האלבום של ערן צור בצל מות אשתו הוא אחד הטובים שלו אי פעם

לפעמים כל מה שאמן גדול צריך זה שהחיים יבעטו בו וכמה מוזיקאים וחברים שיעזרו לו להגיב לבעיטה. ערן צור הוא מהרוקרים החשובים והטובים בארץ, והאלבום החדש שלו, "סימנים מקדימים", הוא האלבום הכי טוב שלו מזה 25 שנה, מאז "תכלית בתחתית". למכה הקשה שקיבל מהחיים לפני שש שנים לקח זמן לשקוע ולהוביל אותו לכתוב שירים בתגובה. בדרך הוא עבר את הפאזה של "טריפולי", שהיתה מעין בריחה, ואת האיחוד של "כרמלה גרוס ואגנר", סוג של שמיכה שמגינה ומכסה.

באלבום החדש צור מתמודד, לראשונה, בדרכו, עם מותה של אשתו ואם ילדיו, אביטל ז"ל, עם הטרגדיה העצומה והגלים שהכתה בחייו, עם התחושות, הסודות, ההדחקות, הראיות, הסימנים המקדימים והפינות האפלות. הוא עושה את זה עם תשעה שירי רוק חדשים מצוינים, אחד יותר טוב מהשני, שאת רובם כתב והלחין, ושנבחרו בקפידה על ידי המנהל האמנותי דרור נחום. יוסי מזרחי, שהפיק מוזיקלית, ועיבד (עם דורון פלסקוב בחלק מהשירים) הניף את צור והשירים שלו על כנפיים עוצמתיות ומהממות ביופיין.

התוצאה היא אלבום שעף ממעמקי הנשמה של צור אל הנפש של המאזין דרך מקצבים מרימים וסאונדים נפלאים, רעיונות מוזיקליים מרתקים, נגינה מדויקת ושירה כובשת. טקסטים של שבר וכאב שאין לו סוף, של הסתרה וחשיפה, הופכים לשירים סוחפים, שמרוב שהם מרהיבים, בא לך לחיות אותם, לרקוד אותם, לקוות שצור יבצע את כולם בהופעות הקרובות שלו, ולא יבחר רק דוגמיות.

כי "כל זה היה נכון", "תמיד", "עתידות", "למחוק ראיות", "מי האישה", "פורנוגרפיה" ויתר השירים, לא נופלים מהקלאסיקות שלו. כזמר מבצע, צור נשמע כאן בשל, שלם, כדרכו מלא הבעה, מכיל ועוטף, דואב אבל לא מתבכיין, אולי הכי טוב שנשמע אי פעם. ומרוב שהאלבום הזה איכותי, הוא כמעט ומייתר את הקאבר ל"שבתות וחגים" של רוטבליט ורביץ, אותו צור מבצע כאן עם קורין אלאל המנוחה. האלבום הזה מדהים גם בלעדיו.

בגיל 30 עדן חסון הוא כבר הרבה מעבר לזמר, הוא מותג פופ, תעשייה של איש אחד, שהוציא מתחילת הקריירה 58 סינגלים, קצב ממוצע של שיר חדש כל חודש וחצי. "תדר 4" הוא אלבום האולפן השלישי שלו, ולחסון יש כל כך הרבה שירים עד שהוא לא כלל בו את שיר היציאה מהארון "סוף סוף אני", שיצא רק לפני ארבעה חודשים. גם לא דואט עם ששון שאולוב מספטמבר וגם לא 28 סינגלים שיצאו מאז אלבומו הקודם.


מה כן יש? 14 שירים חדשים שלוכדים היטב את רוח הזמן של קהל המעריצים, ובעיקר המעריצות, הצעיר והפחות צעיר שלו. המנונים על חיפוש ומציאת אהבה ("הפעם זה זה", "אוויר לנשימה"), בלדות פופ-רוק סוחפות ("תדר", "החיים חזקים מהכל"), פופ-רוק רך שמושפע משלמה ארצי, על יחסים מסובכים בינו לבינה ("אלף אהבות", "תאהב עד הסוף"), דאנסים על בילויים בלילות רווי אלכוהול ושכרות ("עושה רק מה שבא לך", "שיכורים כל הלילה", "צאי תחגגי", "הכל זורם הלילה") וכמובן מזרחית שכיף לרקוד ולמחוא איתה כפיים ("איזו כוכבת", "חברה משוגעת" עם מרגול).

