשים, לוגו חדש. אנחנו נפטרים מאלה, אז לקחתי אותם הביתה למזכרת." הוא קרץ. "אתה יודע שאין מצב שאני אנשך את היד שמאכילה אותי."
ארבעת החברים השיקו את הבירות שלהם ושתו בלגימות גדולות.
פאם הביטה בכעס. החברה אלה. מחפשים כל תירוץ בשביל לשתות — הם הרימו עכשיו כוסית לכבוד הקזינו, בשעה ששניים מהם בכלל לא עבדו שם. מה יהיה הדבר הבא? הרמת כוסית לכבוד הבנק של לארי ושירות השליחים של אנדריי? ברצינות.
דייב העביר את גב ידו על הפה והסב את תשומת לבו לעוגת הגבינה. "וואו. זה נראה מדהים, פאמי." אור הנר ריצד על ברק החיוך שלו, ונשימתה של פאם נעתקה. היא שכחה איזה חתיך הוא — את הקמטים סביב עיניו כשהוא צחק. זה מה שהיה שונה הערב בדייב. לא רק הצדעיים המאפירים שלו שפאם הבחינה בהם עכשיו, אלא העובדה שהוא נראה כמעט מאושר. פאם הגניבה מבט מהיר לעבר מרלין. הם לא חזרו לקיים יחסי מין, נכון? מרלין אמרה לבנות שהספינה הזאת הפליגה מהנמל מזמן, כמו גם אצלן. אולי מרלין נכנעה והתמסרה שוב לבעלה? דייב ניתק את חוט המחשבה שלה. "זה שוקולד?" הוא ליקק את השפתיים.
אנדריי ענה, "בטח. אנחנו הבאנו את זה."
אופייני לאנדריי, לנכס לעצמו את הקרדיט. פאם אמרה, "שָליסה הכינה אותה."
פאם הניחה יד קלה על הכתף של דייב כשהיא העבירה לו צלחת, הלב שלה התחמם למראה חברהּ הוותיק, אבל השינוי התמיה אותה. אם אכן מדובר בשינוי. היא הביטה מזווית העין במרלין, שצחקקה עם ננסי. אולי היא ודייב חזרו לעשות סקס. היא תשאל אותה אחר כך.
אנדריי סירב לפרוסה שהוצעה לו, וכששליסה לקחה את שלה בתודה, הוא הביט באשתו מעל למשקפי הביפוקל שלו ואמר מעבר לשולחן, "מתוקה. את לא צריכה את זה."
ראשה של פאם הזדקר. היא שמעה את מרלין פולטת אנחה חרישית וראתה את ננסי מתכווצת. שלוש הנשים ראו את החברה שלהן מרסנת בתוכה פרץ זעם שקט. שליסה שלחה לעבר בעלה את אותו המבט שהיה משתיק את החטטניות שנהגו לגשת אליה לשאול למה אין לה ילדים. כך פאם הבינה שההערה של אנדריי התחילה משהו שהוא לא יצליח לעצור, גם אם הוא עוד לא הבין. שליסה סובבה צמה דקה על אצבעה ולא הסירה את עיניה מבעלה בזמן שאכלה את עוגת הגבינה ומוס השוקולד שלה עד לפירור האחרון.
פאם התבוננה בנעשה, והרגישה שמשהו משתנה באוויר הלילה. כשפינתה את הצלחות, היא הסתכלה סביב השולחן על בעלה והחברים שלהם מזה שלושה עשורים, ותהתה שוב מי מהם ימות ראשון.
כעבור יומיים, היא ידעה.

הנק היה זה שמצא את גופתו של דייב.
ביום שני בבוקר, פאם עמדה ליד מכונת הצילום של דאטון נדל"ן, מהופנטת מאלומת האור הקטנטנה שנעה משמאל לימין. היא הספיקה לצלם עשרה עותקים מתוך התשעים שהבוס שלה ביקש כשהטלפון שלה רטט.

הנק: אל תיתני למרלין או לילדים להגיע הביתה

מה אכפת לפאם לאן מרלין הולכת? קרוב לוודאי שהיא היתה עסוקה בהסרת אבנית מהשיניים של מישהו במרפאה ברחוב סטון ברידג'. פאם עצרה את פעולת מכונת הצילום והחליטה שיש לה זמן לחקור את העניין. נדרשו חמישה צלצולים עד שהנק ענה. "הֵיי. למה שלחת לי הודעה על הילדים הבוגרים של מרלין? אתה יודע שהם כולם עברו מכאן —"
"— אני לא יכול לדבר. דייב מת. אל תיתני למרלין להגיע הביתה."
"דייב שלנו?" פאם הניחה את ידה על מכונת הצילום כדי לייצב את עצמה. "אתה בטוח?"
