מסלול 1, עלייה
רוֹמן מתעורר מוקדם. הוא משיל מעליו את שק השינה שלו ושוחה באפלה אל חלון המעבדה. איפה אנחנו, איפה אנחנו? איפה לכל הרוחות. שעת לילה, והנה יבשה. ערפילית של עיר ענקית מתגלה אט אט בלב האַין האדום כחלודה; לא, שתי ערים, יוהנסבורג ופרֶטוריה, נעולות יחדיו כמו כוכב כפול. ממש מעבר לחישוק האטמוספירה נמצאת השמש, ובעוד דקה היא תאיר את האופק ותשטוף את כדור הארץ, והשחר יעלה וייעלם בתוך שניות, לפני שאור היום יציף הכול בבת אחת. מרכז ומזרח אסיה יזהרו ויתלהטו פתאום.
זהו היום הארבע-מאות שלושים וארבעה שלו בחלל, במצטבר משלושה מסעות שונים. הוא מקפיד לספור. במשימה הנוכחית, זה היום השמונים ושמונה. במשימה אחת של תשעה חודשים יש בסך הכול כחמש-מאות וארבעים שעות של התעמלות בוקר. חמש-מאות מפגשי בוקר ואחר צהריים עם צוותי הבקרה הקרקעית האמריקאיים, האירופאיים והרוסיים. ארבעת אלפים שלוש-מאות ועשרים זריחות, ארבעת אלפים שלוש-מאות ועשרים שקיעות. מרחק מצטבר לכמעט מאה שבעים וארבעה מיליון קילומטרים. שלושים ושישה ימי שלישי, בסך הכול, וזה אחד מהם. חמש-מאות וארבעים פעמים שהוא נאלץ לבלוע משחת שיניים. שלושים ושש החלפות חולצה, מאה שלושים וחמש החלפות תחתונים (זוג נקי כל יום הוא מותרות ששטח האחסון לא יכול לעמוד בהם), חמישים וארבעה זוגות גרביים נקיים. אורות זוהר הקוטב, הוריקנים, סערות - מספרם לא צפוי אבל התרחשותם ודאית. וכמובן, תשע הקפות שלמות של הירח, בן לווייתם הכסוף, הנע בשלווה בין מוֹלדיו, בעוד הימים מתעקמים. ולמרות זאת, הירח נראה כמה פעמים ביום, ולפעמים בעיוות מוזר.
לחישובים שהוא עורך על פיסת נייר בתא השינה שלו, רומן יוסיף את השורה השמונים ושמונה. לא כדי להעלים את הזמן אלא כדי לנסות לרתום אותו למשהו שניתן לכמת. אחרת - אחרת המרכז נסחף. החלל מרסק את הזמן לרסיסים. אמרו להם את זה בהכשרה: תרשמו כל יום כשאתם מתעוררים, תגידו לעצמכם זה בוקר של יום חדש. תבהירו לעצמכם את העניין. זה בוקר של יום חדש.
וזה נכון, אבל ביום החדש הזה הם יחוגו סביב כדור הארץ שש-עשרה פעמים. הם יראו שש-עשרה זריחות ושש-עשרה שקיעות, שישה-עשר ימים ושישה-עשר לילות. רוֹמן אוחז בידית הצמודה לחלון כדי להתייצב; כוכבי חצי-הכדור הדרומי חומקים ונעלמים. אתם כבולים לזמן האוניברסלי המתואם, אומרים להם אנשי הבקרה הקרקעית. תבהירו לעצמכם את העניין הזה, תמיד תבהירו. תציצו בשעון לעיתים קרובות כדי לקרקע את המוח, תגידו לעצמכם כשאתם מתעוררים: זה בוקר של יום חדש.
וזה נכון. אבל זה יום של חמש יבשות ושל סתיו ואביב, קרחונים ומדבריות, שממות ואזורי מלחמה. כשהם מסתובבים סביב כדור הארץ, צוברים אור וחושך באריתמטיקה המבלבלת של כוח דחף ושיפוע ומהירות וחיישנים, צליפת השוט של הבוקר מגיעה מדי תשעים דקות. הם אוהבים את הימים האלה, כשלבלוב השחר הקצר בחוץ מתואם עם זה שלהם.
בדקה האחרונה הזאת של החושך, הירח כמעט מלא ונמוך יחסית בזוהר האטמוספירה. ללילה אין מושג שהיום עומד למחוק אותו. רוֹמן מדמה את עצמו כמה חודשים קדימה, לוטש מבט מחלון חדר השינה בבית, מזיז את סידור הפרחים המיובשים - והעלומים מבחינתו - של אשתו, פותח בכוח את החלון הנוקשה, המכוסה אדים, רוכן אל האוויר של מוסקווה ורואה אותו, את אותו הירח, כמו מזכרת שהביא מחופשה במקום אקזוטי. אבל זה נמשך רק רגע, ואז מראה הירח מתחנת החלל - נמוך ומעוך מעבר לאטמוספירה, לא באמת מעליהם אלא מולם, כשווה בין שווים - הוא הכול, והחיזיון הרגעי של חדר השינה שלו, של ביתו, נעלם.