כלומר, חסון מנסה לספק לקהל את מה שהוא חושב שהוא מחפש, כמו שאמני פופ שנמצאים בשיא ההצלחה שלהם נוהגים לעשות. כולל, למשל, דואט עם אנה זק בשם "על הקצה", שיצא פחות מעניין. לעומתו, "טוב לי ורע לי", שיצר סתיו בגר, עם גרוב הגיטרות של יוחאי פורטל ואיזו זורנה מהונדסת בפזמון, הוא קטע ששווה לקוות שיבצע בהופעות.

במקרה של חסון, כיוון שהוא כה מוכשר, וכיוון שיש לו את הפריבילגיה לעבוד עם יוצרים ומוזיקאים מהשורה הראשונה בתעשייה - מיעקב למאי הנצחי, סתיו בגר וינון יהל, דרך אופיר כהן, אבי אוחיון ורון ביטון, ועד לפן חזות, דולב רם ונוריאל ישר - זה גם עובד. "תדר 4" הוא אלבום טוב לז'אנר שלו - פופ מיינסטרים ישראלי עכשווי.


הרכות היחסית של הבחירות המוזיקליות של חסון והאישיות הנעימה והכריזמטית שלו הפכו אותו לזמר לכל המשפחה, שהורים וילדים באים יחד להופעות שלו. במובן הזה, "תדר 4" על 14 שיריו הוא סוג של תוסף-דלק למכונית המרוץ שנקראת הקריירה של עדן חסון, שכרגע נדמה שרק מגבירה מהירות, אחרי שורה של ניצחונות במסלולים הנחשבים.

עשר שנים חלפו מאז אלבומו הקודם של קובי אפללו, מזמרי הנשמה הטובים שצמחו כאן בעשורים האחרונים, שהקפיד בעשור הזה על קצב של שיר חדש אחד בשנה, עד שהגיע להופעות משותפות עם ליטל שוורץ, כמי שתמיד ידע לתבל את ההופעות שלו בקטעי קישור עם הומור.

בגיל 48, וכשנמאס לו להישען על להיטי העבר, אפללו ממציא את עצמו מחדש באלבום החמישי "פנינים", שבעה שירים בלבד, שישה חדשים וקאבר ל"אם זאת אהבה" של פרמיירה, שמחזירים אותו מוזיקלית לשנות השבעים ותחילת השמונים, עם צלילים והשפעות שנעים בין כוורת לשימי תבורי, בין עוזי חיטמן לצביקה פיק, בין אביהו מדינה לאיתן מסורי, בין גרי אקשטיין ליגאל בשן.

את ההפקה המוזיקלית הפקיד אפללו בידיהם של רונן סאבו ואור גורפינקל, והתוצאה מדויקת. אפללו מצליח להישמע בתפר שבין מועדוני רחוב המסגר למצעד הפזמונים של רשת ג', לשיר היטב את הגרובים של סאבו ולהכניס את הקול המרגש שלו לתוך מעטפת של רוקנ'רול פופי ומתקתק, שעושה גוד טיים.

"לפעמים", שכתב והלחין סאבו לסרט "מזל חתולה", הוא שיר פשוט, עד כדי פשטני, אבל עובד מצוין. "פנינים", שכתב והלחין אפללו, מתחיל כמו הבלדות המנצחות שהוא בנה מהן את הקריירה, אבל מתפתח לרוק מיד-טמפו עם צליל גיטרה של כוורת, עוד אחת פאזית א-לה פיק ואקשטיין וחטיבת נשיפה שמעניקה עוצמה ודרמה. איזה להיט.

"מתנה ללב" הוא שיר שתחת הפקה אחרת היה יוצא לאפללו כהמשך של "בא מן השתיקה". כאן הוא נשמע כממשיך דרכו של ג'קי מקייטן. המזרחית נוכחת במלואה ב"הכל יכול להיות", השיר הכי מזרחי שאפללו יצר בקריירה, ובו הוא משלים סופית עם חלק מהמוזיקה שספג בילדותו וסוגר איתה מעגל, כמו גם עם שם המשפחה ומורשת האב, שנוכחת בטקסט.


