הייתי צריך לבחור מתוך כל שנת תשפ"ה העמוסה, הכבדה, המתוחה, רגע שאני אקח איתי לשנת תשפ"ו. ואחרי התלבטות בחרתי שניים מתוך שנה שבה הכול קרה כל הזמן, מלחמות, מבצעים, נאומים, אזעקות, חטיפות, שחרורים, שקרים. שנה שבה לא היה רגע של שקט לא רק בגלל האויבים בחוץ, אלא בעיקר בגלל ממשלה ששיחקה בנו כמו בחיילי צעצוע. ובתוך הרעש הזה חיפשתי לעצמי שני פריימים שיישארו. שני רגעים שלא משנה מה יבוא אחריהם, אני יודע שהם צרובים לי בעורק הראשי של השנה הזאת.
יש רגעים שמצטלמים ישר לתוך הנפש, גם אם לא ביקשת. כמו תמונה שאתה לא רוצה לראות, אבל היא בכל זאת נכנסת לך לאלבום בנייד, בין החתונה של הבן דוד והסלפי עם הכלב. אחד כזה היה כשאמילי דמארי חייכה למצלמה אחרי 471 ימים בשבי. חסרות לה שתי אצבעות, אבל החיוך מלא. לא חיוך שיניים לבנות של פרסומת, אלא חיוך, ישראלי, כזה שאומר: "כן, ירו בי, לקחו אותי, השפילו אותי, אבל תראו אותי עכשיו - אני פה, חיה, מצלמת סטורי ישר למוח של כולכם".
הרגע הזה, ברגע שהוא הופיע במסכים, מילא את הסלון בריח של תקווה. כאילו פתאום, אחרי כל החודשים של המוות והטילים והנאומים החלולים, מישהו הדליק אור קטן שאומר: אולי עוד אפשר לחזור להיות מדינה נורמלית. אבל אז הגיעה הממשלה, כמו תמיד, וכיבתה את האור. כי כאן, תקווה היא איום על שלטון שמתפרנס מהפחד.
שבתות שלמות בילינו מול הטלוויזיה, מחכים למופע הכי ביזארי בעולם: רכבים לבנים של האו"ם, במה מאולתרת עם שלטים בערבית, חמאסניקים שמחלקים את החטופים כמו חבילות דואר, ואנחנו בבית, עוצרים נשימה, בוהים בהם. חיוורים, רזים, מדדים, אבל חיים. כל פעם עוד שם, עוד פרצוף, עוד חיבוק. ואנחנו, עם שלם, עוקבים אחר ההפקה הזאת כאילו מדובר בעונה החדשה של "פאודה".
ידענו שזה זמני, שזה ייגמר, שעדיין נשארו בפנים 48, אבל באותן שבתות היה נדמה שאולי זה הניצחון האמיתי שלנו: לדעת לשבת יחד, מול מסך, ולהתפלל לעבור אנשים שאנחנו בכלל לא מכירים. אבל פה זה ישראל של תשפ"ה: תמיד כשנדמה שאתה בפתח של יציאה, מישהו דואג לסגור את הדלת. והפעם זה לא אויב מבחוץ, זאת היה הממשלה שלנו, שדאגה לסיים את העסקאות, לסגור את הברז, להחזיר אותנו לייאוש. כי מה אכפת לה? כל עוד היא שורדת פוליטית, החטופים יכולים להירקב במנהרות.
ואז הגיע הלילה ההוא, 13 ביוני, הלילה שבו הבנו שמה שאנחנו מכירים כמציאות יכול להתהפך תוך שנייה, בלי הכנה, בלי מנהיגות. רובנו ישנו. ואז צפצוף מוזר. לא פיקוד העורף הרגיל, משהו חדש. "מצב מיוחד בעורף". בהתחלה חשבנו שזו טעות, איזה עדכון גרסה באפליקציה. אבל אז באה האזעקה. ואז הפושים. ואז המשפט שהפיל לכולנו את הלב: "ישראל תוקפת באיראן".
