זהו, הסוף נראה באופק, אורית מכינה ארוחה אחרונה לזוגות, שמגיעים למסקנות אחרונות לפני ההחלטות. חייבים להחליט. מצד שני, זו טלוויזיה. גם אם כולם יחליטו להמשיך לנסות עוד בארץ, זה לא צריך להרשים אותנו כצופים. זה כנראה מה שכולנו היינו עושים אם היינו במקומם - אומרים כן, ונפרדים אחרי כמה שבועות. בווצאפ.
ליב מגיעה למסקנה שבתוך כל המורכבות הזאת היא קצת שכחה ליהנות. לאאא וואלללהההה לא שמנו לב בכלל. הרי את משדרת אושר וקלילות לאורך כל התוכנית. לירן מגיע למסקנה שעבורו זה היה היום הכי טוב בכל החודש הזה - היום האחרון, בסירה, כשעוד רגע חוזרים הביתה. יכול להיות שגם הוא בדיוק הרפה מהצורך ללכת על ביצים ליד נשים שלא מרוצות ממנו. אישית, לא נראה לי שלירן בשל או מעוניין להבשיל מספיק כדי להצליח להכיל אישה מורכבת כמו ליב עם כל המעצורים, המורכבויות והפחדים שהיא מביאה איתה, למרות האמירה המוזרה: "שילמתי הרבה שולחנות על אנשים שישבו שם לפני, ואם לא נהיה זוג אני ארגיש החמצה". אמנם אני מבינה למה הוא התכוון, אבל זה קצת גורם לליב להישמע כאילו היא רכב יד שלישית שתוקן הרבה פעמים, וזה פחות הוייב כשניגשים לקשר.
הם מרגישים טוב כי זה היום האחרון וכי הם באמת עומדים להשתחרר, וההסבר לפער בין מה שקרה בחופה לבין ההמשך בוילה, הוא די מאכזב. אני מניחה שהם נפלו במלכודת הרגילה, ומרוב רצון טוב הפילו אחד על השניה את כל כובד הפנטזיה שנבנתה אצלם שנים. ברגע החופה כל אחד מהם היה אופטימי מספיק כדי להתחבר לתקווה, וכך לרגע שכנעו את עצמם שקרה נס, וזו אהבה ממבט ראשון. הבעיה היא שניסים לא קורים ככה. הם קורים, אבל למרבה האירוניה רק אחרי שנים של עבודה מאד קשה. ממש כמו צנצנת ריבה שנפתחת בניסיון של האדם השלישי שמנסה לפתוח אותה - זה לא נס, אלא עבודה הדרגתית של זמן רב שמעורבים בה אנשים מספר.
ג'ורדי מתרגשת לגלות ששרון הקשיב לכל מה שהיא אמרה במשך שבועיים, ועשה לה יום כיף מושלם. "עושה לי חיים קשים", היא צוחקת. "שיהיה לי על מה להתלבט". ,זה לא יאומן כמה קל נהיה להיות ביחד", היא מתפלאה, ואכן, ביומם האחרון בוילה הם לא הרגישו צורך לצאת לטיולים גרנדיוזיים, כי הגונדר החכם עשה את הדבר הנכון והמדויק לפני הלחץ של הסוף, מה שאפשר להם להנות מהשמש התאילנדית בלי צל חופת ההחלטות שקופחת על הראש. הם נשארו ב"בית,, ועשו תחרויות שחייה בבריכה. כי זוגיות שבאמת קיימת, גם אם בתחילתה, צריכה פחות קישוטים, סירות ופעילויות אקסטרים.
בסוף הארוחה גיא ואורית ממשיכים לרקוד על המרפסת שלהם לצלילי מג'נונה, ועל סיגריה אחרונה של לילה היא מספרת לגיא שהוא דומה לדולב, וכמה זה השפיע עליה. על הדרך היא גם מעבירה עליו בעדינות את הביקורת המוצדקת, שהוא לא ניסה לדבר איתה על דולב. בדיעבד, הוא בטח רצה לשאול אבל פחד שזה לא מתאים, והחליט שזה גבול שאותו הוא לא עובר. אולי הוא חיכה שהיא תעלה בעצמה את הנושא הרגיש, ואולי הוא פשוט נמנע ממצבים רגשיים מורכבים. בכל מקרה, אורית כבר לא רואה את דולב כשהיא מסתכלת על גיא, הוא ביקש לראות תמונות של דולב, וזה היה הרגע הכי משמעותי בכל התקופה שלהם לפי אורית. בקיצור הוא קצת בוט.