כששוֹן היה בן חמש-עשרה, הם למדו בבית הספר על הציור לאס מֶנינאס. השיעור עסק באופן שבו הציור יכול לערער את כושר ההתמצאות של הצופה, כך שהוא לא בטוח במה שהוא רואה.
זהו ציור בתוך ציור, אמר המורה - תסתכלו מקרוב. תסתכלו כאן. וֶלאסקֶס, הצייר, נמצא בתמונה, מאחורי הכן, מצייר ציור, ומה שהוא מצייר הם המלך והמלכה, אבל הם נמצאים מחוץ לציור, כמונו, מסתכלים פנימה, והעדות היחידה לקיומם היא בבואתם במראָה הנמצאת לפנינו. המלך והמלכה רואים את מה שאנחנו רואים - בתם והמשרתות שלה, שעל שמן נקרא הציור - לאס מֶנינאס, "המשרתות". אז מהו בעצם הנושא האמיתי של הציור - המלך והמלכה (המצוירים עכשיו, ושפניהם הלבנות, חרף קוטנן, משתקפות ברקע המרכזי), בתם (שהיא הכוכבת באמצע, כה זוהרת ובלונדינית באפלולית), המשרתות שלה (והגמדים ובנות הלוויה והכלב), הגבר המהסס על המפתן ברקע, שכמדומה נושא איתו הודעה, ולאסקֶס (שעל נוכחותו כצייר מכריזה העובדה שהוא נמצא בציור, מאחורי הכן, מצייר תמונה של המלך והמלכה, אבל גם של לאס מנינאס עצמן), או שמא אנחנו, הצופים, שנמצאים בעמדה דומה לזו של המלך והמלכה, מסתכלים פנימה ומשמשים מושא למבטם של ולאסקֶס ושל הנסיכה הפעוטה, וגם למבטם של המלך והמלכה, בבבואתם? או האם הנושא הוא האמנות עצמה (שהיא מערך של אשליות ותכסיסים ותחבולות בתוך החיים), או החיים עצמם (שהם מערך של אשליות ותכסיסים ותחבולות בתוך תודעה המנסה להבין את החיים באמצעות חושים וחלומות ואמנות)?
או - אמר המורה - האם זהו סתם ציור על כלום? סתם חדר ובתוכו כמה אנשים ומראה?
בעיניו של שוֹן, שבגיל חמש-עשרה לא רצה ללמוד אמנות וכבר ידע שהוא רוצה להיות טייס קרב, השיעור הזה היה התגלמות ההבל במלוא הדרו. הוא לא אהב במיוחד את הציור הזה, ולא עניין אותו במה הוא עוסק. נכון, זה כנראה סתם חדר עם כמה אנשים ומראה, אבל זה אפילו לא עניין אותו מספיק כדי להרים את היד ולומר זאת. הוא שרבט צורות גיאומטריות במחברת. ואז הוא צייר מישהו תלוי. הילדה שישבה לידו ראתה את השרבוטים ודחקה בו מרפק והרימה גבה וחייכה, חיוך קטן וחמקני, וברבות השנים, כשכבר הייתה אשתו, היא נתנה לו גלויה של לאס מֶנינאס, שסימל בעיניה את המגע האמיתי הראשון ביניהם. וכאשר שנים לאחר מכן הוא נסע לרוסיה כדי להתכונן למסע לחלל, היא כתבה בכתב צפוף על גב הגלויה את תמצית הדברים שאמר המורה, שהוא שכח מהם לחלוטין אבל היא זכרה אותם בבהירות שלא הפתיעה אותו, כי היא הייתה האדם החד והצלול ביותר שהכיר מימיו.
הגלויה נמצאת בתא השינה שלו. הבוקר, כשהוא מתעורר, הוא מגלה שהוא מביט בה, מביט בכל אפשרויות הנושא והפרספקטיבה שאשתו כתבה עליהן מאחור. המלך, המלכה, המשרתות, הילדה, המראָה, הצייר. המבט שהוא לוטש ארוך יותר משנדמה לו. זו תחושה מתמשכת של חלום שנקטע באיבו, משהו פראי במחשבותיו. כשהוא יוצא מתוך שק השינה ולובש את בגדי הריצה והולך לשתות קפה במטבחון, הוא רואה מזווית העין את הנקודה הצפונית המובהקת של עומאן מזדקרת לתוך המפרץ הפרסי, ענני אבק מעל הים הערבי הכחול, שפך נהר האינדוּס הענקי, מה שידוע לו שהיא קָראצ'י - הנסתרת עכשיו באור יום, אבל בלילה היא שתי-וערב עצום, מורכב, שמזכיר לו את הצורות שנהג לשרבט.