"הו. אני בטוח, לגמרי. תיסעי למרלין. תגידי לה שלדייב היתה תאונה. אני לא יודע אם תרצי לספר לה שהוא כבר מת. אבל אל תיתני לה להגיע הביתה."
אלומת האור במכונת הצילום נעה משמאל לימין.
"מה קרה?" דממה. "הנק! מה קרה?"
הנק כחכח בגרונו. "לדייב היתה תאונה בחניה אצלו בבית. זאת אומרת, בכביש הגישה. אני חייב ללכת. המשטרה בדיוק הגיעה לכאן. אבל אל תיתני למרלין להגיע הביתה. פאם!"
פאם השיבה בקול שקט. "בסדר."
אלומת האור קפצה בחזרה והתחילה מחדש.
"חכה! הנק?" פאם הסבה את עיניה מהמכונה. "הנק! מה אתה עושה אצל דייב?"
אבל הנק כבר ניתק.

בגלל ההלם מהשיחה עם הנק פאם שכחה לרגע עם מי יש להם עסק כשהיא הסכימה לעשות כפי שבעלה הורה לה ולמנוע ממרלין להתקרב לבית. היא, ננסי ושליסה נפגשו במרפאת השיניים של מרלין כדי לבשר לה את הידיעה. בקושי יצאו המילים מפיהן, ומרלין כבר תפסה את התיק שלה ושעטה לעבר ביתה.
החברות רדפו אחריה למגרש החניה של המרפאה, ניסו לשכנע אותה להיכנס לוואן של פאם עם הבטחה לקפה וניחומים סביב השולחן במטבח של שליסה. אבל מרלין חלפה על פניהן ופתחה את דלת ההונדה החבוטה שלה. נולדו לה שלוש בנות בפחות משלוש שנים — את הצעירה היא ילדה בכביש הגישה ההוא מפני שהיא דחתה את היציאה לבית החולים עד שדייב ישוב ממסע דיג — והיא שלטה בהן בלי מצרים גם בגיל ההתבגרות ועד שהיו לבוגרות. אף אחד לא יגיד לבחורה הזאת לשבת בפינה — או אל שולחן המטבח — כאשר בעלה שוכב מת בכביש הגישה
לביתם.
מרלין פנתה לעברן בתנועה חדה, הקוקו שלה הצליף סביב. "אני מעריכה את מה שאתן עושות, באמת. אבל אם אני רוצה לראות את בעלי, לעזאזל, אני אעשה את זה. אתן לא תעצרו אותי. הבנתן?"
הן הבינו.
בוואן של פאם השתררה דממה מעיקה. היא קלטה הבזקים של סירות מתנדנדות על פני המים במפרץ משמאל כשהן חלפו על פני האזור ההיסטורי רחב הידיים של בתים של רבי חובלים, התרחקו מקו המים ונסעו לעבר בתיהן בחלק היותר צנוע של העיר. בדרך כלל, כשארבעתן היו ברכב, פאם התקשתה להתרכז בנעשה על הכביש. אבל בנסיעה הזאת אף אחת לא העבירה לה שקית צ'יפס, לא נופפה את הפדיקור שלה לתוך הפנים, או הגבירה את עוצמת הפלייליסט עד שהיא הרגישה את רטט הבס בישבן. פאם שלחה מבט חפוז לעבר מרלין. האלמנה הטרייה ישבה עם ידיה בחיקה, ובהתה מבעד לחלון של המושב שלצדה.
"נדפקתי," אמרה מרלין לזכוכית.
מהמושב האחורי, שליסה טפחה למרלין על הזרוע. "לא. לא נדפקת. אנחנו נתגבר על זה."
"בעלי מת וכל מה שאני חושבת עליו זה שבלעדיו אני לא אוכל להחזיק את הבית שלי." היא הפנתה את המבט לעבר השמשה הקדמית. "דייב המזוין."
"דייב המזוין? הם כולם מזוינים, מרלין," אמרה ננסי מהמושב האחורי.
מרלין בהתה קדימה. "טוב. לפחות הטמבלים שלכן עדיין יכולים לשלם את המשכנתה שלכן." היא פלטה נשיפה. "אין ספק. נדפקתי."
פאם כיווצה את המצח. אוקיי, נכון, אם מביאים את הכול בחשבון, מרלין היא לא אלמנה טיפוסית. אבל, למרות הכול, פאם ציפתה להבעת צער כלשהי על דייב.
