אניה בוקשטיין היא שמורת טבע. בעולם פופ שנשלט בעיקר על ידי זמרות צעירות חסרות תוכן משל עצמן, שמתבססות על שירים שרובם חולפים, ובעולם תרבותי של רשתות חברתיות עם משפיעניות, שאין להן תוכן משמעותי ומתמחות בעיקר בלעשות כסף, בוקשטיין מתעקשת להציג פופ אישי עם עומק, מחשבה ואמירה - מילים שעבור זמרות צעירות ממנה, שמתחרות איתה על הפלייליסט של גלגלצ או על הפיד בספוטיפיי, נשמעות כמעט גסות.
אמש בגריי בתל אביב, שהחלל המרכזי שלו הוסב למופע בעמידה עם במת קאט-ווק גדולה במרכזו, בוקשטיין השיקה את אלבומה השלישי "ילדות גדולות", מלווה בחמישה נגנים, ובחלק מהזמן גם בפסנתר, דיג'יי ורקדניות. היא הביאה איתה אל הפופ ערכים רוקיסטיים של אותנטיות, כנות ואומץ, או כמו שהיא עצמה שרה ב"רק עכשיו": "יש לי עוד מה להגיד, לנצח להפסיד".
בוקשטיין כותבת שירים שברובם אומרים למאזין משהו אמיתי על החיים שלו, למשל "בא הסוף" הכועס, שנכתב על נשיות באקלים של הטרדות ותקיפות מיניות עוד לפני עידן המי-טו. יש יוצרות שירים מחוננות ממנה, אבל לפופ שלה יש ערך אמנותי מוסף, בוודאי כשהיא יושבת ליד הפסנתר ושופכת את הלב עם הבלוז "יום אחד", השיר שפתח את הקריירה שלה על הכמיהה לילד, או שיר התשובה אליו, הבלדה "ילדות גדולות" על אמהות ומשבר גיל, שיר הנושא של האלבום החדש, אבל הערך המוסף קיים גם כשהיא שרה דיסקו כמו "כל יום שעובר" ודאנס כמו "רוקדת".
המופע הזה נע בין המרגש לקליל, בין הצרוב בעור לשמח, בין הנוגע בקרביים למתלהב עד השמיים. את "יש לי לאן לחזור" מהאלבום החדש הקדישה בוקשטיין לשובם של החטופים. את "סימן" לזכרה של זמרת בתחילת דרכה בשם נוי, שצילמה את עצמה שרה את השיר, ושבועיים לאחר מכן נרצחה במסיבת הפסיידק, שנערכה ב-7 באוקטובר בין הקיבוצים נירים וניר עוז. את הקטע הזה במופע היא הגדירה כחשוב לה ביותר, וכשסיפרה את הסיפור ואחריו שרה את השיר, היא יצרה בקהל גל אנרגטי של עצב, שלא הותיר עיניים יבשות. כמה דקות לפני זה היא הצחיקה את אותו הקהל כשהקריאה תגובות מוזרות ומצחיקות ששולחים לה ברשתות. כי אלה החיים כאן.
בוקשטיין היא לא הזמרת המבצעת הכי גדולה בנוף, אבל אמש, לכמה רגעים על הבמה, היא היתה פאם פאטאל סקסית הורסת ויפהפייה, ששרה "אתה יודע מי אתה" על קצב לטיני ויחד עם שתי רקדניות שמצטרפות, זזה בחתוליות על הקאט-ווק וסחפה את הקהל.
בהמשך היא הגדילה את המסיבה ונתנה שואו רהבתני, מחופשת למדונה וקיילי מינוג עם שמלה כסופה נוצצת, ושרה קטעים מ-"Vogue" ו-"Slow", לצלילי דיג'יי שי שאז, מלווה שוב ברקדניות, ובהמשך גם שרה קאבר נהדר ל-"Dancing On My Own" הנוגע של רובין. ועם כל ההשתוללות, הפופ של בוקשטיין ברובו מנומק, לא סתמי, אפילו בשיר קליל לכאורה כמו "נשיקה", לא כל שכן ב"הכל עוד לפני".
ישראל היא גן עדן למולטי-טאלנטיות, לנשים סופר-מוכשרות שיכולות גם לשיר ולהיות זמרות, גם לשחק בקולנוע, בסדרות ובתיאטרון, וגם להופיע בטלוויזיה. כבר כתבתי שבוקשטיין היא הדוגמה המובהקת למולטי-טאלנט, אבל גם, שבניגוד לאחרות (מירי מסיקה, נינט טייב, מארינה מקסימיליאן, שירי מימון), שמחויבות קודם כל לקריירות שלהן כזמרות, בוקשטיין היא קודם כל שחקנית, שמוציאה אלבום פעם בכמה שנים, לא צריכה לתחזק את קריירת השירה שלה ללא הפסק, ויכולה גם להיעדר מהבמות לתקופה כדי לחזור לקהל שאוהב ומתגעגע אליה.
לפני ארבע שנים היא הופיעה בפסטיבל הפסנתר במופע שבו היא בעיקר התמקדה בללוות את עצמה, לשיר בלדות ולהראות שיש לה יכולות של זמרת, אמש בגריי בתל אביב, בגיל 43, אחרי שכבשה פסגות וכשכבר אין לה מה להוכיח לאף אחד, אניה בוקשטיין הייתה חופשיה לעשות מה שבא לה, לנוע מעוצמות של רגש לתועפות של התלהבות, לרקוד ולשיר הכי קרוב שאפשר לקהל, שהקיף את במת הקאט-ווק, לעשות סיבוב בתוך המועדון תוך כדי השיר האחרון, לקפוץ באוויר עם ידיים מונפות ולחגוג את החיים ואת הנשיות המתפרצת שלה במסיבה שארגנה לעצמה.
השאלה הגדולה אחרי מופע ההשקה הזה, שנמשך שעה ועשר דקות, היא לאן הולכים מכאן, אניה. מי קהל היעד של המופע הזה ולאיפה היא מכוונת ורוצה להגיע. הופעות פריצה ליליות במועדונים ומסיבות? הופעות עם קופה פתוחה בכל הארץ? הופעות סגורות ומכורות מראש לחברות מסחריות, מוסדות ועיריות? פסטיבלים ואירועים של העצמה נשית? או במילים אחרות, מי כיום הקהל של אניה בוקשטיין הזמרת. מי ירצה להתרגש ולרקוד איתה.
אמש הגיעו לחגוג איתה חברים מהברנז'ה וקהילת מעריצים ומעריצות שאוהבים את המוזיקה והאישיות שלה והולכים איתה דרך. השאלה היא מי יתחבר אליה מתוך המאסות הגדולות של הקהל ברחבי הארץ. ובכלל, האם אניה בוקשטיין רוצה עכשיו להיות יותר זמרת מכפי שהיתה מתחילת הקריירה, או ששוב נצטרך לחכות כמה שנים טובות לפרויקט הבא שלה?