"בלעדיי" הוא עוד אפללו קלאסי, עם עצב מתוק ונשמה בדיוק במדינה הנכונה. "לילות שיכורים" עם גרוב סווינגי וגיטרות שמצלצלות כמו חיים רומנו ויצחק קלפטר, נשמע כמו קטע ממחזמר ישן, עם תוספת עכשווית על תפילה שמתגלגלת מבית כנסת.

וכמו באלבום של ערן צור, גם כאן הקאבר - ל"אם זאת אהבה" - כמעט מיותר. זה עובד גם בלעדיו. "פנינים" הוא אלבום, קצר אמנם, שכיף להגביר איתו את הווליום. הוא יעשה נעים בפקקים וירים ישבנים מהכיסאות בהופעות, אולי אפילו גם בחתונות. הקריירה של קובי אפללו ניצלה.

אלון עדר הוציא 13 אלבומים ב-14 שנות קריירה, השתתף בשורה ארוכה של הפקות והתארח באינספור הופעות של אחרים, הוא אחד האמנים הכי פעילים בארץ על הבמות ובכלל, אבל יש לו אולי שלושה שירים שמאזיני הרדיו ידעו לזהות. כי מצד אחד הוא מה שקראו פעם "אמן של אמנים", ומצד שני הוא מוכשר וחרוץ, כותב, מלחין, מעבד, מנגן, שר ומוביל להקה, ומצליח להגשים במוזיקה את מה ששני הוריו, האדירים בפני עצמם, כל אחד בתחומו, לא הצליחו להגשים - לבסס קריירה ארוכת שנים כאמן מקליט ומופיע.

מוזיקלית, עדר נולד באיחור של שלושים שנה. הוא מגשים רוב הזמן את הטענה של דור הבומרים, שהמוזיקה מתה בסביבות 1980 (עם מותו של לנון). המוזיקה שלו עדיין, גם ב-2025 וגם באלבומו החדש "הדלת הפתוחה", נטועה עמוק בשנות השישים והשבעים. וזה בסדר.

מטא-ז'אנרים עצומים כמו ג'אז, בלוז, קאנטרי, רגאיי ודיסקו (ויש האומרים שגם רוקנ'רול), העניקו לנו את המיטב שלהם עד זמן מסוים, שבו הם הוחלפו בז'אנרים אחרים. אבל יש דבר אחד שלא משתנה - שיר טוב נשאר שיר טוב, וב"הדלת הפתוחה", אלבום שעדר כתב כמחציתו בעקבות הפרידה מאם ילדיו, יש כמה וכמה כאלה.

למשל, "מילים, אהבה ויין" העצוב, שנפתח עם הצ'לו הדרמטי והיפהפה של יעל שפירא, ובו עדר שר מתוך שבר ופגיעות: "את ואני עברנו את כל, את כל הרגעים של עצב ואור… כאב זה כואב, אבל מי שלא חי לא מתאהב… מה שהיה היה ולא ישוב עוד".

ב"לא, אל תוותר" הוא נופל אבל מעודד את עצמו: "ועכשיו אנחנו רק נשמה כי מגופך נפרדתי, ואולי קצת למות זה פחות נורא ממה שחשבתי". ב"את כותבת בי את השירים" כבר מעורבים דם, אש, צעקה ומחשבה פולשנית, ועדר פוצח בזעקות צרודות. או שיר הנושא "הדלת הפתוחה", על המשך החיים אחרי אותה הפרידה, שניהם עם השפעה ביטלסית בולטת. אותה הרוח, של גאולה מתוך השבר, מנשבת גם ב"משהו בי חי". ב"פצע פתוח", דואט מעט פסיכדלי עם לילה מועלם (שכתבה), הם שרים: "עוד סימן של צלקת, אַת כמו פצע ישן... שטה אצלי בתוכי, כואבת בי".

את השיר הפותח, "האמן", מעין תפילה בין חיילים פצועים לתינוקות נולדים, ואת השיר השני, "נשמה יקרה", שמזכיר שירי אהבה של משוררים, כתב הגיטריסט רן דרום (שכתב כחצי מהאלבום), ואת שניהם עדר שר מתוך הלב כאילו היו שלו. וברגע שמתרגלים לאווירה הסבנטיזית, הכל זורם, כמו הבוסה נובה רק עם גיטרה ב"השראה היא מפה של הדרך", או הגרוב של "סיום של תקופה", או הבלדה רווית הקסם "בלילה".

