כיצד ישראל הפכה לאויבת הצעירים במערב: קראו פרק מתוך "אינתיפאדה על ההדסון"

גדלתי והתעצבתי במעלה שומרון, יישוב קטנטן של פחות מ-1,000 תושבים, שם נולדתי לפני 30 שנים, בדיוק בין חתימת הסכם אוסלו הראשון לשני, לשני הורים חדורי אידיאולוגיה, בלשון המעטה. אבא שלי, שנולד וגדל בבואנוס איירס, ואמא שלי, שנולדה וגדלה בתל אביב, החליטו לעבור לגור בשומרון בזמן שהאינתיפאדה הראשונה השתוללה. הם רצו לחזק את ההתיישבות ואת אחיזתנו דווקא באזורים בארץ שבהם היא לא היתה מובנת מאליה. בניגוד אליהם, שני עירונים בנשמתם, שלולא הסיבה הערכית היו שמחים לחיות במטרופולין גדולה, אני מתנחלת מבחירה. מעולם לא רציתי לגור בעיר ולא דמיינתי שאגור בה, שלא לדבר על עיר גדולה, בטח שלא העיר הגדולה בה"א הידיעה.
כמו שאפשר להבין, גדלתי בסביבה הומוגנית יחסית. אמנם מעלה שומרון הוא יישוב מעורב, שבו דתיים וחילונים חיים יחד, אבל הקו האידיאולוגי שלו ברור. מספיק להסתכל על תוצאות הבחירות לכנסת ה-25 כדי להבין את זה: יותר מ-43 אחוז מהתושבים הצביעו לציונות הדתית, יותר מ-31 אחוז לליכוד ויותר מחמישה אחוזים לבית היהודי, שלא עברה את אחוז החסימה. מגדול ועד קטן, מחילוני ועד דתי, הרוב המוחלט של התושבים מגדירים את עצמם ציונים וימנים.

בגיל חמש הצטרפתי כחניכה לתנועת הנוער בית"ר, המבוססת על תורתו של זאב ז'בוטינסקי. בגיל 13 נהייתי מדריכה ובתיכון כבר הייתי מופקדת על כל המעו"ז (מעון זאב, הסניף) של בית"ר ביישוב. גם חברי בתנועה, אלה מהשומרון וגם אלה שלא, האמינו בערכים דומים מאוד לשלי. בשנת השירות, שאליה התנדבתי לפני הצבא, הרגשנו, חברי לתנועה ואני, שאנחנו מממשים את הערכים הללו, ובכנות, לא הקדשנו מחשבה רבה למי שמאמינים בערכים שונים בתכלית משלנו.
לאחר שנת השירות התגייסתי לדובר צה"ל, ואף שהיחידה נחשבת "שמאלנית" למדי, באופן כללי הערכים של חברי לשירות ושלי - ציונות ואהבת הארץ - היו דומים למדי. במבצע צוק איתן ב-2014 הייתי דוברת חטיבת ברק (188) ובמסגרת תפקידי הזמנתי כתבים ישראלים וזרים להצטרף לכוחות החטיבה בתוך עזה. אחד הכתבים הללו, נציג של סוכנות ידיעות זרה עם תפוצה עולמית רחבה ומוניטין טוב, הצטרף למפקד החטיבה, אל"מ תומר יפרח, לביקור בתוך עזה. זה היה לאחר שהוא עסק כבר כמה שנים בסיקור האירועים המרכזיים בארץ ונחשב לאחד שמבין את ישראל. דקות ספורות אחרי תחילת המפגש הוא התחיל לשאול את מפקד החטיבה שאלות שהתמקדו כמעט אך ורק בפגיעה בחפים מפשע ובשאר עוולות המיוחסות לישראל, ומהר מאוד קלטתי את הלך הרוח שלו ואת סוג הסיקור שאני יכולה לצפות לו.

עמדתי שם המומה, לא הצלחתי להבין איך כתב שנמצא כבר שנים בארץ ומייצג סוכנות ידיעות רצינית מסוגל לראות את המציאות בצורה המעידה על חוסר הבנה בסיסי של המצב בשטח, של מאזן הכוחות והמוסר בינינו לבין חמאס. אם אלה דעותיו, חשבתי, מה דעותיהם של קוראיו? הרי הם ניזונים מידיעותיו ורואים בו בר סמכא בכל הנוגע לישראל ולסכסוך. ניסיתי להדחיק את תחושת המועקה ואת ההבנה שהישועה לא תבוא מכתבים כאלה, שמפיצים בעולם תפיסות מוטעות על ישראל.
