לבנים יש מפה, לבנות יש חוקים: קראו פרק ראשון מתוך "החוקים של הבנות"

אני שונאת בנים ויש לכך שלוש סיבות. סתם, יש לי מלאנתלפים סיבות. הנה אחת: הם לא צריכים אפילו להתאמץ. לבנים יש עתיד בהיר, נהיר, מזהיר. בנים תמיד יודעים לאן הם הולכים. מישהו כבר צייר להם מפה והם רק צריכים לדעת לקרוא אותה. והם יודעים, מן הסתם, כולנו יודעים, כי למדנו בתיכון לחינוך סביבתי וניווטנו לאורו של כוכב הצפון, והדלקנו מדורות נגד הרוח וקשרנו חבלים ללולאת שמונה והאפים שלנו נשרפו כשטיפסנו למדף הסלע וקפצנו למים הקפואים של עין עקב.
הבנים של שדה בוקר היו סדיסטים חמודים, מטרידנים בני טובים, מלח הארץ סוציופתים. אפשר היה לראות בדיוק איזה קצינים אהובים הם יהיו בסיירת יום אחד וכמה יפות ומקסימות יהיו הבחורות שיציבו להם אולטימטומים, וכמה ליטרים גולדסטאר הם ישתו לפני שייכנעו וייקחו אותן למדבר להציע נישואים עם כתובות אש שהאחים מהצוות יקימו להם. ובאמת מכולם רק אחד גמר בכפר איזון ורק אחד הצטרף לכת בקוסטה ריקה, ובתמונת הפייסבוק היו לו ראסטות וזקן וגלבייה ושרשראות חרוזים צבעוניות.

הבנים עמדו להתגייס לשייטת ולטייל במדבריות אפריקה שרגל לבנה עוד לא ידעה, וללמוד בפקולטה לחקלאות ולהקים חווֹת בודדים ברמת הנגב. אבל אנחנו היינו בנות. פחדנו ושנאנו את עצמנו כמו בנות, ועמדנו בתחתונים מול המראה בחדר שלנו בפנימייה כמו בנות, וכל אחת אמרה מה הכי מכוער בה. להיות בת זה כזה, ברור לך שאת חייבת להיזהר תמיד, כל הזמן. אבל כל השאר הוא מסע לארץ לא נודעת.
עד שהם גדלו להיות אזרחים מועילים בחברה, מינוס הכפר איזון והכת, הבנים ראו ביחד פורנו בחדר של ברקו, וכולם עשו ביד אחד ליד השני. הם הציצו לנו במקלחות כל כיתה י"ב, שנה שלמה הסתכלו מאיזה חריץ על הגג, ואף אחת לא שמה לב. הם הסבירו לנו שלבנות אין טעם, שאנחנו לא מבינות מי כוסית, שאם בת אומרת על בת אחרת שהיא יפה אז בדוק שהיא מכוערת. הם אמרו לנו שחובה לאבד את הבתולים על הקבר של בן־גוריון, כו־לן עושות את זה, זה לא נחשב שהיית פה אחרת, ואנחנו הקשבנו.
ואל הקבר הזה של בן־גוריון, מטופח בחסות כספי המועצה וספוג בזרע של כל תלמידי התיכון לחינוך סביבתי, ברחנו במקום ללכת לשיעורים. ומאחוריו התחבאנו, במנהרת הבטון שממנה התנהל מחקר רחב יריעה על עטלפים, שלא עניין אותנו אפילו קצת. הקירות היו מלאים בכתמי עטלפים שחורים ובקולות עטלפים מהדהדים והרגשנו כמו בתוך רחם, ועישנו סיגריות שבעיניים התיכוניסטיות שלנו היו פאם פטאליות. סיגריות היו סקסיות, ולהיות סקסית היה טוב ואולי רע. הבנים הרימו קלטות פורנו מהסליק של האבות שלהם, ויעלי אמרה שהיא יודעת לזהות לפי הטעם של השפיך אם מישהו אוכל הרבה בשר או שותה יותר מדי אלכוהול. היא אמרה שהכי חשוב להם זה שתיראי כאילו את נהנית, ועשתה תצוגת תכלית של הקולות והמבטים הכי נהנים שלה. והתווכחנו מה עדיף, ילד בגילנו שיסגוד לנו או מבוגר שיודע מה לעשות ואיך, ובמי מהמורים היינו נותנות.
