אין מה לומר, לרשת 13 שיחק קלף משוגע עם העונה הנוכחית של "האח הגדול". גם משדר הגמר הגדול לא פספס והיה אירוע רווי דרמות ותפניות בעלילה, על המסך ובעיקר מחוצה לו. אפילו התסריטאי הציני ביותר לא היה כותב תסריט בו סבתו של אחד הדיירים הדומיננטיים בעונה, ארז איסקוב, מוצאת את מותה בצורה טרגית בדרכה לצפות בנכד שלה מופיע בגמר. מרגע שנודע על האסון הפרטי של משפחת איסקוב, המשך הצפייה לווה במועקה שמזכירה פרק של "מראה שחורה" - כזה שבו כל הקהל בבית יודע על בשורת האיוב שממתינה לדייר עוד לפניו. רבים שיערו שאיסקוב, דייר שנוי במחלוקת אך ללא ספק הבולט ביותר מבין אלו שהגיעו לחמישיית הגמר, לפחות יזכה בפרס הגדול כסוג של נחמה - אבל הצופים בבית חשבו אחרת.
אבל לפני שנגיע לדבר על הזוכה עצמו שווה להתעכב על פרט נוסף. יש מידה מסוימת של אירוניה בכך שבעונה שעשתה ככל יכולתה להרחיק מהמסך ידיעות על אסונות לאומיים - ושודרה לפעמים בערבים בהם משפחות רבות איבדו את היקר להן מכל, שלא לדבר על משפחות החטופים שעדיין ממתינות ליקיריהן - המוות התגנב אליה למסך בדרך הכי פחות צפויה.
בעונה שבה הדבר היחיד שהצליח להתעלות מעל הטירוף של הדיירים היה הרנדומליות של ההדחות, גם אירוע הגמר הצליח להותיר את הסוקרים המומים. זה אמנם התחיל בהדחות המתבקשות של יוכי ושון שסיימו במקומות החמישי והרביעי (בהתאמה), אך מיד לאחריהם הודחה מהבית תרצה - מי שרבים, כולל אני, הימרו עליה כזוכה הגדולה של העונה. בדיעבד, המקום השלישי הולם אותה: היא הביאה למסך דרך נטולת עימותים וגישה שאולי בריאה לחיים, אבל לא לריאליטי. מי שעשתה הכול כדי לא לריב עם אף אחד סיימה במקום שאינו מזיק, בדיוק באמצע.
תרצה כהן בחרה שלא להיפתח לצופים מעבר לגבולות שהציבה לעצמה. בשילוב עם הכינוי "או"מניקית" שהדביק לה החבר/אויב איסקוב, היא תיזכר כדיירת בולטת אך גם מפוספסת. ובכל זאת, מבין כל חמישיית הגמר, יש לה את הפוטנציאל הגדול ביותר להתפוצץ בתעשיית הבידור המקומית: היא מספיק יפה לקמפיינים, מספיק מצחיקה בשביל להצטרף ל"גולסטאר", ויש לי תחושה שזוגיות עם בן זוג מפורסם כבר מחכה לה מעבר לפינה. ואם כל זה לא יספיק, היא יכולה להמשיך בהסברה ולשמור על הרוח הפטריוטית שהביאה איתה הביתה.
בתחילת המשדר, בשיאו של מונולוג מלא בדיחות קרש, גיא ולירון כינו את יובל ואיסקוב - המנצח וסגנו - "שני כדורגלני עבר עם עגילי יהלומים". ובאמת, על הנייר, מעולם לא היו שני דיירים דומים מהם שהגיעו לשני המקומות הראשונים. אבל האמת? אין שונים מהם. למעשה, איסקוב ויובל הם ההפכים הגמורים זה של זה. בעוד איסקוב ניסה לאורך העונה לרסן את הקול הפנימי שצעק לו ללא הרף: "אתה הכי טוב בעולם!", "מי בכלל יכול עליך?" ו"בחוץ מחכות לך נשים יפות פי אלף מאלה שיש כאן" - הכול כדי לגרום לעצמו להיראות קצת יותר אהוב ומעורר אמפתיה.
יובל נלחם בקולות אחרים לגמרי: כאלה שחיזקו אצלו את התחושה שהוא לא מספיק טוב לקריירה עצמאית, שלא מגיעה לו בת זוג שתתייחס אליו יפה, ושאולי הוא באמת לא יותר מכדורגלן עבר שיודע להחזיק מספריים. בניגוד לאיסקוב, שלקח את האוויר מכל חלל שבו שהה, יובל - אלמלא הרומן עם שני - היה לעיתים בלתי נראה. עוד בחור נאה בטלוויזיה שעמוסה בבחורים נאים, שיושב ליד הבריכה ומשתזף. אבל השנה הצופים הוכיחו שהם רוצים זוכה מסוג אחר. זכייה של איסקוב הייתה המשך ישיר לזכיית אור בן דוד מהעונה הקודמת — ייצוג של גבר דומיננטי, אפילו אגרסיבי, שלא רואה אף אחד מלבד את עצמו.
הפעם הצופים רצו לראות גבר מסוג אחר לוקח את המיליון (או תשע מאות וחמישים אלף לפני מיסים, אם נהיה מדויקים). יובל לוי הוא ייצוג מעניין של מדינת ישראל, מודל 2025: חוטפת סטירות ולמודת כישלונות אך עדיין מאמינה בבורא עולם, מלאה יופי אבל גם מפחדת מעצמה, ובעיקר מתפללת לנס. הבחירה של יותר מצביעים ביובל מאשר בארז איסקוב היא סיבה לאופטימיות מסוימת באשר להלך הרוח של הדור הצעיר. ייתכן שגדל כאן דור שמעריך יותר תכונות כמו ביישנות וענווה על פני כוחנות ויהירות. אולי.
יותר משהיה זה שיא של עונת ריאליטי, משדר הגמר היה חגיגת ניצחון כמעט אופורית של ערוץ ששמו הפך בשנים האחרונות למילה נרדפת לכישלון. ואיך חוגגים הצלחה בטלוויזיה? בהרבה, ה-ר-ב-ה פרסומות.
גורמים בתעשייה טוענים שהעונה הנוכחית של "האח" הצליחה להציל את רשת 13 מסגירה כמעט ודאית, ועם כמות השת"פים במהלך העונה והברייקים הארוכים של הפרסומות ששודרו אמש - נראה שלא מעט כסף זרם לקופות הערוץ למוד ההפסדים. עם כל הרצון לפרגן להצלחה של רשת, נחמד יהיה אם בגמר הבא שלהם הם יחשבו קצת יותר גם על הצופים וימנעו מהצפת פרסומות.