יום אחד, כשכבר הייתי קצינה בקבע, בזמן שישבתי בבית קפה עם חיילת שלי, קיבלתי התראה מ-ynet שבה נכתב: "יו"ר מועצת יש"ע לשעבר, דני דיין [הידוע בכינויו "אבא"], מונה לקונסול הכללי של ישראל בניו יורק". בכנות, באותו רגע חשבתי שהגעגוע אליו יהיה ההשפעה הכי גדולה של המינוי הזה עלי. כמה טעיתי. כעבור שנה, בטיול רגלי בסנטרל פארק, הוא שאל אותי שאלה ששינתה את חיי: "למה שלא תבואי ללמוד בניו יורק?" בהתחלה הרעיון הצחיק אותי. את שנות האוניברסיטה שלי תכננתי לבלות בדירת חדר בנחלאות, כסטודנטית לפכ"מ - פילוסופיה, כלכלה ומדע המדינה - באוניברסיטה העברית. היה לי נוח לדמיין את חיי כירושלמית שמבלה את רוב זמנה עם אנשים בעלי דעות דומות עד זהות לדעותיה שלה, שהיא חלק מאוכלוסיית הרוב בכל מקום שהיא נמצאת בו וחיה חיים נטולי מתח ועימותים אידיאולוגיים. בקיצור, תכננתי לא לצאת מאזור הנוחות שלי.
"אם אתקבל לאוניברסיטת קולומביה בניו יורק, אבוא", אמרתי לו, מתוך ידיעה שלא אתקבל. זה לא שלא האמנתי בעצמי, אלא שהמתנחלת בת ה-22 שהייתי לא הכירה הרבה אנשים שלמדו בחו"ל, בטח שלא באוניברסיטאות ליגת הקיסוס (Ivy League), שיש צורך בהישגים גבוהים באופן חריג כדי להתקבל אליהן. קולומביה היתה השם הראשון שחשבתי עליו משתי סיבות עיקריות - היא אוניברסיטה מצוינת, אחת הטובות בעולם, ונוסף על כך, היחס בה לישראל עוין, בלשון המעטה. חשבתי שאוכל לרכוש בה השכלה משובחת ובעת ובעונה אחת לתרום לתדמיתה של ישראל בעולם. ועוד דבר קטן - כאמור, לא חשבתי שאתקבל, כך שכל השיחה היתה בעיני תיאורטית לחלוטין.
אבל אני לא מהאנשים שעושים חצי עבודה והחלטתי שאם אני מגישה מועמדות, אני צריכה לקחת את האתגר ברצינות. נרשמתי לקורס SAT, המקבילה האמריקאית לפסיכומטרי, אשר נכחתי רק בשני שלישים ממנו כי בשליש הנותר סגרתי שבתות בבסיס בדרום הארץ. באותו זמן גם ניגשתי להיבחן במבחן ה-TOEFL, שבוחן את רמת האנגלית ושכל תלמיד זר המעוניין ללמוד בארצות הברית מחויב להיבחן בו. בקולומביה דרשו בו ציון 100 מתוך 120. בשלב הזה, הבדיחה שנזרקה לאוויר בפארק כבר נהפכה לחלום שהתגבש, והרגשתי שאני חייבת להגשים אותו. במבחן הראשון קיבלתי 99, והבכי שבא בעקבותיו המחיש את מה שכבר התחלתי להבין - אני רוצה להתקבל לקולומביה. ברגע האחרון הצלחתי למצוא מקום בתאריך בחינה נוסף, והתוצאות הגיעו ביום האחרון להגשת המועמדות. 109.
התקבלתי. ישבתי על הספה עם אבא כשההודעה הגיעה. חשבתי שכבר הרבה זמן לא ראיתי אותו שמח כל כך, כאילו הוא כבר הבין שהחוויה הזאת עומדת לשנות לי את החיים לטובה. בתוך שלושה חודשים וחצי מרגע הבשורה כבר עברתי לגור בניו יורק. בבניין שגרתי בו היו יותר דיירים ממספר התושבים בכל היישוב שחייתי בו כל חיי עד אז.