על פי המדידה המטרית השרירותית של הזמן שהם מעבירים כאן, היכן שהזמן מתפוצץ, השעה שש בבוקר. האחרים מתעוררים.
הם משקיפים למטה ומבינים למה קוראים לה אימא אדמה. כולם מרגישים כך מפעם לפעם. כולם מקשרים בין אדמה לבין אימא, ומייד מרגישים כמו ילדים. בהתנודדותם האנדרוגינית המגולחת-למשעי, במכנסיים התקניים ובמזון שניתן לאכול רק בכף, במיץ הנשתה בקשית, בקישוטי יום ההולדת, בלילות המוקדמים, בתמימות הכפויה של חובות היום, לכל אחד מהם יש כאן רגעים שבהם האני האסטרונאוטי נמחק, ואת מקומו תופסת תחושה עזה של ילדוּת וקטנוּת. ההורה הנישא נוכֵח תמיד מעבר לכיפת הזכוכית.
אבל עכשיו ביתר שאת. מאז שצִ'י נכנסה למטבחון ביום שישי בערב כשהכינו אוכל, פניה חיוורות מתדהמה, ואמרה, אימא שלי מתה. ושוֹן שמט את שקיק הנודלס וזה צף מעל השולחן, ופּיֶיטרוֹ שחה כמטר לעברה, הרכין את ראשו ואחז בשתי ידיה בכוריאוגרפיה חלקה וזורמת כל כך שהיה אפשר לחשוב שהיא מתוכננת, ונֶל מלמלה משהו לא מובן, שאלה - מה? איך? מתי? מה? - והתבוננה בפניה החיוורות של צ'י המאדימות לפתע, כאילו עצם אמירת המילים הפיחה חום בצערה.
מאז הגיעה הבשורה, הם מוצאים את עצמם מסתכלים על כדור הארץ בעודם חגים סביבו (בנחת, כמדומה, אף שאין דבר רחוק יותר מהאמת), וישנה המילה הזאת: אימא אימא אימא אימא. אִמהּ היחידה של צ'י עכשיו היא הכדור המתגלגל, הבוהק, שזורק את עצמו בעל כורחו סביב השמש פעם בשנה. צ'י התייתמה, אביה מת לפני עשור. הכדור הזה הוא הדבר היחיד שהיא יכולה להצביע עליו עכשיו, שנתן לה חיים. אין חיים בלעדיו. בלי כוכב הלכת הזה אין חיים. ברור.
תחשבו מחשבה חדשה, הם אומרים לעצמם לפעמים. המחשבות שעולות לאורך המסלול גרנדיוזיות וישנות כל כך. תחשבו מחשבה חדשה, מחשבה טרייה לחלוטין, שטרם נחשבה.
אבל אין מחשבות חדשות. רק מחשבות ישנות שנולדות לתוך רגעים חדשים - וברגעים אלה עולה המחשבה: ללא כדור הארץ, כולנו אבודים. לא היינו שורדים אפילו שנייה בלי חסדו, אנחנו מלחים על ספינה בים עמוק ואפל, שאי-אפשר לשחות בו.
איש מהם לא יודע מה לומר לצ'י, אילו מילות ניחומים להציע למישהי שהלם הצער מכה בה בעיצומו של המסלול. את בטח רוצה לחזור הביתה, ולהיפרד באופן כלשהו. אין צורך לדבּר; צריך רק להשקיף מבעד לחלון על זוהר שמשתכפל שוב ושוב. כדור הארץ, מכאן, הוא כמו גן עדן. הוא שטוף צבע. פרץ של צבע מלא תקווה. כשאנחנו נמצאים על כוכב הלכת ההוא, אנחנו נושאים את המבט וחושבים שגן עדן נמצא במקום אחר, אבל זה מה שהאסטרונאוטים והקוסמונאוטים חושבים לפעמים: אולי כולנו, שנולדנו בו, כבר מתנו והגענו לחיים שלאחר המוות. אם במותנו נגזר עלינו ללכת למקום לא סביר, שקשה להאמין בקיומו, הרי שגרם השמיים הרחוק, הזכוכיתי הזה, עם מופעי האור היפהפיים, הבודדים שלו, יכול בהחלט למלא את התפקיד.
"מסלולים" / סמנתה הארווי. מאנגלית: קטיה בנוביץ'. 223 עמודים. הוצאת כתר.