"אני שמח שאת משתפת אותי" היא תגובתו לוידוי שלה. מה שלא מפתיע אחרי הנאום הכי משעמם ששמעתי מימי של בעל שחייב להחמיא לאשתו על הארוחה אבל למרבה הצער הוא עילג רגשית. מזל שאורית עשתה לו תחקיר-תדריך והבהירה שאם הוא רוצה שיקרה משהו ביניהם, זה עליו.
הוראות ברורות הן כנראה שפת האהבה של גיא כי מסתבר שזה מה שהוא היה צריך לשמוע. ולפי הליטופים ביום שאחרי, נראה שזה עבד. גיא עשה משהו, וכנראה עשה אותו היטב. מזל טוב. שמחה ששיתפתם אותי. ההבדל בין הארוחה המסכמת לבין הארוחה הראשונה הוא שהזוגות הפסיקו לנסות להרשים. הם כבר מכירים, והם מותשים מכדי לנסות למכור אשליות לעצמם, או לאחרים. הילה ומתן כבר מפרסמים את הריבים שלהם ברבים. סליחה, מתן. לא ריב - תהליך עומק רוחני שלימד אתכם דברים אחד על השניה. והילה, ש"לא מיפייפת דברים" תרגמה שמתן עצבן אותה והם רבו. הנשים בשולחן הסכימו שככה זה, גברים בסוף מעצבנים", ואני שואלת - למה בכלל לטרוח להיות בזוגיות אם בסוף כולן נראות ונשמעות ככה, ומסיימות בתור בדיחות "אשתי" אצל חבורות גברים עם סיגר במקום זקפה?
למרבה הבאסה אף אחד לא שאל את השאלה הזאת את יעל במפגש הקבוצתי האחרון. הכל היה רק מחמאות וטוב ופרגונים. וכמובן הפצצה: "תביטו בעיניים של הפרטנר שלכם ותתנו שיקוף מה למדתם ממנו על זוגיות". איכס, יעל, למה? החיים שלנו לא מספיק מלחיצים? כמצופה, השיקופים היו גנריים: "למדתי שהעטיפה לא מראה את מה שבפנים", "למדתי נתינה", "למדתי שכמו שלי חשוב להרגיש נאהבת, זה בדיוק אותו דבר בצד השני", "למדתי שיש מקום לכל האמת, גם אם היא לא נעימה", וג'ורדי למדה שיש דבר כזה מישהו שיכול לראות לתוכך כמו רנטגן, שזה לפחות היה מרגש לשמוע.
חייבים לומר שהגונדר הוא הגבר הכי שווה שהיה בריאליטי שידוכים ישראלי אי פעם. אולי הוא תמיד היה כזה שילוב מהמם בין גבריות קלאסית לבין יכולת הכלה ולב גדול, ואולי החשד שלי נכון, ואנשים מחכימים רק החל מגיל 45, וגם זה רק אם עוברים עליהם דברים ממש קשים בחיים. להתחבר למישהו לעומק מצריך סנטר וביטחון עצמי, וזה יכול להתפתח רק אחרי שצולחים משברים גדולים לבד. שרון נמצא שם, וזה ניכר ביחס שלו לירדן, בבחירות שלו, בחיוך שלו, וגם באיך שהוא מדבר עליה. בשיחה עם מתן, הגונדר אומר שהוא מבסוט ממה שהתפתח בשלושה שבועות, ותוהה מה יקרה בחיים האמיתיים בהתחשב בזה שג'ורדי נמצאת במירוץ החיים, סופר עסוקה, עם ילדים קטנים. גם מתן תוהה איך הוא יחיה עם רופאה שקמה בחמש (זאת לא תהיה הבעיה שלך, נשמה), ושניהם תוהים אם זה שווה את ההקרבה. התשובה שלי לשרון היא "ברור!" כי יש שם המון פוטנציאל. התשובה שלי למתן היא לא, כמובן. כי אין סיכוי שזה יצליח. משהו שיש לו סיכוי להצליח לא נראה ככה, עם שלושה משברים ביום, עקב בעיות בסיסיות של הבנת הנקרא והנאמר. אפילו הילה מהססת, ומודה שהיא לא יודעת אם הפערים בינה לבין מתן בשיח וב"אופי התבניתי" שלו ניתנים לצליחה.
