שלזינגר אמר שהייתה "שנה טובה מאוד". הוא מאמין לעצמו?

רגע לפני שהשנה החדשה נכנסה בחיוך כאילו היא בוס חדש במקום העבודה ואז שולף את רשימת המפוטרים, עמד יהודה שלזינגר מול המצלמות של ערוץ 14. הז'קט הכתום שלו, שתמיד נראה קצת כאילו הוא גנב אותו מהמדף של מיכלי מיץ תפוזים במבצע של שניים במאה, ריפרר לאירועי ההתנתקות. או אולי, במחשבה שנייה, ריפרר לעתיד: ליום שבו התפוזים יחזרו להיות הייצוא היחיד שלנו, כי את ההייטק יחרים האיחוד האירופי ואת הגז יחרים מישהו אחר. רק קלמנטינות יישארו לנו.

שלזינגר, בקול של מורה לאזרחות ביום רע במיוחד, סיכם את השנה במילים: "שנת תשפ"ה היתה שנה טובה. שנה טובה מאוד". לרגע הייתי בטוח שזה מערכון. אולי "ארץ נהדרת" עשו קאמבק מפתיע מוקדם מהרגיל. או אולי זה עוד סרטון של אודי כגן ששובר את הרשת כמו ההוא על הפוסט-טראומה. אבל לא. זה היה אמיתי. סיכום שנה שבה החטופים עדיין בשבי חמאס, חיילים נקטפים כמעט מדי יום, משפחות מתפרקות, ועל המסך משתמשים במילים "שנה טובה מאוד".

גזלייטינג זו מילה יפה ל"אומרים לך שאתה משוגע כשאתה יודע שאתה צודק". וזו בעצם ההתמחות הרשמית של ערוץ 14: להקרין מציאות אלטרנטיבית שבה ישראל היא סינגפור עם תפילות, וכל מי שמצביע אחרת הוא בוגד, עוכר ישראל או סתם לא צופה בערוץ.

בערב החג ניסיתי בעצמי את ניסוי "שנה טובה". זה לא פשוט השנה. כי להגיד "חג שמח ושנה טובה" נשמע בערך כמו "מזל טוב על ניתוח הלב הפתוח". אז שקלתי גרסאות אחרות: "שתהיה שנה סבירה". "שתהיה שנה פחות גרועה". בסוף עצרתי על "שתהיה שנה טובה יותר". לא מושלם, אבל לפחות לא שקר גס.

בסופר, רגע לפני שהמדפים נסגרו כמו שערי שמיים בנעילה, עמדתי מול השומר המשועמם ואמרתי לו: "שנה טובה". הוא הסתכל עליי כאילו אמרתי "שיהיה שלום עולמי". אחר כך הקופאית הערבייה חייכה ואיחלה לי "שנה טובה". ואני חשבתי אולי ככה זה מתחיל. דו-קיום בלחישה קטנה, בין ליטר חלב לבקבוק תירוש.

בארוחת החג אצל המשפחה נשמר שקט מתוח, כמו תזמורת לפני נפילת תוף גדול, עד שמישהו זרק פצצה מילולית: "אסור לשחרר את החטופים במחיר כזה". שאלה פשוטה שברה אותו: "ואם הבנות שלך היו שם?" ואז זה התפוצץ. מישהו קרא ל"אחים לנשק" "חלאות לנשק". אחר ענה לו "עבורך ביבי זה אלוהים". ובבת אחת שולחן החג הפך לזירת קרב. אני די בטוח שלא היינו היחידים. כי אם הממשלה הזאת יודעת משהו, זה איך להכניס סכסוך גם לתוך סלט הקינואה שעל שולחן החג.

בין לבין, במונית בדרך לארוחה וגם בדרך ממנה הביתה, השמיעו ברדיו את שיר השנה בגלגלצ - "תמיד אוהב אותי". או בשמו המוכר יותר "עוד יותר טוב". שיר כזה שאפשר לרקוד אותו בדרך לשבעה. או להפגנה. או ללוויה. המילים מתוקות כמו סוכריות בקופת חולים, אבל התחושה, כמו ריח של נר נשמה. אולי זה מה שאנחנו מנסים: להיאחז במנגינה פשוטה, כאילו היא חיבוק מאלוהים. כי אם לא ממנו, אז ממי?

אבל אז, ביום הראשון של השנה, כבר היה פחות טוב עם עוד "הותר לפרסום". קצין צה"ל נהרג בעזה. ופה התחיל הטריק החשבונאי. קראו לו "החלל הראשון של מבצע מרכבות גדעון ב". הראשון! כאילו 911 החיילים שנפלו עד עכשיו הם עמודי שוליים, נספחים של מלחמה אחרת. "ראשון" זה נשמע נקי, כמעט חגיגי. כמו לחתוך סרט אדום בפתיחה של קניון חדש. רק שבמקום מבצעים על טוסטרים, מקבלים עוד שכול.

למחרת הגיע כטב"מ מתימן לאילת. פיצוצים, פצועים. וכבר שמענו את הפזמון: "זה היה יכול להיות גרוע יותר". משפט שאפשר להדביק בשנים האחרונות על כל דבר, ממחירי הירקות ועד טיל שפוגע בבית ספר. תשפ"ו התחילה להרגיש כמו תשפ"ה בתחפושת, כאילו רק החלפנו את הכותרת על המצגת.

ובינתיים, אני חושב על כל זה וחוזר שוב לאותה סצנה של שלזינגר מול המצלמה. האיש עומד שם, זחוח, מלטף במילים את השנה שגבתה מאיתנו כל כך הרבה. ואני לא מצליח להבין: האם הוא מאמין למה שהוא אומר? או שזו פשוט השיטה: להגיד שהכול "טוב מאוד". כמו ברמן בפאב גרוע ששופך לך בירה חמה וחוזר על המשפט "תהנה, אחי". אנחנו, הקהל, יודעים שזו בירה פושרת, שאנחנו משלמים עליה ביוקר, שאנחנו הולכים הביתה שיכורים אבל לא שמחים. ועדיין, משהו בנו מתמסר. אולי כי זה יותר קל מאשר להודות שהשנה הקודמת כמו זאת שלפניה הייתה אסון מתמשך.

ובכל זאת, אני מוצא את עצמי מקווה. לא הרבה. רק טיפה. שאולי השנה הזאת, עם כל הגרוטסקה והזיוף, תביא איתה משהו אחר. שאולי בין כל הכותרות והטילים והגזרות, יהיה רגע אחד אמיתי של חסד. כמו חיוך של קופאית בסופר, או יד תומכת של שכן במדרגות בזמן אזעקה.

אבל האמת? אם תשאלו אותי עכשיו, ברגע הזה, מה אני באמת מרגיש, אז תשפ"ו לא מתחילה "טוב מאוד". היא מתחילה עם שקר מתוזמר, עם שיר אופטימי מדי, ועם ידיעה די ברורה שזו תהיה עוד שנה ברצף של שנים שלא נגמרות. עוד שנה של ניסיונות לשכנע אותנו שהכול בסדר, בזמן שהכול מתפרק. עוד שנה של ויכוחים בשולחן החג שיישכחו רק אחרי שיגיע ויכוח חדש. עוד שנה שבה נספור את הנופלים כאילו מדובר בספירת מלאי בסופר.

תהיה שנה סבירה? אולי. שנה טובה מאוד? בחייכם. בינתיים, זה מרגיש כמו עוד התחלה של שנה גרועה במיוחד.