המורות שלנו היו מורות: משועממות, מותשות, זועפות. אבל למורים היו דגמ"חים ונעלי טיולים, ושתילי מריחואנה שהם גידלו באדניות. המדריכות בפנימייה נראו לנו אבודות, עם הבדידות המדברית והחולצות הגזורות שלהן. אבל המדריכים הסיעו אותנו בג'יפ פתוח למעלה עקרבים, לא כעסו כשאיחרנו לכיבוי אורות, הזמינו אותנו לחדרים שלהם ברווקיות לשחק שש־בש, בישלו לנו תה על גזייה מצמחים שקטפו מבעד לחלון. נשים מבוגרות הדאיגו אותנו, וכל גיל היה מבוגר מדי. כל גיל היה פתטי. בכל גיל מישהו כבר שתה לך את האדום מהשפתיים, בכל גיל היית תימהונית, מתאמצת, הבגדים שלך מביכים, הבדיחות שלך מאולצות. זה תמיד כבר היה מאוחר, תמיד אחרי השיא. ידענו עם איזה בנים אנחנו רוצות להיות, והבנים ידעו איך פשוט להיות, הם פשוט ידעו. אבל אנחנו לא ידענו. לא ידענו איזה נשים אנחנו רוצות להיות, ואנחנו עדיין לא יודעות.

אנחנו עדיין לא יודעות, ועדיין תקועות בכור המצרף הזה של הנעורים המוזרים שלנו, בחדרים שלנו בפנימייה, מפחדות שיתפסו אותנו על חם. עדיין מחכות שמשהו יקרה, שהחיים שלנו יתחילו, שאיזה מבוגר אחראי יבוא לקחת מאיתנו את הילדים שאנחנו מגדלות, לתקן לנו את התריסים השבורים, לשאת ולתת עם הבוסים שלנו. עדיין לא יודעות איזה נשים אנחנו רוצות להיות, איזה נשים אנחנו בכלל יכולות.
הנה אנחנו בנות חמש־עשרה, יושבות על המיטות שלנו אחרי המקלחת, מסרקות אחת לשנייה שיער ארוך־ארוך. מורחות שוקולד השחר על חמש כיכרות לחם אחיד, מכינות סנדוויצ'ים לכל השכבה. הנה אנחנו במסע מים אל ים, הבנים משתינים בכל מקום בלי לסובב אפילו את הגב, ואנחנו מחפשות כבר עשרים דקות שיח להחליף מאחוריו טמפון. הנה אנחנו תופסות טרמפים לליל אהבה בצמח, ויעלי אומרת שאלה יהיו החוקים של הבנות: על כל חמש מכוניות שלא עוצרות לנו, מישהי צריכה להוריד פריט לבוש. הנה היא עומדת על כביש ארבעים בחזייה, מסמנת באגודל למשאית סגולה, מתגלגלת מצחוק, לא מדברת על מה שלא חובה.
אנחנו נופלות מבולדרים, נשרטות מקוצים, מתרסקות על אדמת השוקולד הרותחת של רמת הנגב, רצות במעלה הכביש של הסרפנטינות עד שאין לנו אוויר. אנחנו קודחות ותולות מדפים בחדרים שלנו ומגדלות עגבניות שרי ברחבה של הפנימייה, ואף אחד לא אומר שאנחנו יכולות לעשות כל מה שנרצה. שאנחנו מדהימות. שהעולם הוא האויסטר שלנו. שאנחנו יכולות ללבוש גם שק, כי הכול יפה לנו. אנחנו מצמידות שתי מיטות יחיד בחדרים שלנו למיטה גדולה אחת וישנות יחד, שתי בנות במיטה זוגית בכל חדר, ואף אחד לא מסביר לנו מה זאת מסגרת אשראי או איך להחזיר שרשרת אופניים שנפלה. אף אחד לא מלמד אותנו לאהוב, להיות אמיצות, להתמסר, לא להתחנן, לא להתחנחן, להפסיק לחפש. אף אחד לא מגלה לנו שהאהבה נמצאת אצלנו, שהיא שלנו, שאין לנו מה לדאוג כל כך, שמי שהתאהבה פעם אחת יכולה להתאהב שוב. ושוב. אף אחד לא שומר עלינו, אף אחד לא אומר לנו שיהיה בסדר, ובאמת לא בסדר, וזה גם לא נהיה בסדר. זה עדיין לא.