דווקא בשל המון האנשים, ידעתי שיהיה לי קשה מאוד לעבור את השנים הבאות בלי קהילה יהודית תומכת ובלי מסגרת שאוכל לפעול בה בנושאים הקשורים ליהדות ולישראל. התחנה הראשונה באוניברסיטה היתה החשוד המיידי - הלל, ארגון הגג היהודי הפעיל ביותר מ-800 קמפוסים בארצות הברית. בסניף הלל המקומי זכיתי לסיור מעמיק ושמעתי על השירותים הנהדרים שמסופקים לסטודנטים יהודים. אבל אני, כמו כל ישראלית טובה, רציתי לשמוע על פוליטיקה. מהר מאוד, וכמעט בדרך אגב, התברר לי שאף שהלל מגדיר את עצמו ארגון ציוני ופרו-ישראלי, הסניף בקולומביה אירח בעבר את ארגון שוברים שתיקה. כששאלתי אם היו מארחים אותו שוב, התגלעו חילוקי דעות בין חברי הצוות - מנהל הסניף אמר שכן, ואילו השליחה מטעם הסוכנות היהודית אמרה שלא. זה כמובן בסדר, לכל ארגון עומד חופש הביטוי, אבל אני לא הייתי בטוחה שאני רוצה להיות חלק מארגון שמארח דוברים שמוציאים את דיבתה של ישראל רעה ומזיקים למדינה בזירה העולמית החשובה ושאני לא מסכימה איתם באופן קיצוני.
חיפשתי משהו אחר, ארגון שארגיש בו בבית מהרגע הראשון. כמו לפי הזמנה, ועוד לפני שהתחלתי את הלימודים באופן פורמלי, קיבלתי הודעה מדליה זגר, בחורה ישראלית שלא הכרתי. "אני בין מקימי הסניף בקולומביה של ארגון 'סטודנטים תומכי ישראל' (SSI)", היא אמרה. "הבנתי שאת מגיעה ללמוד כאן, רוצה להיפגש ולשמוע עלינו?"
בחופשת הקיץ שלפני תחילת הסמסטר הראשון שלי נפגשנו לקפה בדיזנגוף סנטר בתל אביב. "זה לא ארגון יהודי", אמרה דליה ובלבלה אותי אפילו יותר. "יש לנו פעילים יהודים ולא-יהודים, שמאלנים וימנים, ליברלים ושמרנים, וכולם מאמינים שמדינת ישראל חייבת להמשיך להתקיים כמדינה יהודית, וחשוב מכך - הם רוצים לסייע לתדמיתה של ישראל בקמפוס". בינגו. אני בפנים.
מהר מאוד הבנתי שחברי הארגון חלוקים בדעתם כמעט בכל נושא ושכל אחד מהם היה רוצה לראות ישראל שונה. חלקם תמכו בכלכלה חופשית ואחרים - בכלכלה מאורגנת. היו בהם מי שתמכו בקליטת מהגרי עבודה ומבקשי מקלט וגם מי שהתנגדו לכך. מעל הכול, כל אחד מהם ראה את גבולותיה של מדינת ישראל העתידית בצורה אחרת. בעוד אני, תלמידתו של זאב ז'בוטינסקי, מאמינה בארץ ישראל השלמה ובהתיישבות נרחבת ביהודה ושומרון, הרבה מחברי לארגון היו עולים עם D-9 על ביתי במעלה שומרון מחר בבוקר, אילו רק היו יכולים. אבל מהר מאוד הבנו כולנו שחילוקי הדעות בינינו פשוט לא רלוונטיים כשהבון טון של האנשים שמקיפים אותנו הוא תמיכה במחיקת ישראל מהמפה וכשאנטישמיות "רכה" היא לגיטימית לחלוטין בעיניהם.
