1. זו הייתה שנה איומה, מייאשת ומאכזבת מכל כך הרבה בחינות. הפסקול שלה לא שונה: עשרת השירים הגדולים של תשפ"ה, כפי שדורגו על ידי מאזיני אקו-99 ואתר וואלה, מגלים מקבץ חיוור במיוחד, אולי החלש ביותר בשנים האחרונות.
זו השנה שבה הגיע לשיא שלטונה של אודיה, שמשתלטת על המצעד כיוצרת וכזמרת, ודוחקת זמרות פופ אחרות (זוכרים שפעו היו כאן נועה קירל ואנה זק?) כמו שאף מוזיקאית לא עשתה זאת שנים, עם הרבה עבודה קשה, המון-המון סינגלים ושפע של קלישאות. נס וסטילה המשיכו את הריצה שלהם, של היפ הופ שמרני במסווה של ילדים רעים ושנונים. ותיקים כמו עומר אדם, עידן עמדי ונסרין קדרי חיזקו את המעמד שלהם.
אבל אלה נתונים גולמיים. בשורה לא הייתה כאן, גם לא נחמה. קשה להביט על השירים האלה ולחשוב שהם כאן כדי להישאר. זה לא מקרה שהשיר המושמע ביותר השנה - "מה יהיה מחר" של פאר טסי - הוא בכלל מהשנה שעברה: אף שיר בולט השנה לא נתן לו פייט אמיתי. סליחה על הבומריות, אבל אלה דברי אמת: גם במוזיקה, זו שנה שנשתדל לשכוח.
2. מי שמקשיב לרוב העשירייה של המצעד יכול לחשוב שזאת הייתה בסך הכול שנה רגילה לחלוטין. אהבה ופרידה ופלירטוטים, ביצים, חלב והפרשת חלה, לא לפנות אליי ולא לדבר איתי, פאפי והאנטיפטית. מדברים על הריאליטי והדרך של הטלוויזיה לנרמל את הזוועות מסביבנו, אבל הרדיו לא שונה. מדינה בהדחקה מוחלטת שלא בורחת אל האסקפיזם אלא מטביעה את עצמה בתוכו. כמה זה שונה מהמצעד של השנה שעברה, שכל הצמרת שלו הייתה טבולה בהלם ובשכול.
במובן הזה, דווקא צמרת המצעד הגיונית למדי. במקום הרביעי סיפורו של עידן עמדי; במקום השני, בדיוק כמו בשנה שעברה, שיר האירוויזיון שהוא המקום שבו הפופ הישראלי יכול להתאבל; ובמקום הראשון, במצעד האסקפיסטי הזה, נמצא בעצם השיר היחידי בעשירייה שהוא עצוב באמת.
"מלכת הדור" של עומר אדם, שהוא בעצם הנציג הרביעי (!) מהמפעל של אודיה בעשירייה, הוא שיר שנה די מוזר ובמידה מסוימת סתמי. קשה להגיד שהוא מסמל רגע או קולע לאנשהו, או אפילו שהוא שיר יוצא דופן במיוחד בקריירה של אדם, וספק אם היה משתבץ הוא בדירוג של עשרת השירים הטובים בקריירה שלו. זה פשוט שיר פרידה שמופק חכם, בדילוגים שבין גיטרה אקוסטית מינורית לזעם של רוק כבד, מה שמאפשר לו לייצג קשת של רגשות. זה לא דבר מובן מאליו בין כל הפלקטים מסביב. האם זה מה שאפשר לו לבלוט? והאם כאב הפרידה השתלב בתוך סנטימנט של תסכול עמוק יותר? אולי מתחבא כאן איפשהו קולו של הדור, אבל בכל זאת, כנראה זה דור שפעת.
3. בנושא דומה. מקום שביעי או לא, ברור ש"תמיד אוהב אותי" הוא השיר שיסמן את השנה הזאת. הוא הלהיט שיישאר כאן בחתונות ובפרסומות ובבתי הספר ובכלל, כשכל היתר ייבלע בתהום השכחה. מיליארד מילים נשפכו כבר על השיר מכל הזוויות, אבל ככל שהזמן עובר, הוא נשמע לי אחרת. לא כמו הבאנגר שהוא, אלא כמו משהו אחר. כמו בכי. לא משנה לי הקצב, ששון שאולוב יכול לרקוד ולחייך עד מחר. באוזניים שלי הוא מייבב.
זה שילוב של נסיבות: גוון הקול יוצא הדופן שלו, יחד עם רוח התקופה. איך אפשר להגיד שתמיד יהיה לי רק טוב כשהכול כל כך נורא. הרי רק מהמקום הכי נמוך יכול להיות עוד יותר טוב ועוד יותר טוב. אל תטעו בשיר הזה, זה רק נדמה כאילו מדובר בהתקף מאניה. זו רק עדות לעומק הדיפרסיה.