מרלין הסתובבה אליהן ונשענה על מסעד המושב. "אני מנסה להיזכר מתי דיברתי איתו בפעם האחרונה. צפינו אתמול ב'ג'פרדי!' כשהוא חזר הביתה אחרי הדיג, אבל אני לא בטוחה שהחלפנו בינינו אפילו מילה אחת. בשבת בערב, אחרי שצעדנו הביתה מכם" — היא הביטה בפאם — "הוא ניגש אלי מאחור במטבח, הקיף את המותניים שלי בזרועות שלו, וניסה להתחכך בצוואר שלי. כאילו שהכול כרגיל. עצרתי את זה."
זה ענה על השאלה שפאם לא הספיקה לשאול. דייב ומרלין לא חזרו לעשות סקס. אז למה הוא נראה מאושר כל כך באותו ערב? היא הושיטה יד לטפוח למרלין על הברך, וכשהיא פנתה לתוך השכונה, הרחוב השקט המה פעילות. שתי כבאיות חנו על המדרכה, וחבורת סקרנים התגודדה תחת שורת עצי אדר. פאם חלפה לאטה על פני הבתים הפרטיים התלת־מפלסיים עם הגינות הקדמיות המטופחות, היא הבחינה במכונית של הנק בין רכבי החירום. הדבר היחיד שמנע ממרלין לזנק החוצה היה קולה השקט של ננסי שאמרה, "יש מראות שאי־אפשר למחוק מהזיכרון, מרלין." מרלין שקעה במושב שלה, הרפתה מידית הדלת, וסימנה לפאם בראשה לצאת לראות מה קורה.
כשפאם עשתה את הדרך לעבר הבית של מרלין ודייב, הנק הפנה את הגב לשוטר ושעט לקראתה במורד כביש הגישה. הוא אמר תמיד שהתקפה היא ההגנה הכי טובה, כך שפאם האיצה את צעדיה, וכמעט שהתנגשה בו ליד פגוש הוואן של חוקר מקרי המוות.
פניו של הנק היו סמוקות ונטפו זיעה. העיניים שלו היו אדומות. לפני חמש שנים הוא היה פורש את הזרועות לצדדים ומחבק אותה אליו, מצמיד את הלחי שלה לחזה שלו, כמו חלק מתצרף שמוצא את מקומו. אבל עכשיו הוא נופף אליה אצבע מאשימה. "מה לא הבנת כשאמרתי לא לבוא —"
"— מתי מרלין בראנד התחילה להישמע להוראות שלך?" פאם צעקה עליו בחזרה.
הראש של הנק היטלטל. הוא מצמץ, ואמר, "דייב אמר תמיד שהיא לא בן אדם קל."
"אין ספק."
פאם שמה לב לכך שהנק הסתובב כך שהיא תעמוד עם הפנים לרחוב. היא הקפידה להסיט את המבט הצדה כשהיא התקרבה לבית, האזהרה של ננסי הדהדה באוזניה. היא רצתה לזכור את דייב מחייך אליה כשהגישה לו פרוסת עוגת גבינה.
"זה גרפי. את בטוחה שאת רוצה לדעת את הפרטים?"
פאם הנהנה.
"בסדר. דייב נמחץ תחת דלת החניה שלו."
"לא!" פאם לא הצליחה להתאפק, היא הציצה לאחור וראתה את דלת החניה מורמת כחצי מטר מעל לקרקע. פרמדיקים במדים כחולים התגודדו באמצע, וחסמו לה את שדה הראייה. פאם חשבה שהיא רואה קווצת שיער חום מאפיר של דייב מציצה מתחת לסדין, מונחת חיוורת בשלולית נוזל כהה.
"את לא רוצה לראות את זה." הנק אחז בזרועה, ומשך את מבטה בחזרה אליו. "הם חושבים שדייב ניסה להוריד את דלת החניה, היא פגעה לו בראש והוא איבד את ההכרה. הוא נפל, והדלת נחתה לו על הגולגולת ומחצה אותה."
פאם כיסתה את הפנים בידיה. היא סירבה להאמין.
במשך שנים מרלין נדנדה לדייב להתקין בחניה דלת אוטומטית. שלהם היתה כבדה, ידנית, והיתה מתרסקת על המסילה כמו רכבת שיצאה משליטה. מרלין נהגה להגיד לדייב, "יהיה יותר קל להוציא את האשפה. ואולי נוכל אפילו להתפרע ולהחנות שם את המכונית שלנו, כמו אנשים רגילים. מה אתה חושב על זה, דייב?" אבל דייב עמד בסירובו, ומרלין היתה מסיימת את נאום התוכחה שלה באומרה, "יום אחד הדלת הזאת תהרוג אחד
מאיתנו."
ועכשיו זה קרה.
פאם הביטה שוב בבעלה. היא היתה מסוג האנשים שנוהגים להתעכב על פרטים עד שהם היו מסודרים בשורה, כמו אותיות בשבץ־נא. וכמה מהן עדיין לא היו מיושרות. "ראית אותו היום בקזינו?"