המפגש הראשוני הזה עם צעירים מערביים שלא מתביישים לתמוך בהשמדתה המוחלטת של מדינת ישראל, וחלקם אף מתגאים בעמדתם, הימם אותי. כאמור, חייתי עד אז בסביבה אחידה יחסית - ציונית, מתונה, יהודית-ישראלית - ועכשיו ברגע אחד כמו נחַתי בעולם מקביל, שבו היהודים הם מיעוט, הימנים מיעוט נכחד ומתינות יש רק בקפה הפוך חלש על סויה. כשהגעתי לארצות הברית, האמריקאי הממוצע שחשבתי עליו היה התגלמות אנושית של "ידידתנו הטובה ביותר", כזה שישראל היא בעיניו נס, ואם לא נס, לפחות בעלת ברית חשובה מאוד, מי שעבורו התמיכה בישראל כמעט מובנת מאליה. מהר מאוד הבנתי שאין טעם לייפות את המציאות - ישראל מאבדת את צעירי המערב - והתחלתי לשאול את עצמי למה ואיך זה קורה.
יש הרבה מאוד הסברים לתהליכי העומק שעברו ועוברים הצעירים במערב, המייצגים את התהליכים שמתחוללים במערב בכלל. לתחושתי, רבים מאוד מהם מסתכמים בנקודה בסיסית, שאולי נשמעת פשטנית בהתחלה: כבר לא מגניב, בלשון המעטה, להיות ציונים. הציונות איננה מגניבה יותר לדעתם של צעירי המערב המלומדים, כי בעיניהם היא מנוגדת לשמירה על זכויות אדם ולשאר ערכים אוניברסליים. בין שזה נכון ובין שלא, היא גם לא מגניבה משני טעמים שמדברים עליהם פחות. ראשית, צעירים מטבעם מעוניינים לחדש ולחתור תחת הסדר הקיים. בעבר, הציונות סיפקה להם את זה - לפני קום המדינה היא היתה תנועה חתרנית ומחתרתית, ובזמן המלחמה הקרה, התנועה הציונית שקראה לשחרור אסירי ציון מברית המועצות היתה פרוגרסיבית וקולנית. היום, כשמדינת ישראל היא עובדה מוגמרת, מדינה מן המניין עם מוסדות מסואבים כמו בכל מדינה, היא כבר לא רעיון חתרני. יתרה מכך, מפני שהממסד האמריקאי תומך בישראל, העמדה החתרנית היא העמדה שמתנגדת לה והיא מושכת צעירים רבים, שרוצים למרוד בממסד ובדור ההורים והסבים.
שנית, בשנים האחרונות השתנתה תפיסת המוסר והצדק של צעירים רבים במערב. אם פעם היה פשוט לדעת איזה צד הוא הצודק והמוסרי, היום הקריטריון העיקרי להבחנה בין הצודק והמוסרי לשוגה והמנוול הוא העוצמה. במילים אחרות, הצד החזק יותר הוא בהכרח גם המוסרי פחות, והצד החלש, האנדרדוג, כמו בסרט מתח טוב, הוא בהכרח גם הצד הצודק והמוסרי. תפיסת מציאות זו מתבססת על תהליכים פנים-מערביים ועל עוולות שביצעו מדינות המערב החזקות והעשירות נגד מיעוטים אתניים ונגד המדינות שכבשו והפכו לקולוניות שלהן. התפיסה ההיסטורית הזאת נכפית על סיטואציות ועל עמים אחרים, גם אם אינם מתאימים לשבלונה.
מבית היוצר של תפיסות אלה יצאה גם ההצטלבִיוּת (intersectionality), המאגדת יחד את המאבקים של כל הקבוצות המדוכאות נגד "האדם הלבן", שהוא המדכא האולטימטיבי. רק מי שמחזיק בסל הערכים שתומך בכל הקבוצות המדוכאות ומתנגד לכל הדכאנים זוכה בתוארי הכבוד "פרוגרסיבי" ו"מוער" (woke). תארים אלה, מעבר להיותם סמל סטטוס, הם גם תארים הכרחיים לכל מי שברצונו להיות חלק מהחברה המתקדמת, הנאורה והצודקת.
הבעיה התדמיתית הזאת מועצמת מכיוון שבמערב חיים בעיקר יהודים אשכנזים או בהירים שתדמיתם היא של אנשים מבוססים כלכלית, והם המייצגים את ישראל בעיני העולם. הם נתפסים כלבנים ולכן בהכרח כשייכים למעמד המדכא, שנגדו יש להתאגד ולהילחם יחד עד חורמה.

"אינתיפאדה על ההדסון" / אופיר דיין. ידיעות ספרים. 224 עמודים.