לעומת מה שקורה בעזה, ההחלטות של כוכבי חתונמי נראות מאוד לא חשובות. לעומת השרה מאי גולן שמבריחה את אמא שלה מחקירה על כסא גלגלים כאילו היא ב"מת לחיות 4", הזוגיות של כוכבי חתונמי משעממת ונטולת אירועים. ובכל זאת חיכיתי לפרק האחרון לראות אם ירדן ושרון החזיקו מעמד (מתן והילה היה לי ברור שלא מחזיק. הופתעתי שהם בכלל אמרו "כן").
אף אחד מאיתנו לא נפל מהכסא כששלי וחן אמרו לא, כשלירן אזר אומץ לבשר לחן ליב שהוא מעדיף להמשיך בלי מאשר להרגיש כאילו דורכים לו עם מגף על הראש 24/7. נטלי ונועם אמרו לא, למרות שלדעתי הם קצת פספוס. אולי יום אחד ייפגשו שוב ויצליחו לשכב לפני שמודעות יתר תהרוג להם את הווייב. מה שקרה להם היה מקרה קלאסי של טיימינג גרוע - כמו להיות עייפים נורא ולא ללכת לישון. יש רגע שאם חוצים אותו, כבר אי אפשר להירדם. אפילו אורית וגיא, זוג שחשבתי שיגידו כן, אבל לא יצליחו להחזיק - אפילו לא ניסו.
בפרק הסיום ליווינו את יעל לפגוש את שני הזוגות הנותרים, חצי שנה אחרי יום ההחלטות, לגלות מה קורה איתם עכשיו. צריך לציין שהיא עשתה כמיטב יכולתה להעמיד פנים שהיא לא יודעת מראש מה קורה, שזה יפה מצידה, והיה מעניין לגלות שבין שני הזוגות הפריד אותו דבר, לפחות מבחינה טכנית. אצל שני הזוגיות פרחה תקופה, ואז מעדה על אותה אבן נגף - תחושה של הנשים שהן נלקחות כמובן מאליו, ושל הגברים שהם נדרשים להכיל יותר מדי.
ירדן, כמו ירדן, עשתה ג'ורדי. בסימן הראשון לרגיעה שמגיעה עם כניסה לשגרה זוגית, היא שברה את הכלים, וביקשה מהבן שלה לבוא לאסוף אותה בעוד שרון מבלה ברכיבת בוקר עם חבר. היא נטשה בטריקת דלת את הסופ"ש הזוגי שלהם בלי לומר שלום, ולא ענתה לטלפון במשך שלושה ימים. הילה, שבתאילנד הזעיפה פניה, בארץ התגלתה כמקסימה, משעשעת, משועשעת, אכפתית, משתפת פעולה ואפילו אוהבת, ודווקא מתן התגלה בקרירותו, עוד אחרי המחווה הגרנדיוזית במסגרתה טס לתאילנד לאסוף את הילה מבית החולים בחזרה לארץ, ימים ספורים אחרי שחזר בעצמו.
בסוף, בחסות תהליך מסתורי שרק הם יודעים אותו, הקשר החל לפרוח בקונדיטוריה של לואי ויטון בבנגקוק, ולתקופה מסוימת הכל היה דבש - מתן במיטבו כאב ומטפל - מה שבא לידי ביטוי גם באינטרקציה עם הילד של הילה. הבנות של מתן הכתירו את הילה "אדם מושלם, חוץ מזה שהיא לא אוהבת את הים". הופעות של טונה, הופעות של מרסדס בנד, עד שנכנסה שגרה.
לא סתם שתי הנשים הרגישו אותו הדבר. התחושה שהן נלקחות כמובן מאליו היא חוויה נשית אוניברסלית מאד, במיוחד בזוגיות שבה תפקידי המגדר ברורים מדי. הגבר, שמוטל עליו לחזר, מתאמץ בהתחלה, מכיל, מבליג, ומזיע נהרות של דם, בעוד האישה בוחנת את כוונותיו. אחרי שהיא מקבלת מספיק ביטחון כדי להתמסר, עובר עוד חודש והגבר "נרגע", מוריד את הרגל מהברקס, ומרשה לעצמו, מטאפורית, להישען לאחור ולגרבץ.