בכיתה אנחנו קוראות את בעל זבוב, את הנערים מרחוב פאל, את הגל, כל ספר שבו נערים מתאכזרים זה לזה. הם נותנים לנו אותם בכוונה, מנסים לשחק לנו במוח, אבל אנחנו מבינות טוב מאוד שהכול שקרים, שהאויב האמיתי הוא תמיד המבוגרים. אנחנו בפנימייה ואנחנו יודעות שילדות שומרות אחת על השנייה, שהרוע תמיד מגיע מלמעלה. שאלה ההורים, אלה המורים, זה המנהל החדש שלנו. אלה תמיד הגברים הנשואים, הגברים שעומדים להתחתן בקרוב, הגברים שמנהלים את העולם הגדול וגם את העולם הקטן שלנו, את הקפה שאנחנו ממלצרות בו, את הבתים שאנחנו עושות בהם בייביסיטר. הגברים שנותנים לנו טרמפים כשאנחנו צריכות להגיע לצו ראשון בבאר שבע, האבות של החברות שלנו. הם אומרים לנו, את כל כך בוגרת לגילך, את בטוחה שזה הגיל שלך, את כל כך בוגרת, את בכלל לא כמו שאר הבנות. שנים אנחנו שומעות אותם, תמיד ברקע, עד שבבוא היום כמעט שלא נשים לב כשהם יתחילו להגיד לנו שאנחנו נראות כל כך צעירות לגילנו, באמת זה הגיל שלך, את עובדת עליי, את נראית עשר שנים פחות. הייתי בטוח שאת ילדה, חשבתי שאת כבר אישה, את תינוקת, את אישה, את הפתיינית של שרדינגר, לנצח מחכה לשמוע מה את, מי את, מה הם רואים בך.
והאמת היא שאנחנו רוצות שיגידו לנו. אנחנו רעבות ואנחנו מקשיבות, אני מקשיבה, כי אני רצה מהר וקופצת גבוה וחם לי, חם לי, חם כל הזמן, ואני מתה מקנאה בבנות האלה שרועדות מקור, בבנות שמוכרחות מעיל של מישהו, בבנות השבריריות, הענוגות, הנחשקות, שבוכות ברצח רבין וביום הזיכרון. ברחבה של הפנימייה הבנים רצים ונתקעים בנו ויעלי נופלת. עד כדי כך אוורירית היא, נופלת כשבנים נתקעים בה ומחכה שהם יעזרו לה לקום וינקו לה את הברכיים השרוטות. אבל אני אף פעם לא נופלת ואני יודעת שמשהו לא בסדר איתי, כי בכל חדר אני הבת היחידה שאוכלת הכול, מה זה אוכלת, הבת היחידה שזוללת, שמתחזרת, הבת היחידה שסוחבת את שישיית המים לבד, הבת היחידה שחייבת לגמור. כולן אומרות שהן לא צריכות את זה, שהן נהנות מעצם הדבר, מהמגע, מלהיות קרובה ככה למישהו, ואני מתפללת להיות כמוהן, יודעת שאני צריכה להיות כמוהן, אבל כשמגיע הרגע, אני שוב רוצה יותר מדי. ברגע האמת אני שוכחת שאני אמורה להיות עדינה, שוכחת שאני אמורה לקפוא מקור, שוכחת שהבטחתי לעצמי שלא יראו אותי רעבה, רוצה, טורפת, כמהה. וברור לי שזה לא בסדר, שאני לא באמת בת, אבל אני לא יודעת מה אני כן. אני לא יודעת מה הדבר הנכון לעשות, איך אמורים להרגיש, איך כל השאר מרגישות, ואני מסתובבת במעגלים בעולם שבו כולם יודעים את החוקים, ורק אני לא קיבלתי את המדריך, את המגדיר שילמד אותי מה המין והתת־קבוצה שלי, שיגיד לי, זה מה שאת, שיראה לי סוף־סוף איך להיות אני.