האלבום מסתיים בקטע אינסטרומנטלי בשם "כרמל", שמוקדש לזכרה של כרמל גת ז"ל, שנחטפה ונרצחה בשבי חמאס. ככה, בסיומו של אלבום אישי מאוד, שנפתח עם חיילים פצועים, אבל רובו מתמקד בחייו הפרטיים של עדר, שכמו חי בסרט מוזיקלי משנות השישים-שבעים, הוא בוחר לשלוח תזכורת לכאן ולעכשיו. כי עדר לא באמת חי בוודסטוק, זו רק המוזיקה שלו שמשוטטת שם, באלבום שנשמע כמו סרט תיעודי.

אניה בוקשטיין נולדה מולטי-טאלנט, אבל בניגוד לאמניות כמו נינט, מארינה ומירי מסיקה, שהן קודם כל זמרות ורק אחרי זה שחקניות, אניה היא קודם כל שחקנית מהשורה הראשונה ורק אחרי זה יוצרת וזמרת פופ מצוינת. אחת לכמה שנים היא מפציעה עם אלבום פופ עשוי היטב, שלא נוטה להיסחף אחרי אופנות מתחלפות, אלא שומר על הקו שלה - דיסקו שמח, אר אנד בי ודאנס נוטפי תשוקה, נשיות חזקה ובלדות מרגשות. היא עשתה את זה לפני 12 ושמונה שנים, בשני האלבומים הקודמים, והיא עושה את זה גם עכשיו ב"ילדות גדולות", השלישי שלה, עם עיבודים והפקה מוזיקלית של אורן עמנואל.


דווקא בגלל שהיא לא זמרת במשרה מלאה, שמחויבת להישאר כל הזמן רלוונטית בתעשיית המוזיקה, יש לבוקשטיין את החופש לכתוב ולהקליט איזה שירים שבא לה. באלבום הזה, שרובו ככולו מילים ולחנים שלה, היא נותנת הצצה לחיים שלה כאישה בת 40 וקצת, אמא לילדה (ועוד אחת בדרך), שחווה את משבר גיל הארבעים, עם כל הקשיים והלבטים, אבל גם עם רעב להמשיך ולטרוף את החיים.

האלבום נפתח עם הקלטה של בתה החמודה ששואפת לעשות קסם כדי שהאלבום של אמא יהיה מוכן. בהמשך האלבום הבת תחזור עם תשובה לשאלה מה את רוצה להיות כשתהיי גדולה: "זמרת או שחקנית". אין יותר בוקשטיין מזה.

השיר הפותח, "חופש" הוא על אישה בלי גיל שחוגגת את עצמה בעוצמה (עד רמת פרסומת לתחבושות היגייניות). "אתה יודע מי אתה" הוא פופ נהדר על תאווה ולהט. "פנטזיה" - דאנס מלא חשק וזימה. "יש לי לאן לחזור" - בלדה שקטה על משבר בזוגיות. בוקשטיין מזכירה כאן שהיא לא רק אחת הנשים היפות בישראל, אלא גם זמרת עם קול מלטף שגורם לך לרצות לחבק אותה. ואז מגיע "בא הסוף" הבלוזי-סולי, מלא באמת, והיא אישה כועסת, וזוכרת, וחזקה, והורסת. שיר חזק. ב"נשיקה" היא שוב נדלקת ועפה אל יחסים שבינו לבינה עם דאנס-דיסקו סוחף.

שני השירים הטובים באלבום (לצד "בא הסוף") הם גם האחרונים. ב"רק עכשיו", על רקע בוסה נובה נעימה שלקראת הסוף דוהרת לדיסקו, בוקשטיין שרה על חייה בכנות חשופה. על בתה היא שרה: "היא מילאה את הכלי, אבל היא גם לקחה, כמו שלקחתי לאמא שלי".

הכנות האישית והילדה נוכחות גם בשיר הנושא "ילדות גדולות", הטוב באלבום. בוקשטיין שרה "אני אבודה, איזה בור עמוק, איך אצא מכאן, איך אפסיק לבכות", כשהיא מתייחסת למשבר גיל הארבעים, ולהכרה בסופיות החיים, אבל אז מגיעה הנחמה בדמות הבת ושושלת הדורות ("ילדות קטנות הופכות לאמהות"), והיא משלימה שיר מושלם: "זה מפץ גדול, זה טורף הכל, וזה אושר דק, ומדרון חלק, לתשובה זמנית, אבל גם נצחית, למי שאת". THE END.