אבל היא חוטפת דנגי פיבר, מה שמשכך קצת את הרוח הלוחמת שלה, ושם אותה במצב שמתן יודע לנהל - מכורבלת בשמיכה צהובה, חלשה מכדי להחזיק אייפון, בעוד הוא מנהל ומגיש לה מאכלים. חולה מתה זה קונספט ברור, ועם זה מתן מתמודד מדהים. וואו כמה מסכנה היא נראתה, מוטלת שם, בוילה המדהימה, בלי שום יכולת ליהנות ממנה. אנחנו יכולים לרצות דברים, להחליט החלטות, להתכוון ולזמן, ובסוף יתוש אסיאתי מחליט עלינו. לא אתפלא בכלל אם ההחלטה להמשיך להיות ביחד היתה חלק מהחום הגבוה או התרופות הממסטלות של הדנגי פיבר. מצד שני דנגי לא מדבק, וזה משאיר אותי לתהות לגבי ההחלטה של מתן. האם גם הוא היה מסומם?
במפתיע, הרגע המרגש בפרק היה של שלי וחן. הם באמת עשו תהליך. יש חיבורים כואבים כאלה, קצרי טווח, רומנטיים או לא, שמכריחים אותנו להסתכל על עצמנו, לראות ולהשלים. זה כואב, זה לא נעים בשום שלב, אבל אם עוברים את המשוכה וממשיכים להיות נאמנים למה שמרגישים, אפשר להרוויח. הרי חן, שלא סגור לו פרק א', ממש לא בשל להיות בזוגיות כרגע. מלבד הרצון שלו - לא בהכרח בזוגיות, אלא ב'לא להיות לבד', לא היה בחן כלום שהעיד על נכונות אמיתית להתחבר לעומק. היה דרוש האומץ של שלי לראות את זה, להתאכזב אבל לא להאשים אף אחד, להבין את זה עבור שניהם, וגם להיות שם בשבילו ברגעים הקשים שלו. מאיך שהם דיברו אחד על השני במעמד ה"פרידה" אפשר היה לשמוע בין השורות את ההערכה ההדדית שלהם. שניהם התחברו למשהו חשוב, לשניהם נפתח הלב, שניהם הפילו חומות. כל זה לא חייב לקרות דווקא ברומן סוער. לפעמים זה קורה ככה, בתוך חברות כפויה שצמחה במונסונים של תאילנד. חן הבין שהוא צריך להכיר את עצמו לא בתוך זוגיות, שלי הבינה שהיא צריכה לאפשר לעצמה לשהות בתוך מקומות קשים, כי רק משם צומחים הדברים הבאמת טובים. נועם אמר את זה הכי פחות רומנטי: "זה היה אקסלרטור התפתחותי מהטובים". אמירה שרומזת שהתשובה שלו תהיה "לא" להמשך היחסים עם נטלי, אבל את זה נראה בטקסים המקריפים הערב. אגב, לא הבנתי בשביל מה זה טוב.
בחתונמי הרגיל הם מחליטים בקליניקה, למה כאן צריך לתת את השואו המגוחך הזה? אפשר היה להחליט בלי טקס, ובלי מכתבים מוזרים, שמלות לבנות ונציג של מועצה מקומית פרדס חנה על הנדרים. והכובעים! ברוכה הבאה לצוות גל? סירייסלי? והוא נושא אותה אל מעבר למפתן? מה קורה שם? בראשי הדהדה התובנה האחרונה של הגורו הנכבד סודה סטרים - 'איך זה שקוראים לזה שתייה קלה וזה כזה כבד?'.
תבדקו, אולי היקום רומז לכם לשחרר ולעבור הלאה.