ליבי תמיד אמרה לי, בשביל מה את שואלת כל הזמן מה השעה. אם תדעי כמה מאוחר עכשיו את סתם תתאבססי על זה ומחר כל הבוקר תתבכייני שאת עייפה. בואי נגיד שעשר ומשהו, טוב? ואל תשאלי שאלות מיותרות.
אבל אני יודעת שעכשיו לא עשר ומשהו, כי טווינו רשת של שקרים כדי להסתיר את זה שלא התכוונו לחזור לפנימייה בזמן לכיבוי אורות, בשעה אחת־עשרה אפס־אפס, כשמילר המדריך עובר מחדר לחדר ומי שלא שם נענשת, רק שאנחנו אף פעם לא שם ואף פעם לא נענשות, כי לאף אחד לא באמת אכפת.
ואני יודעת גם שהשאלות שלי באמת מיותרות, כי אמרו לי את זה מספיק פעמים כדי שאשתכנע שזה נכון. ואפילו שאני לא מצליחה להבין איך זה שהאחרות יודעות מה הן צריכות להרגיש ואיך נכון להתנהג, אני מנסה בכל הכוח לגלות את התשובות בעצמי ולא לשאול לשאול לשאול כל הזמן את השאלות המציקות שלי, הלא נכונות. אני מסתכלת עליהן בלי סוף, ההבעות, המחוות, נשיכות השפתיים, הטיית הראש. אני קוראת את כל הספרים בספרייה של שדה בוקר, אבל האמת היא שלא כל דבר אפשר ללמוד.
אני מגששת באפלה, אבודה, אומללה, לא יודעת שאין לי סיבה להיות כל כך מסכנה, שברגעים אלה יש אנשים בקליפורניה שממציאים בשבילי את התשובה. שבעוד כמה שנים כבר יהיה לי מורה רוחני, אורים ותומים, המלבן הריק של מנוע החיפוש, ואני אוכל לשאול אותו בכל רגע נתון למה אני עצובה, למה אני מפחדת, מה הסיכוי שאני אתאהב באמת מתישהו, איך הכי פחות כואב למות, איך לגרום לזה להיראות טבעי, למה פופקורן בשקית למיקרו זה מסרטן, כמה זמן אפשר לשמור פסטו במקרר, טיפול פסיכולוגי באמת עוזר, דיקור באמת עוזר, יש משהו שבאמת עוזר, למחוק היסטוריית חיפוש, למחוק עוגיות, את בטוחה, כן, כן, אני בטוחה, למחוק.
לא הכול אפשר ללמוד מספרים. אני יודעת את זה כי מספיק שנים קראתי את כל ספרי מרגנית באדיקות וחלמתי להיות יתומה ולקלף הרים של תפוחי אדמה בחווה הירוקה. בראש שלי, זה היה האושר. להיות יתומה ולקלף עוד ועוד תפוחי אדמה, להכניס כדורי שינה לתוך צימוקים כדי לתפוס פסיונים, לגזום ורדים בגן הנעלם. והנה, בנסיבות שלא התבררו לי עד הסוף מצאתי את עצמי במקום שעליו חלמתי בשנתי ובהקיץ, במקום שאליו הגוף והנפש שלי שיוועו מאז ומעולם. עולם ללא מבוגרים, כמו אצל כל היתומים שכל כך אהבתי. עולם בראשיתי, חסר חוקים, נטול עכבות. הייתי במדבר. אבל אני, גיליתי במהרה, לא הייתי ראויה למדבר הזה. לא הייתי נקייה.

"החוקים של הבנות" / מיה יסעור. 127 עמודים. כנרת-זמורה.