"אמרתי לך כבר, אנחנו עובדים באזורים שונים. אני אף פעם לא רואה אותו שם."
"למה הוא היה בבית ביום שני בבוקר?"
הנק ניגב את מצחו בזרועו. "באמת שאני לא יודע."
"למה אתה היית כאן?"
הנק נאנח. ואז הוא נענע בראשו. "אני לא מסוגל עכשיו, פאם. פשוט לא מסוגל." הכתפיים שלו נשמטו, הוא תחב את הידיים לכיסים וחלף על פניה, וחזר אל המשטרה.
"הנק. שאלתי אותך שאלה." פאם פרשה את הזרועות לצדדים. כשהביטה בו עושה את דרכו לאורך כביש הגישה, היא ראתה שני שוטרים מתאמצים להרים את הדלת עד למעלה. המראה בפנים החניה של דייב היה כמו בפעם האחרונה שפאם ראתה אותה: מלאה בכל כך הרבה שטויות, שלמרלין לא היה שום סיכוי שבעולם להחנות שם מכונית.
פאם שלחה מבט אחרון ופנתה לעדכן את חברותיה בוואן. היא קפצה פנימה, וחשה הקלה כפולה בזכות האוויר הצונן על עורה הצרוב ולמראה הדמעות על לחייה של מרלין. למרות הכול, שלושים שנות נישואים הן בכל זאת שלושים שנה, ודייב היה האבא של ילדיה. זה בוודאי מצדיק צער כלשהו.
מרלין קינחה את האף. "אני יכולה לראות אותו?"
פאם התקרבה על המושב לחבק את חברתה. "הו, מרלין. אני לא חושבת שכדאי. בואי נסע לשליסה ונחליט מה עושים."
מרלין השעינה את הסנטר על הכתף של פאם, והסתכלה על הצוות הרפואי מעמיס לאלונקה את הגופה של דייב. ננסי ושליסה רכנו קדימה וחיבקו את החברה שלהן ככל יכולתן. מרלין לחשה באוזנה של פאם, "ספרי לי מה קרה."
פאם הידקה את החיבוק וסיפרה כיצד הנק מצא את דייב מתחת לדלת החניה. מרלין התכווצה, ובבת אחת הפסיקה להתייפח. היא הדפה את עצמה מפאם והתיישרה במקומה. הראש שלה היה מוטה הצדה, היא הסירה את ממחטת הנייר מהפנים, צמצמה את העיניים ואמרה, "את צוחקת עלי?"
פאם נענעה בראשה.
מרלין הציצה אל פאם, הביטה בבית שלה, ושוב בפאם, ופלטה צחוק קצר, מפתיע. החברות הביטו זו בזו. מרלין כיסתה את הפנים, ופאם חששה שהיא בוכה באופן בלתי נשלט, אבל כשמרלין שמטה לבסוף את הידיים לחיקה והשעינה את הראש לאחור, הן כולן נדהמו לראות את מרלין צוחקת. חזק — כאילו שהיא צופה במופע סטנדאפ של רובין ויליאמס. הן החליפו מבטים מתוחים, לא בטוחות כיצד לעזור, וחיכו עד שהצחוק של מרלין נהפך לצחקוק. לבסוף היא נשמה עמוק, ניגבה את הלחיים, רכנה קדימה, כיוונה את המזגן לפנים ותחבה את הממחטה לחזייה. כעבור רגע היא נענעה בראש ואמרה, "בואו נזוז. אבל לעזאזל עם הקפה. אני צריכה ויסקי."
פאם לא ידעה אם לדאוג או לחוש הקלה מהשינוי החד שחל במרלין, אבל היא רק רצתה להתרחק משם והתחילה לנסוע ברחוב. הרכב של חוקר מקרי המוות יצא בדיוק לפניהן, ופאם בלמה כדי לאפשר לו לפתוח מרחק, העיתוי שלה גרם לה להתכווץ. היא הושיטה את היד וליטפה את מרלין.
המבט של מרלין עקב אחרי הרכב שנשא את בעלה, בפעם את האחרונה, מהבית שבו הם גידלו את שלוש ילדותיהם הקטנות. מהמדשאה בחזית שעליה הוא הצטלם עם כל אחת מהבנות שלו ביום נישואיה.
מרלין ליטפה את ידה של פאם בחזרה, והסתכלה על כביש הגישה ולעבר דלת החניה שהרגה את בעלה מזה שלושים שנה ואמרה, "אני מקווה שהמחשבה האחרונה שחלפה לו בראש היתה, מרלין צדקה."

"תוכנית פרישה" / סו הינסנברג. מאנגלית: אילן פן. 408 עמודים. פן הוצאה לאור וידיעות ספרים.