מיליון מחשבות התרוצצו כמו עכברים בראש. מה זה אומר? למה אזעקה אם לא יורים עלינו? איך הם הצליחו להיכנס לכולנו לטלפון? מה אני אמור לעשות עכשיו, לרוץ לממ"ד או לחכות להסבר? אבל הסברים לא הגיעו, כי אין מנהיגות אמיתית. יש רק שלטון שמתמחה בלזרוע בלבול, ואולי גם מתענג על זה.
שנים אנחנו מתרגלים לתרחישים, מקבלים הודעות, נחשפים לסרטונים של פיקוד העורף. אבל כשזה קורה באמת, אף אחד לא יודע כלום. אנשים ירדו לרחוב בפיג'מות, אחרים התקשרו לחברים שמשרתים בצה"ל, או עובדים בתקשורת, או בעירייה, כאילו הם יכולים לדעת יותר. ובינתיים, במרחק מאות קילומטרים, טייסים שלנו טסים בלילה שחור, ואנחנו כאן, עם הלב רועד, מנסים להבין אם זו התחלה של סוף העולם או סתם עוד ספין של ממשלה לחוצה.
מה שקרה אחר כך כבר מוכר: 12 ימים של טילים, מקלטים, ממ"דים שהופכים לחדרי משפחה מאולתרים, בניינים מתמוטטים כמו מגדלי קלפים, כותרות עם תמונות שחור לבן של עוד הרוג ועוד חייל. ובסוף, לא ברור מה הושג. חסרים עדיין 400 קילו אורניום מועשר של האיראנים, אף אחד לא יודע מה באמת קרה שם. רק דבר אחד ברור: ממשלה שעסקה כל הזמן בהישרדות עצמה, לא הצליחה לספק לאזרחיה אפילו מראית עין של יציבות או ביטחון.
וככה, כשאני מנסה לסכם את תשפ"ה, אני רואה שתי תמונות שמתנגשות. מצד אחד, אמילי, עם חיוך של גיבורה, בלי שתי אצבעות, אבל עם כל הלב. מצד שני, מסך טלפון מואר באמצע הלילה, עם הודעה קרה ומלחיצה: "מצב מיוחד בעורף".
בין שתי התמונות האלה נמצאת ישראל שלנו. לא רק מדינה שמסוגלת לייצר רגע של תקווה ואז לזרוק אותך לטירוף חדש, אלא מדינה שהממשלה שלה דואגת לנהל את הטירוף. עם שיודע לחייך גם אחרי שחתכו לו חתיכות מהגוף, אבל מתעורר באמצע הלילה ורועד מפחד, לא רק מהאויב אלא מהמחשבה שהממשלה שלו משחקת לו עם המציאות.
יש בזה משהו כמעט פיוטי, כמעט אבסורדי. כאילו אנחנו חיים בתוך ספר מתמשך שאין לו סוף. פרק אחד נגמר בתקווה, השני נפתח בפחד. הדמויות חוזרות, המלחמות מתחלפות, החטופים עדיין בפנים, האיראנים עדיין בחוץ. אבל אם יש משהו שאפשר להגיד בביטחון על ישראל בסוף תשפ"ה, זה שהממשלה אולי נכשלה שוב ושוב ושוב, אבל האזרחים עוד כאן. מותשים, חבולים, חצי צוחקים חצי בוכים, אבל כאן. עם טלוויזיות פתוחות, עם טלפונים שמצפצפים, עם החיוך של אמילי שמזכיר לנו שאנחנו לא מתים כל כך בקלות, גם אם הממשלה הייתה מעדיפה שנשתוק.
אולי זה לא הרבה, אבל זה מה שיש לנו: לדעת לשרוד עוד שנה, למרות הממשלה שלנו, לא בזכותה.