מתן והילה לא מצליחים למצוא זמן להיפגש בגלל הלו"ז של מתן, שאינו רופא, להזכירכם. מצד שני הוא גם לא מוכרח להתאים את הג'ינס שלו לג'ינס של מי שלידו, אחרת ימות העולם, אז בואו נגיד שהם פיטים. פיטים כמו מתחרים בריצה קצרה שהגיעו בהפרש של שתי עשיריות שנייה לקו הסיום, ובגישה הזו בדיוק נעוצה הבעיה.
"הרגשתי שהייתי בחודש עבודה", מתן הסביר. "ציפיתי שעכשיו היא תחזר אחרי". נשמה, היא קנתה לך כרטיסים לטונה ועשתה לך בוטוקס. מה זה אם לא חיזור? בנוסף, הציפייה שלה שהוא יהיה נוכח בחייה בשוטף, הייתה גדולה עליו. "זה מעמיס עלי ומכביד עלי רגשית", הוא אמר, מבלי לשנות הבעת פנים, וסיכם במשפט שחשף את הצד המתחשבן שלו: "את גרמת לי לעבוד הכי קשה שעבדתי בשביל מישהי בחיים". לי זה נשמע כמו "פגעת לי באגו ולא ראית אותי, ועכשיו אחזיר לך בדיוק באותו המטבע".
כל ההתאמות כשלו, בקיצור.
מדוע האחוזים הנמוכים האלה, אני תוהה, במיוחד יחסית לכמה ש"חתונמי" משקיעים בלדבר על זוגיות ולחפור בדפוסים באקסים וביחסים עם ההורים? איך יכול להיות שתוכנית הדגל של השידוכים, הפורמט הוויראלי שכולם מנסים לחקות, מביא אחוזים כה מזעריים של שידוכים מוצלחים? הרי גם עונה ארוכה של חתונמי לא מצליחה לשדך טוב יותר מגרסת ה"טמו" שלה - "אהבה חדשה". אני מתחילה לחשוב שאנחנו סתם מדמיינים שיש חשיבות לפרמטרים התיאורטיים של ההתאמות, שהטיפול הזוגי לא יעיל לפני שיש התאהבות כלשהי, או חיים משותפים, ושהדיוקים הכירורגיים מלאי החשיבות העצמית של המטפלים מועילים בעיקר להם.
יש סיכוי שהדיבורים הבלתי פוסקים בזמן הפגיע הזה, כשהלב חשוף, אפילו מפריע להתאהב? יכול להיות שכל מה שאפשר וצריך לעשות זה לכלוא זוג באותו חלל, לספק להם עניין משותף ולדאוג לקצת סטרס חיצוני מלאכותי, כמו משימות באח הגדול. כי גם משם יוצאים יותר זוגות מחתונמי. אולי הריאליטי הבא פשוט יקרא "נתקענו יחד במעלית". זה ריאליטי שבו תוקעים שני אנשים במעלית ל-48 שעות, מצלמים, ומחכים שהם יתאהבו. בטח גם משם יצאו יותר זוגות מחתונמי.
מילא כולם, אבל שרון וירדן זה פספוס. הוא מחליט שהוא לא מעוניין להיות בזוגיות שמתנהלת בקיצוניות של ניתוקים והתפרצויות, והוא צודק - אף אחד לא יכול להיות בזוגיות כזאת. אבל בחצי שנה ראשונה של זוגיות צריך לאפשר לכל אחד שלוש פסילות - הוא נסע לרכיבה עם חבר במקום להיות איתה, היא ברחה הביתה ועשתה דרמה במקום לדבר כמו בנאדם. כל אחד מקבל פסילה ואזהרה. למה ישר להיפרד? רגע, לומדים אחד את השני!
אהבתי את הזוגיות שלהם דווקא בגלל שאף אחד מהם לא ויתר על עצמו. שניהם נשארו מי שהם, ועדיין הצליחו לתת בנדיבות מעצמם לשני/ה. זה ממש נתן לי תקווה, שיש סיכוי למערכת יחסים כזו, שאפשר לא למות בתוכה משעמום. אולי כל הסבתות צדקו, וכדי שזוגיות תחזיק מעמד לאורך זמן, אי אפשר להיות לגמרי מי שאתם כל רגע ורגע? אולי צריך בכל זאת לוותר על דבר אחד או שניים? להתפשר? איזה מבאס.
מצד שני - שרון שואן חזר לשוק, וזה מוכיח שתמיד יש צד חיובי, וצריך תמיד להישאר אופטימיים.